מאירי על שבועות מ״ו

1 הנותן טליתו לאומן אומן אומר שתים קצצת לי והוא אומר לא קצצתי אלא אחת כל זמן שהטלית בידו על צד שיהא יכול לומר לקוח הוא בידי על הדרכים שביארנו בבתרא פרק חזקת נשבע האומן בנקיטת חפץ ונוטל אפי' היה טוען עד כדי דמיו ואם יצתה טלית מתחת ידו אפי' תבעו בזמנו ר"ל ביום שהשלים האומנות או שהיה עדין בידו אלא שאין יכול לטעון בה לקוח הוא בידי כגון יש לו עדים וראה שהאומן אין לו חזקה על הדרך שיתבאר בבתרא יביא האומן ראיה שכך קצץ לו ואם לא הביא ראיה ישבע בעל הטלית היסת או שבועת התורה אם הודה במקצת כשאר הטענות:

2 כתבו גדולי המחברים ששכיר הבא לישבע אין מגלגלין עליו ואין מחמירין עליו אלא נשבע שלא נטל ויטול וכל הנשבעים אין מקילין חוץ מן השכיר שמקילין עליו פותחין לו תחלה לומר אל תצער עצמך השבע וטול ואפי' לא היה שכרו אלא פרוטה אחת ובעל הבית אומר נתתיה לא יטול השכיר אלא בשבועה וכן כל הנשבע ונוטל אפי' לא טען אלא פרוטה לא יטלנה אלא בשבועה כעין תורה וגאוני ספרד כתבו בהודאת מקצת שהנשבעין ונוטלין אינם צריכים טענת שתי כסף אלא שגדולי המחברים כתבו שהנתבע צריך שיכפור בשני מעין ואח"כ ישבע התובע בתקנת חכמים ויטול ופירשו הטעם שהרי כל הנשבעין בטענת ספק צריך שיהא ביניהם כפירת שתי מעין ואח"כ ישבע בספק כגון שותפין ואריסין ואפטרופסין והאשה הנושאת והנותנת בתוך הבית ובן הבית שאין אחד מאלו נשבע בטענת ספק עד שיחשוד המשביע אותן בשני כסף ומ"מ גדולי המגיהים תמהים עליהם ומה יעשה השכיר שהשכיר עצמו במעה או בפונדיון ואין ממנו דמיון לאלו שנשבעין בטענת ספק שכל אלו נשבעין להפטר ועל כרחם הם נשבעין אבל זה נשבע ליטול ולדעתו הוא נשבע ליטול ואפי' על פרוטה:

3 כשם שביארנו בשכיר שלאחר זמנו אין נשבע ונוטל כך בכל אלו שהוזכרו במשנה לא נתקנו אלא בזמנם מפני שרגלים לדבר והוא שאמרו בתוספתא לאחר זמן זה אומר חבלת בי וזה אומר לא חבלתי בך הרי זו כשאר הטענות ואף בעל הבית אינו נשבע אלא היסת כתביעה דעלמא:

4 כבר הקדמנו שזה שאמרו שהנגזל נשבע ונוטל אין הדבר מוחלט כל כך בידינו אלא שיש בו תנאים ועכשו הגיעה שעה לבאר ענינים אלו כלם על הסדר וכיצד הם דינין אלו:

5 בא הגזלן וגזם לו שיכנס לביתו ויגזלהו או ימשכנהו וראוהו שנכנס תכף לגזומו לגזול או למשכן ויצא ולא ראוהו בשעה שיצא או שראוהו ולא ראו לו כלים בידו או תחת כנפיו והלה אומר תן לי כלי שנטלת והוא אומר לא נטלתי אין זה נשבע ונוטל הואיל ולא ראוהו שנטל ולא ראו תחת כנפיו שיראה ממנו שנטל אלא נשבע זה היסת שלא נטל ועל זה אמרו עביד איניש דגזים ולא עביד:

6 כיוצא בו ראוהו שנטל גרזן וגזם שהוא הולך לקוץ דקלו של פלני ומצאוהו אח"כ שהוא נקצץ אין אומרין שזה קצצו עביד איניש דגזים ולא עביד וכן כל כיוצא בזה:

7 שמא תאמר מה דמיון מזו לזו ובזו של גרזן לא ראוהו נכנס בשדה שהדקל בתוכו שאלמלא ראוהו ודאי חייב י"א מכאן שאפי' ראוהו שנכנס לשדה פטור ויש חולקין בה אלא כל שראוהו חייב הואיל וראינו כניסתו וקציצת הדקל אבל זה שנכנס למשכן אין אנו רואים החסרון בעינינו אלא שהנגזל אומר שכלים אלו חסרים מביתו ומעתה אף ראוהו שנכנס פטור עביד איניש דגזים וכו' וראוהו נכנס בזו של ממשכן הוא כלא ראוהו בקציצת דקל ודין אחד הוא ולי נראה כדעת ראשון שהרי בגמל האוחר ונמצא גמל הרוג בצדו לא פסקנו כר' אחא שאמר בידוע שזה הרגו וכן שבפרק שבועת העדות ל"ג ב' לא מצאו ידיעה בלא ראייה לחייב בממון אלא בהודאה והוא הדין בזו אם ראה הדקל שלם וזה נכנס ותכף חזר וראה הדקל נקצץ ואין שם אחר עמו שהרי ידיעה גמורה אע"פ שלא ראה בקציצתו:

8 ראוהו שנכנס בגזום זה וכלים לו תחת כנפיו וראוהו יוצא על הדרך שנכנס אף זה אין בעל הבית נשבע ונוטל שהרי בכלים בגפו בא ובכלים בגפו יצא וכן הדין אם לא ראוהו בכניסתו וראוהו יוצא מלא תחת כנפיו שמא ביאה כיציאה ויש חולקין בזו:

9 ראוהו שנכנס אחר גזום זה בלא כלום תחת כנפיו וראוהו שיצא וכלים תחת כנפיו אלא שלא ידעו מה הם והלה אומר תן לי כלי שנטלת והוא אומר לא נטלתי כלום או שלי נטלתי או לא נטלתי אלא אחד והלה טוענו שתים בכל אלו נשבע בעל הבית ונוטל ולא מתורת חשוד שאם כן היינו שכנגדו חשוד אלא שסתם הדברים בא בטענה הוא שאינו מגזם בחנם ואין עליו דין חשוד אלא שתקנוה מתקנת נגזל והוא שיטעננו דבר שהוא אמיד בו שהוא שלו או שהוא אמיד להיות אותו ענין פקדון בידו ואם ראו את הכלי שהוציא אין צריך לפנים שמחזירו בעדותם ואם גזלו בשוק בפנינו ולא ראינו כמה אף זה נשבע ונוטל:

10 לא גזם לגזול או לגנוב אלא שנכנס בסתר וראוהו שנכנס ריקן ויצא מלא ונכנס בפני בעל הבית וראוהו עדים שיצא וכלים תחת כנפיו אם חלק עמו בגוף הענין ר"ל שלא נטל הרי האחר נשבע ונוטל והרי זה בכלל גזלן הואיל ומכחיש דברי העדים הא אם הודה מקצת הואיל ואינו מכחיש דברי העד שהרי מודה שנטל אינו נקרא גזלן ונשבע ולא משלם כדין מודה מקצת:

11 לא חלק עמו בגוף הענין ר"ל אם נטל אם לא נטל או כמה נטל אלא מודה הוא שנטל ושכך וכך נטל אלא שלקוחים הם בידו וזה טוען שגנובים הם בידו הרי זה נאמן ואפי' לא היה בעל הבית עשוי למכור כליו וכן אפי' לא היה אותו האיש צנוע כל כך שיהא צריך להטמינו תחת כנפיו מדרך כבוד וכן שאין אותם כלים מאותם שהם ראויים בהצנעה אע"פ כן אין מחזיקין אותו בגנב אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן ומ"מ אם היה זה מוחזק בגנב אחר שיש כאן כל אלו התנאים ר"ל שאין בעל הבית עשוי למכור כליו ואין אותו האיש צנוע כל כך שיהא דרכו בהטמנה וכן שאין אותם כלים מאותם שדרכן בהצנעה אינו נאמן והרי בעל הבית נשבע ונוטל ואין בזה חלוק בין דברים העשויים להשאיל ולהשכיר לזולתם ואין אומרין מגו דאי בעי אמ' שאולים הם נאמן אם אמ' גנובים נמי וכו' שאין מגו נאמר להוציא ממון:

12 לא טענו בעל הבית בגנבה אלא שאומר השאלתיך והלה אומר לקוחים הם בידי אם יש כאן תנאים אלו ר"ל שאין בעל הבית עשוי למכור את כליו ושאין דרך האיש בהצנעה ר"ל שאינו בוש מלהודיע שיהא צריך לשאול וכן שאין דרך הכלים בהצנעה אינו נאמן שלא הצניעם אלא לכפור בהם ונשבע בעל הבית היסת שלא מכרן ולא נתנם והכלים חוזרין לו וי"א בנקיטת חפץ ואין נראה כן אבל אם בעל הבית עשוי למכור את כליו אפי' הצניע מה שאין דרכו בהצנעה לא לאיש ולא לכלי או שהביאם מגולים בפני עדים אע"פ שאין בעל הבית עשוי למכור נאמן ובלבד בדברים שאינם עשויים להשאיל ולהשכיר אבל אם היו דברים העשויים להשאיל ולהשכיר אפי' הוציאן מגולים ואפי' היה בעל הבית עשוי למכור את כליו הואיל וכלי זה שעשוי להשאיל ולהשכיר הוא ידוע לזה אינו נאמן לעולם עד שיברר שמכרו או נתנו לו ואם מת זה שהכלי תחת ידו מוציאין אותו מן היורש בלא שבועה שמאחר שלא היה ביד אביו לומר לקוח הוא או ממושכן בידי אף זה אינו משביעו וזהו שאמרו רבא אפיק ספרא דאגדתא וזוזא דסרבלא מיתמי בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר ומ"מ אם טען היתום שהוא ראה שזה מכרו או נתנו לו נשבע היסת וחוזר הכלי אצלו וגדולי המחברים כתבוה בדרך אחרת וזו עקר:

13 דברים אלו כלם בשנכנס בפני בעל הבית אבל נכנס ברשות חברו שלא בפני בעל הבית וראוהו עדים יוצא וכליו בידו אפי' מגולין ואפי' בעל הבית עשוי למכור את כליו אינו נאמן שכל שיש בביתו של אדם בחזקתו הוא ואין אדם מוציא מחזקתו בלא ראיה ואפי' לא היה שם אלא עד אחד הואיל והוא מודה שנטל הרי הוא מחוייב שבועה שאין יכול לישבע ומשלם על הדרך שביארנו בנסכא דר' אבא:

14 לא ראוהו שנטל אלא שכלי זה יוצא מתחת ידו של זה והתובע מביא עדים שכלי זה היה שלו הרי זה בחזקת מי שהוא תחת ידו אא"כ הוא מדברים העשויים להשאיל ולהשכיר ומ"מ דוקא בשראוהו בידו הא אם לא ראהו מתוך שיכול לומר החזרתיו לך נאמן לומר לקוח הוא בידי אף בעשויים להשאיל ולהשכיר וכן אם לא הביא עדים שהיה שלו מתוך שהיה יכול לומר לא היה שלך מעולם נאמן:

15 דברים אלו כלם בשהתובע אומר לו אני השאלתיו לך או הפקדתיו אצלך אבל אם טען שלי היה ונגנב ממני והריני מוצאו בידך ואביא עדים שהיה שלי וזה אומר אחרים מכרוהו לי אפי' בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר מעמידין אותו בידו שאין כאן טוען ואם יצא לו שם בעיר שנגנבו כליו ישבע הלה בנקיטת חפץ כמה הוציא ויטול כמו שביארנו בפרק הגוזל מ"מ בדברים שאין עשויים להשאיל ולהשכיר אפי' יצא לו שם גנבה אם אמ' לקוח הוא בידי נאמן ונשבע היסת אמ' שלך הם אבל אתה חייב לי מצד אחר בכדי דמיו ישבע בנקיטת חפץ ויטול:

16 ממה שכתבנו למדת שעקר הגירסא בסוגיא זו לא אמרן אלא בדברי' שאין עשויים להשאיל ולהשכיר אבל בדברים העשויים להשאיל אינו נאמן ויש גורסין ולא אמרן אלא בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר אבל בדברים שאין עשויים להשאיל ולהשכיר נאמן ולגירסא זו אף בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר אם בעל הבית עשוי למכור או שכלים אלו דרכן בהצנעה אם מצד עצמן ואם מצד נושאן נאמן ושאין עשויים להשאיל ולהשכיר נאמן על כל פנים אפי' אין עשוי למכור ואין דרכן בהטמנה ואין הדברים נראין:

17 מי שטען לחברו אמ' לי פלני שאתה נטלת מביתי כך וכך ובא אותו העד שהעיד שכן יראה מתוך דבריהם של גדולי הפוסקים שזה שכפר ואמר לא נטלתי חייב שבועת התורה על פי אותו העד וקצת תלמידיהם כתבו שזה טענת שמא ואינו נשבע כלל הואיל ואין הוא תובעו בבריא אלא מפי העד ואין שבועת עד אחד אמורה אלא בשטוען הוא בריא שכן ומביא עד אחד לקיים את דבריו:

18 דברים העשויים להשאיל ולהשכיר שכתבנו עקר פירושו דבר שדרכו להשאיל ולהשכיר ושאדם עשוי להשאילו ולהשכירו ואין מקפיד על שאלתו או על שכירותו ושאין עשויים להשאיל ולהשכיר הוא שאדם מקפיד שלא להשאילן ולהשכירן מפני חשיבותם או מפני שקלקולן נקל לבא מחמת תשמישן או מחמת שאין השאלה והשכירות מצוי בהם כגון חלוק ובגדים דקים של אדם ומכאן כתבו קצת רבנים שהספרים אינם עשויים להשאיל ולהשכיר מתוך שמתקלקלים בתשמישן ולא אמרו על רבא אפיק ספרא דאגדתא מיתמי אלא בספר הגדה ומדרש שאין אדם עשוי ללמוד בו תמיד אלא שמעיינין בו דרך עראי אבל שאר ספרים אינן עשויים להשאיל ולהשכיר מחמת קלקולן וכמו שאמרו במציעא כ"ט ב' במוצא ספרים שלא ילמד בהם לכתחלה ולא יקרא אחר עמו ומעתה יכול הוא לומר לקוחים הם בידי ואין צריך לכתוב עליהם שטר מכירה אלא לרווחא דמילתא שלא יצטרך לישבע ומ"מ גדולי המחברים כתבו שכל הדברים דרכן של בני אדם להשאילן ולהשכירן אלא שדברים העשויים להשאיל ולהשכיר הוא שעקר עשייתם הוא להשאיל ולהשכיר לא לצורך תשמיש של עצמו כגון יורות גדולות של נחשת העשויים לבשל בהן בבתי המשתאות וכיוצא בזה ומ"מ אף הם מודים ששאר כלים שהביא הוא עדים שהוא משכירן או משאילן תמיד הרי הם כעשויים להשאיל ולהשכיר וכל שקלקולו מצוי שהוא בחזקת שאינו עשוי להשאיל ולהשכיר ואפי' באו עדים שהוא משאילו או משכירו אין חזקתן נפקעת בכך ועקר הדברים כדעת ראשון וספרים מיהא אין קלקולן מעמידן בחזקת שאין עשויים להשאיל ולהשכיר שמצותן מחזירתן בחזקת שאלה ושכירות וכמו שאמרו ברביעי של כתובות וצדקתו עומדת לעד זה הכותב ספרים ומשאילן לאחרים:

19 ונתחדש מעשה בימי הגאוני' באחד שאמ' לחברו יש לי עד אחד שבאת לביתי ופתחת שלא בפני והוצאת משאוי של פשתן והלה השיב וכן היה אלא שברשותך נטלתי שאמרת לי ליטלו במה שנשאר לי אצלך והשיבו הגאונים שאין עליו אלא היסת דברשותיה שקליה ואפי' היו שם שני עדים הואיל ואין כאן כל התנאים שהזכרנו ר"ל שאין בעל הבית עשוי למכור ושהטמין מה שאין דרכו בהטמנה וגדולי הפוסקים עשאוה בשגגה שלא נאמרו הדברים אלא לפני בעל הבית אבל כל שנוטל בעדים שלא בפני בעל הבית אינו נאמן בכלום ובשני עדים יש לו להחזיר ובעד אחד הוא מחוייב שבועה שאין יכול לישבע כדין נסכא דר' אבא ומשלם ומגדולי תלמידיהם מגיהים עליהם לומר שבזו אף היסת אין כאן שאין שבועה בלא טענת עצמו לא מפי העד לבד וכמו שאמרו במציעא פרק ראשון ד' א' הצד השוה שבהן שעל ידי טענה וכפירה הן באים וכל שאין עליו שבועה אין לנו אם אין יכול לישבע ואף גדולי המפרשים קיימו דברי הגאונים מפני שאין אדם מעיז ליכנס בבית שאין בעליו שם ליטול מה שאינו שלו וכמו שאמרו במי שגזם לילך לגזור דקל פלני שמכרו לו ולקח קרדום והלך וקצץ שהוא בחזקתו שאין אדם מעיז לקוץ בפרהסיא מה שאינו שלו ואינו כנסכא דר' אבא שהרי בנסכא יש בה עד אחד שחטפה בתורת גזל אבל זה לא העיד אלא שנכנס ונטל ושמא ברשות נטל ואפי' שנים אין מחייבין אותו ממון הואיל ולא העידו שלא ברשות נטל שאדם עשוי לומר לחברו טול כך וכך מביתי מה שאין כן בנסכא שאין אדם עשוי לומר חטוף כך וכך מידי ומ"מ שבועת היסת מיהא יש כאן שהרי בעל הפשתן טוען בבריא שנטלו שלא ברשות ומ"מ אם נכנס בדרך גנב הרי זה כנסכא דר' אבא ומוחזק בגנב הוא ואינו נאמן:

20 לא סוף דבר שבעל הבית נשבע ונוטל מן הגזלן על הדרכים שביארנו אלא אפי' אחד מבני ביתו או אפי' שומר שלו נשבע ובעל הבית נוטל ואפי' אשתו של שומר נשבעת שזה נטל כך וכך והגזלן משלם ודבר זה יש שואלין בו וישבע בעל הבית שהרי אף אם לא היה שם יכול הוא לישבע שכך וכך כלים חסרים מביתו ואין שבועתו על מה שראה שגזל שהרי משנתנו סתם היא שנויה ואפי' בלא היה שם בעל הבית ומתוך כך פירשוה גאוני ספרד כגון שלא היה בעל הבית בקי בכליו ומ"מ יש לפקפק שלא לחייב אלא כשאומר בבריא שכך גזל ומ"מ שכירו ולקיטו אין נשבעין להיות בעל הבית נוטל על פיהם ומחרימין סתם על כל שנטל ממונו ואינו מחזיר או מודה בבית דין ואפי' הודה במקצת מחזיר מה שהודה ופטור מן השאר שהרי אין כאן טוען טענת ודאי ויש קצת דינין בדומה לאלו במכיר כליו וספריו ביד אחר כבר ביארנום בבבא קמא פרק הגוזל וגדולי הפוסקים האריכו בדינין אלו הרבה וכבר נכללו דבריהם במה שכתבנו:

21 לענין ביאור זה שאמ' רב יהודה בסוגיא זו ראוהו שהטמין כלים ויצא ואמ' לקוחים בידי אינו נאמן הגירסא הנכונה שבה אמ' רב יהודה השמועה בפני עצמה היא ויש גורסין דאמ' רב יהודה ואינו נראה דהא לאו אמתניתי' קאי אלא ענין בפני עצמו באדם שנכנס לבית חברו שלא למשכן והוציא כלים וטוען שלקח ובעל הבית טוען שהשאילם ונמצא שמשנתנו העדים שהעידו שנכנס למשכן גרם לו להיות נגזל נשבע ונוטל ולא העמדנוה בטמונים אלא שאם היו מגולים לא היה מקום לשבועה והיינו מזקיקין להחזירו בלא שבועה נמצא שלא הטמנת כלים נדמה עקר חיובו אלא כניסתו למשכן שלא ברשות וזו של רב יהודה הטמנת כלים גרם חיובו של זה שאלו הוציאם מגולים הואיל ואין עדות שנכנס למשכן היה נאמן בטענת מקח וא"כ מה ענין זה אצל זה ומ"מ אפשר לפרש לגירסתם שמ"מ שניהם שוים להיות כדין בכלים טמונים שאלמלא ההטמנה היה במשנתנו חייב המוציא להחזיר בלא שבועה ובדרב יהודה היה נאמן ופטור לגמרי ונמצא בשניהם ההטמנה מחייבת השבועה:

22 כבר ביארנו במשנה שהנחבל נשבע ונוטל שלא ליתן פתח לבעלי זרוע ונוטל אחר שבועתו מה שראוי לו לפי החבלה ודוקא בשיש עדים שראו שנכנס לתוך ידו שלם ויצא חבול אלא שלא ראוהו בעת שחבל בו וזה אומר לא חבלתי וכן שאם היתה המכה בדרך ובמקום שאי אפשר שהוא חבל בעצמו כגון שהיתה נשיכה בין כתפיו וכיוצא בזה וכן שאין שם אחר לתלות בו וכן שאי אפשר לתלות בחכוך הכותל וכיוצא בזה נוטל בלא שבועה ומשלם חמשה דברים ואפי' הודה הואיל ויש עדים שנכנס לתוך ידו שלם אבל אם לא היו עדים שנכנס לתוך ידו כלל אין זה נשבע ונוטל אלא שזה נשבע היסת ונפטר ואם הודה פטור מן הקנס וחייב בדברים שהם ממון על הדרך שביארנו במקומו אלא שלדעתנו כל חמשה דברים ממון הם כמו שביארנו למעלה: