מאירי על שבועות ל״ח

1 המשנה השניה והכונה לבאר בה ענין החלק השני והוא שאמר שבועת הפקדון כיצד אמ' לו תן לי פקדוני שיש לי בידך שבועה שאין לך בידי או שאמ' לו אין לך בידי משביעך אני ואחר אמן חייב השביע עליו חמשה פעמים בין בפני בית דין בין שלא בפני בית דין וכפר חייב על כל אחת ואחת אמ' ר' שמעון מה טעם הואיל ויכול לחזור ולהודות אמר הר"ם פי' זה מבואר וטעם ר' שמעון ברור כי בשעה שיודה טוען הודאתו ואע"פ שקדמה כפירתו בבית דין לפי שהוא נותן מה שהודה בו היו חמשה תובעין אותו ואומר לו תן לנו פקדון שיש לנו בידך שבועה שאין לכם בידי אינו חייב אלא אחת שבועה שאין לך בידי לא לך לא לך חייב על כל אחת ואחת ר' אליעזר אומר עד שיאמר שבועה כאחרונה ר' שמעון אומר עד שיאמר שבועה לכל אחר ואחד תן לי פקדון ותשומת יד וגזל ואבדה שיש לי בידך שבועה שאין לך בידי אינו חייב אלא אחת שבועה שאין לך בידי פקדון תשומת יד גזל אבדה חייב על כל אחת ואחת תן לי חטין ושעורין וכוסמין שיש לי בידך שבועה שאין לך בידי אינו חייב אלא אחת שבועה שאין לך בידי חטין ושעורים וכוסמין חייב על כל אחת ואחת ר' מאיר אומ' אפי' אמ' חטה ושעורה וכוסמת חייב על כל אחת ואחת פי' ר' מאיר אומ' שאמרו חטה ושעורה ר"ל מיניהם וחכמי' סוברי' שכפירתו בזרע אחד מין חטה ואין הלכה כר' מאיר ולא כר' שמעון ולא כר' אליעזר:

2 אמר המאירי שבועת הפקדון כיצד אמ' תן לי פקדוני שיש לי בידך או מלוה או אי זה ממון והלה אומר שבועה שאין לך בידי או שאמ' לו אין לך בידי משביעכני ואמר אמן חייב וכבר ביארנו שאמר אמן לאו דוקא אלא כל שכפר אחר השבועה וכן ביארנו ששבועתו על ידי תובע לאו דוקא אלא אפי' נשבע מאליו כגון ראהו רץ אחריו ואומר לו מה אתה רץ אחרי שבועה שאין לך בידי ממון ובא אח"כ לבאר שאם נשבע עליו ארבעה וחמשה פעמים או שהשביעו הוא ארבעה וחמשה פעמי' וכפר בכל אחת ואחת בין שהיתה השבועה או הקבלה או הכפירה בב"ד בין שלא בב"ד חייב על כל אחת ואחת ופירש הטעם מפני שכשכפר פעם אחת אם הודה חייב לשלם אע"פ שכפר ונמצא פוטר עצמו בכל כפירה וכפירה מה שאין כן בשבועת העדות שמשנשבע שאינו יודע אינו חוזר ומגיד כמו שהתבאר:

3 היו חמשה תובעין אותו ואומרין לו תן לנו פקדון שיש לנו בידך והוא אומר שבועה שאין לכם בידי אינו חייב אלא שבועה אחת שאין בידי לא לך ולא לך ולא לך חייב על כל אחת ואחת והוא הדין בשבועה לא לך לא לך ולא לך וכל שכן אם הזכיר שבועה באחרונה ר"ל בתחלה ובסוף כגון שבועה לא לך ולא לך ולא לך שבועה והם דברי ר' אליעזר שאמר עד שיאמר שבועה באחרונה ופירשוה בתלמוד המערב אף באחרונה וכל שכן אם הזכיר שבועה לכל אחד ואחד אמ' לו חברו תן לי פקדון ותשומת יד וגזל ואבדה שיש לי בידך שבועה שאין לך בידי אינו חייב אלא אחת שבועה שאין לך בידי פקדון ותשומת יד וגזל ואבדה חייב על כל אחת ואחת תן לי חטים ושעורים וכוסמין שיש לי בידך שבועה שאין לך בידי אינו חייב אלא אחת שבועה שאין לך בידי חטים ושעורים וכוסמין חייב על כל אחת ואחת וזה שביארנו בלא לך ולא לך וכן בלא לך לא לך שכלן פרט לחייב על כל אחת ואחת התבאר בסוגית הגמ' שנחלקו בהן ר' מאיר ור' יהודה ושמואל ור' יוחנן פי' מחלקתם ולפירושו של שמואל לא לך ולא לך הוא פרטו של ר' יהודה שהו"ו פירושה כאלו אומר ושבועה לא לך ולר' מאיר הוא כלל שהו"ו מצרפן ולא לך לא לך הוא כלל לדעת ר' יהודה ופרט לדעת ר' מאיר מטעם שהזכרנו בהפך שלהן ולפירושו של ר' יוחנן לא לך ולא לך כלם מודים שהם פרט ולא נחלקו אלא בלא לך ולא לך שלדעת ר' יהודה כלל לדעת ר' מאיר פרט ולענין פסק אין לנו שהכל פרט לחייב על כל אחת כמו שביארנו ר' מאיר אומ' אפי' חטה ושעורה וכוסמת חייב על כל אחת ואחת פי' בגמ' אפי' אמ' חטה בכלל חטים שעורה בכלל שעורים וכוסמת בכלל כוסמין כלומר אין צריך לומר בחלוק מינין אלא אפי' במין אחד שחלקו לתביעות כגון שאמ' תן לי חטים שמסרתי לך אתמול ושמסרתי לך היום שבועה שאין לך בידי חטים ולא חטה חייב על כל אחת ואחת וי"מ אפי' אמ' שבועה שאין לך בידי גרעין חטה אחד שעורה וכוסמת ואע"פ שהכל חוזר לגרעין חייב על כל אחת ואחת ומקצת חכמי' מפרשי' שאם אמ' תן לי חטה שיש לי בידך ואמ' שבועה שאין לך בידי חטים אין אומרי' קושטא קאמ' מי שתבע וחטים אין לו הא חטה ר"ל גרעין אחד יש לו ואם הודה בחטה יהא פטור אלא אף על החטה הוא נשבע שחטה וחטים הכל אחד וכל שהודה בשוה פרוטה חייב:

4 זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

5 השוחט בהמת קדשי' על מנת לאכול כזית ממנו חוץ לזמנו הרי זה פגול וחייב כרת על מנת לאכול ממנה כזית חוץ למקומו הקרבן פסול ואין בו כרת עירב בו שני מחשבות כגון ששחטו על מנת לאכול ממנה כזית חוץ למקומו וחוץ לזמנו בין שקדמה מחשבת הזמן למחשבת המקום בין שקדמה מחשבת המקום למחשבת הזמן בין שהיו שתיהן כאחד הרי זה פסול ואין בו כרת שהמחשבות מתערבות ונעשות מחשבה אחת ואין הלכה כמי שאומר שתי מחשבות הן וכל שקדמה מחשבת הזמן כבר נתפגל ונתחייב כרת ושוב אין פגולו נפקע שיהא הכרת נפקע וכן שאומר שלא סוף דבר בכזית כזית אלא אף בכזית וכזית אין הוא"ו מצרפן אין הלכה כן אלא כמחשבה אחת היא כמו שביארנו:

6 ולענין סוגיא מיהא קשה מעט לפרש שבסוגיא של זבחים משמע בכזית וכזית שכל שאין בו וא"ו נראה שהוא פרט יותר משיש בו לדעת ר' יהודה שנאמרה שמועה זו לשם לדעתו וגדולי המפרשי' מהפכים גירסא שבכאן מפני זו לומר בלא לך כלי עלמא לא פליגי ולא הועילו בתקנתם כל כך שכל אותה סוגיא נאמרה לדעת ר' יהודה ולפי סוגיא זו על כרחנו אחת מהן פרט לדעת ר' יהודה אלא שהסוגיות מתבלבלות בכמה מקומות ושמא לדעת ר' עצמו אמרה:

7 כבר ביארנו בפרק שלישי שזה שאמרו במשנתנו על מי שאמ' לחברו תן לי חטים שעורים וכוסמי' שיש לי בידך ואמ' שבועה שאין לך בידי שאינו חייב אלא אחת שמאחר שכן פרוטה מכלן מצטרפת לחיוב שהרי כלם בשבועה אחת נכללו אבל כשאמ' שבועה שאין לך בידי חטים ושעורים וכוסמין שהוא חייב על כל אחת ואחת אינו חייב אא"כ יש פרוטה בכל אחד מהן ואם אין פרוטה באחד מהם אע"פ שיש פרוטה בין כלם אינו כלום אף לחייב אחת על כלם ולא נאמר פרוטה אחת מצטרפת אלא ארישא דמתני' והוא כשאין חיוב שבועה אלא אחת ואין אומרין שכשהזכיר תחלה שבועה שאין לך בידי נכללו כלם בשבועה אחת ונצטרפו כלם לפרוטה לחייב אחת ואח"כ בא חיוב הפרטים עד שאם תהא שם פרוטה בכל מין ומין יתחייב ארבעה קרבנות אחת לשבועת הכלל ושלש לשלש שבועות של פרטים אלא לא נתחייב כלל אלא על הפרטים שהכלל הראשון לא בא אלא להתחלת ספור הפרטים הכל כמו שביארנו בפרק שלישי ומעתה היו חמשה תובעים כל אחד בחטים ושעורים וכוסמין ואמ' שבועה שאין לך בידי חטים ושעורים וכוסמין לא לך ולא לך ולא לך והודה הרי זה חייב שלש חמש עשרה אשמות לבד ואלו היתה כיוצא בה בפקדון תשומת יד וגזל ואבדה שהן ארבעה פרטים היה מתחייב עשרים שכל שאמ' לא לך פירושו לא לך חטים ושעורים וכוסמין על הדרך שהזכירן בראשון היו פרטים באים אחר כלל כיוצא בזה בתובעים והוא שיאמר שבועה שאין לכם בידי לא לך ולא לך גאוני ספרד מדחין אותה לזו וכתבו שאין בזו גם כן חיוב אלא על הפרטים וכן הדין שהתובעים אין מצטרפין לפרוטה שאם תבעו בין החמשה שוה פרוטה והוא אמר שבועה שאין לכם בידי אין פרוטת כלן מצטרפת ופרוטה לכל חד וחד בעינן שאם לא כן אין כאן ממון ואין כאן וכחש ומעתה כללן ואחר כך פירטן אין להם כלל גם כן אחר שפרט וגדולי הראשונים שבגיירונדא"ה כתבו ששבועה שאין לכם בידי לא לך ולא לך חייב על הכלל אחת ועל הפרטי' כמספרם שמאחר ששבועה שאין לכם בידי לא היה מצרפן לפרוטה למה הוא כוללם ודאי לחייב עצמו על הכלל ועל הפרטים אבל בכלל התביעות הואיל ופרוטתן מצטרפת לא נתכון בכללו לחייב עצמו על הכלל אלא לצרף פרוטה מכלם ואין הדברים נראין:

8 ממה שכתבנו למדת שהכופר בפחות מפרוטה אינו חייב בשבועת הפקדון ומ"מ חייב הוא בשבועת בטוי:

9 בבבא קמא ק"ח א' התבאר שכל שכפר בפקדון או טען עליו שנגנב או שאבד ונשבע והודה ואח"כ חזר וכפר או טען שאבד ונשבע והודה וכן כמה פעמי' משלם הקרן הראשון וחומש אחד על כל שבועה ושבועה שנ' וחמשתיו יוסף עליו רבה הכתו' חומשין הרבה לקרן אחד:

10 המשנה השלישית והכונה בה בביאור החלק השלישי ורצה להודיע בה שאין דין שבועת הפקדון אלא בממון שאלו היה מודה בו היה חייב לשלמו אבל כפר לו בקנס הואיל ואלו היה מודה בו היה פטור מלשלם או אפי' היה בדרך שאלו היה מודה לא נפטר בכך כגון שעמד בדין הואיל ומ"מ עקרו קנס אין בו דין שבועת הפקדון אלא שהוא חייב בשבועת בטוי ומ"מ אם היה באותה תביעה קנס וממון וכפר בכל חייב בשבועת הפקדון שסתמו הממון הוא תובע לדעת חכמי' שהלכה כמותם ולבאר דינים אלו באה משנה זו והוא שאמר אנסת ופתית את בתי והוא אומר לא אנסתי ולא פתיתי משביעך אני ואמר אמן חייב ור' שמעון פוטר שאינו משלם קנס על פי עצמו אמרו לו אע"פ שאינו משלם קנס על פי עצמו משלם בשת ופגם על פי עצמו אמר הר"ם פי' ר' שמעון סבר כי עקר תביעתו קנס שהוא דבר קצוב ידוע וחכמי' אומרי' עקר תביעתו הוא הבשת והפגם שיודע שאם הודה בהם ישלם אותם ואין הלכה כר' שמעון. גנבת את שורי והוא אומר לא גנבתי משביעכני ואמר אמן חייב גנבתי אבל לא טבחתי ולא מכרתי משביעכני ואמר אמן פטור המית שורך את שורי והוא אומר לא המית משביעכני ואמר אמן חייב המית שורך את עבדי והוא אומר לא משביעכני ואמר אמן פטור אמר לו חבלת בי ועשית בי חבורה והוא אומר לא חבלתי ולא עשיתי בך חבורה משביעכני ואמר אמן חייב אמ' לו עבדו הפלת את שני וסמית את עיני והוא אומר לא הפלתי ולא סמיתי משביעכני ואמר אמן פטור זה הכלל כל המשלם על פי עצמו חייב וכל שאינו משלם על פי עצמו פטור פי' כל שאמר בזו ההלכה פטור והוא בקפידת קנס לפי שאפי' הודה בו לא יתחייב לשלם כמו שהוא עקר:

11 אמר המאירי אנסת או פתית את בתי והוא אומר לא אנסתי ולא פתיתי משביעכני ואמר אמן חייב שהרי מ"מ בשת ופגם היה משלם על פי עצמו ועליו חלה השבועה הואיל ולא הזכיר שתביעתו על הקנס:

12 וכן גנבת את שורי והוא אומר לא גנבתי משביעכני ואמר אמן חייב שהרי מ"מ היה תובעו בקרן אבל אם אמר שורי גנבת וטבחת ומכרת והוא אומר גנבתי ולא טבחתי ומכרתי משביעכני ואמר אמן פטור משבועת הפקדון שהרי אין כאן אלא תביעת קנס אלא שבכלן חייב בשבועת בטוי המית שורך את שורי והוא אומר לא המית משביעכני ואמר אמן חייב שהרי ממון הוא תובעו המית שורך את עבדי וכו' פטור שאין כאן חיוב כלל אלא מתורת קנס שלשים שקל אפי' אינו שוה דינר ואפי' שוה אלף ואלמלא קנס זה לא היה מתחייב בשיורו שלא היה מן הדין להתחייב בנזקי בהמתו אלמלא שהתורה חייבתו ומעתה אין בו ממון מעורב כלל ואפי' לא היה העבד שוה אלא דינר אין אומרין שהדינר מיהא ממון והשאר קנס אלא אין כאן ממון כלל חבלת בי ועשית בי חבורה ונמצא מתחייב בחמשה דברים שהן ממון וכפר ונשבע והודה חייב אמ' לו עבדו הפלת את שני וסמית את עיני וכפר ונשבע והודה פטור שאין כאן אלא קנס שהרי כבהמתו הוא ואין כאן ממון כלל אפי' בדמי שנו ומעתה אלו הודה פטור ולא יצא לחירות זה הכלל כל שתביעתו במה שאם יודה ישלם על פי עצמו חייב ובשאינו משלם על פי עצמו פטור:

13 זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא כך הם:

14 התובע את חברו בחטים ושעורים וכוסמין ונשבע שאין לו בידו כלום והודה שיש בידו כוסמין לבד חייב שהרי חלה השבועה על מה שהודה אמ' שבועה שאין לך בידי חטים ושעורים וכוסמין ונשבע שאלו הודה היה מתחייב שלש והודה באחת או בשתים הרי הוא חייב על אותם שהודה:

15 כבר ביארנו שכל הכופר בממון שאלו היה מודה בו לא היה מתחייב פטור משבועת הפקדון כך הטוען בו טענת שקר ואלו היה אומר מה שהוא אמת היה פטור אין כפירתו מחייבת מעתה מסר שורו לשומר חנם ונגנב שנמצא שאלו הודה שנגנב פטור וכשזה תובעו אמ' לא הפקדת אצלי או שנאנס ונשבע והודה שנגנב פטור משבועת הפקדון וכל שכן אם לא היה פוטר עצמו בטענה כגון שהשאילו שורו ונגנב שהוא חייב וטען לו שנאנס והרי הוא חייב גם כן פטור משבועת הפקדון ונמצא שאין בטוען טענת שקר על פקדון חיוב אלא בפוטר עצמו בטענה זו ושלא היה פטור ממנה בהודאת מה שהיה טוען כגון שומר שכר שהיה טוען נאנסה והודה שנגנבה ושהוא חייב וכן כל כיוצא בזה:

16 גנב שורו ואמ' לא גנבתי ואתה הפקדתו אצלי ונשבע והודה חייב שהרי היה פוטר עצמו בגנבה ואבדה וכן טען ששכרו היה פוטר עצמו באונסין וכן טען ששאלו היה פוטר עצמו במתה מחמת מלאכה ומ"מ אם אמ' אתה הפקדתו אצלי או השכרתו או השאלתו והרי הוא לפניך טול אותו ולך ונשבע פטור שהרי מזמין לו את שלו ולא תועיל לו עוד כפירה זו ליפטר מכלום וכן אם אמ' מכרתו לי ולא נתתי דמיו טול אותו כשלך וכל כיוצא בזה פטור משבועת הפקדון ובכלן חייב בבטוי ודברים אלו מתבארים קצת במסכת בבא קמא וקצתם בפרק אחרו' שבמסכתא זו:

17 ונשלם הפרק תהלה לאל:

18 שבועת הדיינין וכו' אחר שביאר ארבעת מיני השבועות דרך כלל ודרך פרט והדבר ידוע שכל שבועה שהדיינין משביעין אפי' שבועת היסת אם נשבע בה לשקר היא בכלל שבועת הפקדון לחיוב חומש וקרבן כמו שביארנו רצה לבאר בפרקים אלו השבועות שהיו בית דין משביעין את הבעלי דין על אלו צדדין הן וענין שבועת הדיינין היא במקום שאין התביעה מתבררת על פי עדים ולא מפי הבעלי דין עצמן והוא שהדיין צריך לחקור תחלה הבעלי דין אם יוכל להבחין האמת מתוך דבריהם עד שלא יצטרך לעדות כמו שתאמר דרך משל אם בא ראובן לפני הדיין וקובל על שמעון שנעשה לו ערב ושמעון כופר צריך הדיין לחקור את התובע היאך נכנס לך זה ערב עד שמא יאמר לו תופש הייתי בבעל חובי שיפרעני וראהו זה חנוק בידי ואמ' לי הניחהו ואני ערב והנחתיו על אמונתו והדבר ידוע שאין ערבות זה כלום בלא קנין והוא פוטר את הנתבע מתוך דבריו או שיחקור את הנתבע היאך אתה אומר שאינך לו ערב אימא לן גופא דעובדא היכי הוה עד שמא יאמ' לו ודאי על אמונתו הלוהו אבל לא קנו ממני בכך והרי הדיין מחייבו מתוך דבריו שכל ערב שבשעת מתן מעות אין צריך קנין ובדרך זה הוא עושה בכל הדינין ואם אינו יכול להוציא הדברים על בוריין מחקירת דבריהם הוא מזקיקם לעדים כדי לפסוק את הדין על פיהם ואם אין להם עדים וכן שאין בפיהם נכונה להוציאה מתוך דבריהם עד שיוכל לצרף את הדין בלא שבועה הוא מטיל שבועה ביניהם פעמים לנתבע פעמים לתובע על הדרך שיתבאר וכל שנשבע פוטרו והולך עד שימצא הלה עדים או יברר טענותיו באיזה צד ודע ששבועות אלו חלוקות על שלשה מינין שבועת התורה שבועת המשנה ושבועת היסת ושבועת היסת התורה אינה אלא על שלשה דרכים הראשונה בהודאת מקצת ויוצאה לנו מאשר יאמר כי הוא זה ונקרב בעל הבית וכו' השניה בארבעה שומרים וכמו שמתבאר בפרשיות שלהן שבועת יי' תהיה וכו' והשלישית בעד אחד ויוצאה לנו מן המקרא לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם אבל קם הוא לשבועה ושבועות אלו של תורה כלן הן לנתבע לישבע וליפטר שבועת המשנה היא שתקנוה חכמים להרבה דברים והיא אצל התובע בטענת בריא לישבע וליטול כגון שכיר ונחבל ונגזל ופעמי' על הנתבע בספק כגון שבועת השותפין והאריסין כמו שיתבארו בפרק כל הנשבעין ושבועה זו היא כעין של תורה בנקיטת חפץ השלישית היא שבועת היסת ופירושו לשון המלכה ועצה מלשון כי יסיתך שפירושו ארי ימלכינך כלומר שנמלכו חכמי' אחרונים ונתיעצו ביניהם על כך כשראו הדורות מעידים לכפירת הלואותיהם וי"מ שהוא לשון הסרה מענין ויסיתם דוד מעליו כלומר שתקנוה חכמי' האחרונים על הנתבע במקום שאין עליו דין שבועה מן התורה כדי להפיס דעת התובע ולהסיר מלבו כל תלונה עד שיכיר וידע שהבית דין יצאו בענינו ידי חובתם ועשו בדבר כפי כחם ואינה בנקיטת חפץ ושבועה זו כל שנשבע ובא עד אחד אחר השבועה והעיד עליו כתבו הגאונים שחוזר ונשבע וזה הפרק אמנם יסוד ענינו הוא לבאר שבועת הודאת מקצת אלא שיתגלגלו בו ענינים אחרים וכללים בענינים אלו ובשבועת היסת ובשבועת עד אחד ורוב הפרק יסוב על ארבעה ענינים הראשון לבאר הודאת מקצת על איזה צד הוא חייב בה שבועה ועל איזה צד פטור ויתבאר בתוכו שהכופר בכל פטור מן השבועה ומן התשלומין אף במקום שראו עדים את ההלואה הואיל ואומר שפרע ובאיזה צד הוא מתחייב מיהא במקום עדים והשני על טענת מי משביעין את האדם בכל מיני השבועות ועל טענת מי אין מזקיקין להשבע כלל בשום שבועה השלישי בטענת מה משביעין ואיזה דבר שאין נשבעין עליו כלל בשום שבועה הרביעי חוזר בעניני החלק הראשון ויתחדש בו דין מלוה על המשכון היאך מתגלגל בו דין הודאת מקצת זהו שרש הפרק אלא שיתגלגלו בו דברים בעניני דיני ממונות ארוכי הענינים כמו שיתבאר:

19 והמשנה הראשונה ממנו אמנם תחל בביאור עניני החלק הראשון ובא לבאר הרבה תנאים שצריכים לשבועה האמורה בהודאת מקצת והוא שאמר שבועת הדיינין הטענה שתי כסף וההודאה שוה פרוטה ואם אין הודאה ממין הטענה פטור שתי כסף יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה פטור שתי כסף ופרוטה יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה חייב מנה לי בידך אין לך בידי פטור מנה לי בידך אין לך בידי אלא חמשים דינר פטור מפני שהוא כמשיב אבדה אמר הר"ם פי' שתי כסף הוא משקל שתים ושלשים שעורות מכסף או מה ששוה זה השיעור ופרוטה חצי שעורה מכסף וכשמודה ממה שתבעוהו בפחות משוה פרוטה פטור וכן כשכפר מאשר תבעוהו בפחות משתי כסף פטור וכן אמרו ז"ל כפירת טענה שתי כסף ופי' אמרו פטור משבועת התורה אבל הוא חייב שבועת היסת ובכל מקום שיאמר במשנה בענין שבועת הממונות חייב ר"ל בשבועת התורה כי השבועות גם כן שעקרן מדרבנן הנזכרות במשנה הן בנקיטת חפץ כל דתקון רבנן כעין דאוריתא תקון ואין הפרש ביניהם זולתי בדין בלבד והוא שהשבועה המחוייבת מן התורה אם הוא מסרב ואינו רוצה לישבע יורדין לנכסיו ופורעין מן הנמצא אצלו השיעור שכפר ולא רצה לישבע עליו והשבועה המחוייבת מדרבנן ואע"פ שהיא נזכרת במשנה אם לא רצה לישבע לא נחתינן לנכסיה אבל משמתינן ליה עד שיפרע או ישבע ואם עמד בנדוי ל' יום ולא פרע ולא נשבע מלקה אותו הדיין כפי מה שיראה מן רשעתו ואם לא עמד על כפירתו וסרבנותו מלישבע אחר שהלקוהו יתירו לו נדויו וילך לו ודע כי השבועה המחוייבת מן התורה שלשת מינים והם שבועת מודה במקצת ושבועת מי שיש עליו עד אחד ושבועת השומרים וכל השבועות הנזכרות במשנה מלבד אלה הם בתקנת חכמים אבל הם מנקיטת חפץ כעין דאוריתא ומה שאמר מנה לאבא בידך וכו' פטור וזהו כשאמר הבן שמא יש לאבי מנה בידך אבל אם אמ' לו בריא לי שיש לאבי בידך מנה ואמר הוא חמשים חייב ואינו כמשיב אבדה וכיצד היא שבועת התורה שתהיה ביד הנשבע כשהוא נשבע בתורה וזו היא נקיטת חפץ ושבועת היסת שתהיה התורה ביד משביעו:

20 אמר המאירי שבועת הדיינין ר"ל הבאה על ידי הודאת מקצת הטענה צריך שתהא הטענה שתי כסף וההודאה שוה פרוטה ונחלקו עליה בגמ' רב ושמואל שלדעת שמואל צריך שתהא תביעתו שתי כסף לבד ר"ל שתי מעין שהוא שליש דינר ושיודה לו מתוכם פרוטה או יותר או יכפור פרוטה או יותר ונמצא שכל שהתביעה בשתי מעין יודה מהן כמה שירצה חייב ובלבד שתהא הודאתו או כפירתו בפרוטה ר"ל שתהא התביעה יתר משתי כסף עד שתהא ההודאה פרוטה או יותר והכפירה שתי כסף או יותר וכן הלכה ופי' הטענה כפירת הטענה שיכפור בשתי מעין או יותר ויודה בפרוטה או יותר ונמצא שאם טענו שוה שתי כסף ופרוטה צריך שיודה בפרוטה ויכפור בשתי כסף שאם לא הודה אלא בחצי פרוטה הרי אין ההודאה בפרוטה ואם הודה בשתי פרוטות או בפרוטה וחצי הרי אין כפירתו בשתי מעין ויש לפקפק בפרוטה וחצי מפני ששתי מעין פחות חצי פרוטה שתי מעין הם ואם טענו שתי כסף ופרוטה וכפר בשתי כסף והודה בפרוטה חייב שהרי יש כאן שיעור כפירה ושיעור הודאה וכן שההודאה ממין הטענה שהרי טענו חטים ושעורים והודה באחד מהם חייב ופרוטה זו פירשוה גאוני ספרד שהיה בה משקל חצי שעורה כסף מזוקק ושתי המעין משקל שלשים ושתים שעורות כסף צרוף כמו שביארנו במסכת קדושין וכן כתבוה גדולי המחברים וזהו אחד מן התנאים שבשבועת הודאת מקצת:

21 השני הוא מה שאמר ואם אין ההודאה ממין הטענה פטור כגון טענו חטים וכפר בהן והודה בשעורים ופטור אף מן השעורים כמו שיתבאר בשלישי של קמא ל"ה ב' וכן מכסף לנחשת והוא שאמר שתי כסף לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה פטור שהרי טענו כסף והודה בנחשת שהפרוטה אע"פ שיש בה משקל חצי שעורה כסף מ"מ עקרה נחשת עד שבשם נחשת היא נכללת אבל המעין לא היה בהם אלא כסף כך צריך לפרשה לדעת שמואל ולפי מה שפסקנו לדעת רב אתה מפרשה אף בשוה שתי כסף ומודה לו בשוה פרוטה שמאחר שכשהודה בפרוטה לא נשארה כפירת שתי כסף פטור כמו שכתבנו ונמצא שלדעת שמואל אתה מפרש שלא בא להודיע בכאן שפטור אלא מתנאי הודאה שאינה ממין הטענה ולדעת רב אף מתנאי הראשון ר"ל שאין הכפירה שתי כסף וי"מ שמאחר שפסקנו כרב פירושו אף בשוה שעקר פירושה בשוה כלומר שכל שאומר שתי כסף יש לי בידך מסתמא פירושו שוה שתי כסף וכל שמודה לו וכופר בשוה שתי כסף חייב אפי' לא היה ממין הטענה שהרי מן הסתם שוה קאמ' וכל שהוא מודה ממין הטענה הוא ואין נראה לי כן ולדבריהם מיהא דוקא בהלואה אבל בפקדון אי אפשר לפרשה בשוה ואף בהלואה דוקא שמזכיר לשון כסף אבל דבר אחר אין לפרשו בשוה ומ"מ אמר אחר כן שאם טענו שתי כסף ופרוטה וכפר בשתי כסף והודה בפרוטה חייב שמאחר שנכלל הכל בתביעה אחת הודאה ממין הטענה היא שטענו חטים ושעורים והודה באחד חייב כמו שביארנו ואין צריך לומר שכן אם אתה מפרשה בשוה כסף:

22 זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שכתבנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

23 שבועה זו שהדיינין משביעי' בין בשבועת התורה בין בשבועת המשנה אינה צריכה שם המיוחד ואע"פ שבאברהם נאמר ואשביעך בי"י כבר חזרה תורה לומר ובשמי תשבע והכנויים בכלל שמו הם וכבר ביארנו שהיא צריכה נקיטת חפץ מה שאין כן בארבעת מיני השבועות אלא בשבועה שהדיינים משביעין והענין הוא שיקח הנשבע ספר תורה בזרועו ונשבע בשם המיוחד או באחד מן הכנויין שאין בידו אותו דבר והוא שיאמ' הריני נשבע בי"י אלהי ישראל או במי ששמו רחום וכיוצא באלו שאיני חייב לו כלום או שנשבע באלה ר"ל ארור הוא לי"י אלהי ישראל או למי ששמו רחום אם יש לו בידו כלום או הדיינין משביעין אותו ואומרין משביעי' אנו אותך ביי' וכו' או במי ששמו חנון אם יש לך וכו' והוא עונה אמן וכן באלה והוא שאומרין תהא בארור ליי' וכו' עונה אמן ואם השביעוהו או הניחוהו לישבע בלא נקיטת חפץ אינו כלום וחוזרין ומשביעין והוא שאמרו האי דיינא דאשבע בי"י אלהי ישראל ר"ל שלא בנקיטת חפץ נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזר:

24 יש מי שאומר שטעם חזרה זו היא לפני שחושדין אותו לעבור על שבועה זו הואיל ונראית לו כשבועה מדברי סופרים ומשביעין אותו שבועה הנראית לו כשבועת התורה שלא יעבור עליה ולמדו מכאן שהחשוד על שבועת סופרים אינו חשוד לשבועת התורה ולי נראה שאין זו ראיה שיש לפרש חוזר ומשביעין אותו מפני שלא עשו בו כדינו ואין להם להקל ואף גדולי המחברים כתבו שכל שבודאי נעשה חשוד לשבועת סופרים חשוד הוא על שבועת התורה וכן הדין שהרי בעל עבירה מדברי סופרים חשוד על השבועה כמו שיתבאר בפרק כל הנשבעין:

25 נשבע או השביעוהו בנקיטת תפלין בידו אינו חוזר ומ"מ לכתחלה אין משביעין אותו אלא בנקיטת ספר תורה ותלמיד חכם אף לכתחלה נשבע בתפלין ולמדת שאין צרך בשבועה להיות על ספר תורה שלם כמו שדמו מקצת גאונים ולא עוד אלא שמקצת גאונים כתבו שאף הנשבע על התפלות והמחזורים שבועתו שבועה וכן כל מקום שיש בו מקראות בהזכרת השם ומ"מ אני אומר שבודאי הדברים אמתיים שהשבועה שבועה אף במחזורים ואין צריך לומר בספר תורה אע"פ שאינו שלם ומ"מ אין ראיה מכאן שהתפלין מ"מ התורה קדשתם אבל ספר תורה כל שאינו עשוי כהלכתו לא נתקדש אלא שאין פקפוק בדבר ששבועה חמורה היא שאין אנו צריכים בשבועה לקדושת ספר תורה שהרי די לו בהזכרת כנויין והרי שבועות התורה ר"ל בטוי ועדות וחברותיהן אין צרך לנקיטת חפץ כלל ומ"מ בציצית ושאר כלי מצוה אין אחיזתם נקראת נקיטת חפץ כלל ויש חולקין בזה ואל תחוש לדבריהם ומה שאמרו בענין שים נא ידך תחת ירכי ונאמר עליה בסוגיא זו לא צריכא לאנקוטי חפצא בידיה נתנה תורה ונתחדשה הלכה:

26 ושבועה זו מעומד ואם נשבע מיושב אין מחזירין אותו ותלמיד חכם אף לכתחלה מיושב:

27 שבועת היסת כבר ביארנו שאינה בנקיטת חפץ אלא שנשבע ביי' וכו' או באחד מן הכנויין על הדרך שביארנו והנהיגו הגאונים להשביעו ביום ספר בשעה שספר תורה ביד חזן הכנסת כדי לאיים עליו וכן בחרם סתם וכן הנהיגו שלא לישבע בשם המיוחד וגדולי המפרשי' כתבו בשמם שהם הנהיגו עכשו שלא לישבע כלל אף בכנוי אלא לקלל ולהחרים ואין הדברים נראין ומ"מ גאוני הראשוני' כתבו שאין משביעין אלא בלשון הקדש לכתחלה ואף בשבועת היסת הנהיגוה כן אלא שמ"מ צריך שיודיעו את הנשבע עד שיכיר וידע ענין השבועה ומ"מ כל שהשביעו בלשון שהוא מכירו הרי זו כמצותה והוא שאמרו עליה בלשונה נאמרה ר"ל בלשון שיכירוהו:

28 כל שמשביעין אותו על הודאי בין של תורה כגון שבועה שעל עד אחד או של הודאת מקצת בין של משנה כגון שכיר ונגזל ונחבל מאיימין עליו וכל שהיא באה על הספק בין של תורה כגון ארבעה שומרים בין של סופרים כשבועת השותפין ושבועת היסת ודומיהם אין צריכות איום כך כתבוה גדולי המחברים והגאונים ונראה לי הטעם ששבועת ודאי מאחר שאנו רואים לו תובע בבריא יש לנו לחוש שמא לשקר הוא נשבע מה שאין כן בתביעת ספק אלא שאף באלו ראוי לדיינים להשתדל שלא יבאו לידי שבועה כפי כחם: