מאירי על שבועות י״א

« מאירי על שבועות י׳ ע״ב מאירי על שבועות י״ב ע״א »

1 כריתות פתח ↗

תָּנוּ רַבָּנַן: מוֹתַר הַקְּטֹרֶת, אַחַת לְשִׁשִּׁים אוֹ לְשִׁבְעִים שָׁנָה, הָיוּ מְפַטְּמִין אוֹתָהּ לַחֲצָאִין. לְפִיכָךְ יָחִיד שֶׁפִּיטֵּם לַחֲצָאִין – חַיָּיב, דִּבְרֵי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, שֶׁאָמַר מִשּׁוּם הַסְּגָן. אֲבָל שְׁלִישׁ וּרְבִיעַ לֹא שָׁמַעְתִּי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בְּכׇל יוֹם מְתַקֵּן בְּמַתְכּוּנְתָּהּ, וְהָיָה מַכְנִיס. מְסַיַּיע לֵיהּ לְרָבָא, דְּאָמַר רָבָא: שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה שֶׁפִּטְּמוֹ לַחֲצָאִין – חַיָּיב, דִּכְתִיב: ״וְהַקְּטֹרֶת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה״ – כֹּל שֶׁתַּעֲשֶׂה, וְהָא אֶפְשָׁר דְּעָבְדַהּ פְּרָס בְּשַׁחֲרִית וּפְרָס בֵּין הָעַרְבַּיִם. תָּנוּ רַבָּנַן: הָיוּ מַחֲזִירִין אוֹתָהּ לְמַכְתֶּשֶׁת פַּעֲמַיִם בְּשָׁנָה, בִּימוֹת הַחַמָּה פְּזוּרָה – שֶׁלֹּא תִּתְעַפֵּשׁ, בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים צְבוּרָה – כְּדֵי שֶׁלֹּא תָּפוּג רֵיחָהּ. וּכְשֶׁהוּא שׁוֹחֵק, אוֹמֵר: הָדֵק הֵיטֵב, הֵיטֵב הָדֵק, דִּבְרֵי אַבָּא יוֹסֵי בֶּן יוֹחָנָן. וְשָׁלֹשׁ מָנִין יְתֵירִין שֶׁמֵּהֶן כֹּהֵן גָּדוֹל מַכְנִיס מְלֹא חׇפְנָיו בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, נוֹתֵן אוֹתָהּ לְמַכְתֶּשֶׁת בְּעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים, וְשׁוֹחֲקָן יָפֶה יָפֶה, כְּדֵי שֶׁתְּהֵא דַּקָּה מִן הַדַּקָּה, כִּדְתַנְיָא: ״דַּקָּה״, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: ״וְשָׁחַקְתָּ מִמֶּנּוּ הָדֵק״, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר: ״דַּקָּה״? כְּדֵי שֶׁתְּהֵא דַּקָּה מִן הַדַּקָּה. אָמַר מָר: כְּשֶׁהוּא שׁוֹחֵק, אוֹמֵר ״הֵיטֵב הָדֵק, הָדֵק הֵיטֵב״: מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כְּשֵׁם שֶׁהַדִּיבּוּר רַע לַיַּיִן – כֵּן הַדִּיבּוּר יָפֶה לַבְּשָׂמִים. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אַחַד עָשָׂר סַמְמָנִין נֶאֶמְרוּ לוֹ לְמֹשֶׁה בְּסִינַי. אָמַר רַב הוּנָא: מַאי קְרָאָה? ״קַח לְךָ סַמִּים״ – תְּרֵי, ״נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה״ – הָא חַמְשָׁה, וְ״סַמִּים״ אַחֲרִינֵי – חַמְשָׁה, הָא עַשְׂרָה, ״וּלְבוֹנָה זַכָּה״ – חַד, הָא חַד סְרֵי. וְאֵימָא ״סַמִּים״ – כָּלַל, ״נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה״ – פָּרַט, ״סַמִּים״ – חָזַר וְכָלַל. כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל, אִי אַתָּה דָן אֶלָּא כְּעֵין הַפְּרָט. מָה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ – דָּבָר שֶׁקִּיטֵּר וְעוֹלֶה וְרֵיחוֹ נוֹדֵף, אַף כׇּל דָּבָר שֶׁקִּיטֵּר וְעוֹלֶה וְרֵיחוֹ נוֹדֵף. וְכִי תֵימָא, אִם כֵּן, לִכְתּוֹב קְרָא חַד פְּרָטָא! לָאיֵי, מִיצְרָךְ צְרִיכִי, דְּאִי כְּתַב ״נָטָף״ הֲוָה אָמֵינָא: מִין אִילָן – אִין, אֲבָל גִּידּוּלֵי קַרְקַע – לָא, מִשּׁוּם הָכִי כְּתַב: ״וּשְׁחֵלֶת״. וְאִי כְּתַב ״וּשְׁחֵלֶת״, הֲוָה אָמֵינָא: גִּידּוּלֵי קַרְקַע – אִין, אֲבָל מִין אִילָן – אֵימָא לָא, מִשּׁוּם הָכִי כְּתַב: ״נָטָף״. וְחֶלְבְּנָה לְגוּפֵיהּ אֲתָא, מִפְּנֵי שֶׁרֵיחָהּ רַע! אִם כֵּן, מִ״קַּח לְךָ״ נָפְקָא לֵיהּ. וְאֵימָא: ״סַמִּים״ בָּתְרָאֵי תְּרֵין נִינְהוּ, כְּ״סַמִּים״ קַדְמָאֵי! אִם כֵּן, נִכְתּוֹב ״סַמִּים״ ״סַמִּים״ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי, וְסוֹף נִכְתּוֹב ״נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה״. דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנֵי: ״סַמִּים״ – כָּלַל, ״נָטָף שְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה״ – פָּרַט, ״סַמִּים״ – חָזַר וְכָלַל. כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל, אִי אַתָּה דָן אֶלָּא כְּעֵין הַפְּרָט. מָה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ – דָּבָר שֶׁקִּיטֵּר וְעוֹלֶה וְרֵיחוֹ נוֹדֵף, אַף כׇּל דָּבָר שֶׁקִּיטֵּר וְעוֹלֶה וְרֵיחוֹ נוֹדֵף. אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא כְּלָל בִּכְלָל רִאשׁוֹן, וּפְרָט בִּפְרָט רִאשׁוֹן? אָמְרַתְּ לָאו. הָא אֵין לְךָ עָלֶיךָ לָדוּן בְּלָשׁוֹן אַחֲרוֹן, אֶלָּא בְּלָשׁוֹן רִאשׁוֹן. אָמַר מָר: אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא כְּלָל בִּכְלָל רִאשׁוֹן, וּפְרָט בִּפְרָט רִאשׁוֹן? אָמְרַתְּ לָאו, הָא אֵין עָלֶיךָ לָדוּן. מַאי קוּשְׁיָא? הָכִי קָא קַשְׁיָא לֵיהּ: ״סַמִּים״ בָּתְרָאֵי תְּרֵי, כִּי סַמִּים קַדְמָאֵי תְּרֵין! הֲדַר וְשַׁנִּי כִּדְשַׁנִּין, דְּאִם כֵּן נִכְתּוֹב קְרָא: ״סַמִּים סַמִּים נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה״. וּמַאי. ״פְּרָט בִּפְרָט רִאשׁוֹן״? הָכִי קָא קַשְׁיָא לֵיהּ: מִינֵי אִילָנוֹת יָלְפִי מִן נָטָף, וְגִידּוּלֵי קַרְקַע יָלְפִי מִשְּׁחֵלֶת, וְלֵילְפִי נָמֵי מִלְּבוֹנָה זַכָּה, דְּאַיְיתֵי בְּחַד צַד, דְּנֵיתֵי דָּבָר שֶׁרֵיחוֹ נוֹדֵף וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין קוֹטֵר וְעוֹלֶה! הֲדַר אָמַר: אִם כֵּן, נִכְתּוֹב קְרָא לִלְבוֹנָה זַכָּה בְּמִיצְעֵי, וְתֵילַף מִינַּהּ. אִי כַּתְבַיהּ לְבוֹנָה זַכָּה בְּמִיצְעֵי, הָוַיִין תְּרֵי עָשָׂר! אִם כֵּן, נִכְתּוֹב קְרָא לְבוֹנָה זַכָּה בְּמִיצְעֵי, וְחֶלְבְּנָה לְבַסּוֹף. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: מִגּוּפַהּ, מָה לְשׁוֹן ״קְטֹרֶת״? דָּבָר שֶׁקּוֹטֵר וְעוֹלֶה. אָמַר רַב חָנָא בַּר בִּזְנָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חֲסִידָא: כׇּל תַּעֲנִית שֶׁאֵין בָּהּ מִפּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל אֵינָהּ תַּעֲנִית, שֶׁהֲרֵי חֶלְבְּנָה רֵיחָהּ רַע וּמְנָאָהּ הַכָּתוּב עִם סַמְמָנֵי קְטֹרֶת. אַבָּיֵי אָמַר: מֵהָכָא: ״וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ״ וְהַסָּךְ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה. תָּנוּ רַבָּנַן: הַסָּךְ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה לִבְהֵמָה וְכֵלִים – פָּטוּר, לְגוֹיִם וּלְמֵתִים – פָּטוּר. בִּשְׁלָמָא בְּהֵמָה וְכֵלִים, דִּכְתִיב: ״עַל בְּשַׂר אָדָם לֹא יִיסָךְ״, וּבְהֵמָה וְכֵלִים לָאו אָדָם הוּא. מֵתִים נָמֵי פָּטוּר, דְּכֵיוָן דְּמִית לֵיהּ – מֵת מִיקְּרֵי, וְלָאו אָדָם. אֶלָּא גּוֹיִם, אַמַּאי פָּטוּר? הָא אָדָם נִינְהוּ! לָאיֵי, דִּכְתִיב: ״וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם״ – אַתֶּם קְרוּיִין ״אָדָם״ וְאֵין הַגּוֹיִם קְרוּיִין ״אָדָם״. וְהָכְתִיב: ״וְנֶפֶשׁ אָדָם שִׁשָּׁה עָשָׂר אָלֶף״! אֲמַר לֵיהּ: הָהוּא לְאַפּוֹקֵי בְּהֵמָה. וְהָכְתִיב: ״וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה וְגוֹ׳״! הַהוּא לְאַפּוֹקֵי בְּהֵמָה. וְאִיבָּעֵית אֵימָא – כִּדְקָתָנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר: כֹּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בְּסָךְ – יֶשְׁנוֹ בְּבַל יִיסָךְ, וְכֹל שֶׁאֵינוֹ בְּסָךְ – אֵינוֹ בְּבַל יִיסָךְ. תַּנְיָא אִידַּךְ: הַסָּךְ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה לִבְהֵמָה וְכֵלִים, לְגוֹיִם וּמֵתִים – פָּטוּר, לִמְלָכִים וּלְכֹהֲנִים – רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּיב, וְרַבִּי יְהוּדָה פּוֹטֵר. וְכַמָּה יָסוּךְ וִיהֵא חַיָּיב? רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כׇּל שֶׁהוּא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כְּזַיִת. וְהָאָמַר רַבִּי יְהוּדָה: פָּטוּר! כִּי פָּטַר רַבִּי יְהוּדָה – גַּבֵּי מְלָכִים וְכֹהֲנִים, גַּבֵּי הֶדְיוֹט מְחַיֵּיב. רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה בְּמַאי פְּלִיגִי אָמַר רַב יוֹסֵף: בְּהָא פְּלִיגִי – רַבִּי מֵאִיר סָבַר: ״עַל בְּשַׂר אָדָם לֹא יִיסָךְ״ כְּתִיב, וּכְתִיב: ״וַאֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ עַל זָר״, מָה סִיכָה כׇּל שֶׁהוּא – אַף נְתִינָה כׇּל שֶׁהוּא. וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: יָלְפִינַן נְתִינָה דְּעַל זָר מִנְּתִינָה דְּעָלְמָא, מָה נְתִינָה דְּעָלְמָא כְּזַיִת, אַף נְתִינָה דְּעַל זָר – כְּזַיִת. אֲבָל סִיכָה לְמִימְשַׁח מְלָכִים וְכֹהֲנִים – דִּבְרֵי הַכֹּל כׇּל שֶׁהוּא. וְאָמַר רַב יוֹסֵף: בְּמַאי פְּלִיגִי רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה גַּבֵּי מְלָכִים וְכֹהֲנִים? רַבִּי מֵאִיר סָבַר: ״וַאֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ עַל זָר״ כְּתִיב, וּמֶלֶךְ וְכֹהֵן הַשְׁתָּא זָרִים נִינְהוּ. וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: בָּעֵינַן עַד דְּאִיכָּא זָר מִתְּחִלָּתוֹ וְעַד סוֹפוֹ, וּמֶלֶךְ וְכֹהֵן מֵעִיקָּרָא לָאו זָרִים הָווּ. אָמַר רַב אִיקָא בְּרֵיהּ דְּרַב אַמֵּי: וְאָזְדוּ לְטַעְמַיְיהוּ, דְּתַנְיָא:

3 שבועות פתח ↗

אֶלָּא מַאי – קְדוּשַּׁת הַגּוּף הִיא?! אֶלָּא מֵעַתָּה, תִּיפָּסֵל בְּלִינָה! אַלְּמָה תְּנַן: הַקּוֹמֶץ וְהַלְּבוֹנָה וְהַקְּטוֹרֶת וּמִנְחַת כֹּהֲנִים וּמִנְחַת כֹּהֵן מָשׁוּחַ וּמִנְחַת נְסָכִים – מוֹעֲלִים בָּהֶן מִשֶּׁהוּקְדְּשׁוּ, קָדְשׁוּ בִּכְלִי – הוּכְשְׁרוּ לִיפָּסֵל בִּטְבוּל יוֹם וּבִמְחוּסַּר כִּפּוּרִים וּבְלִינָה.

6 שבועות פתח ↗

הֲרֵי פָּרָה, דְּלָא שְׁכִיחָא, וְתַנְיָא: פָּרָה נִפְדֵּית עַל כׇּל פְּסוּל שֶׁבָּהּ – מֵתָה תִּפָּדֶה, נִשְׁחֲטָה תִּפָּדֶה, מָצָא אַחֶרֶת נָאָה הֵימֶנָּה תִּפָּדֶה. שְׁחָטָהּ עַל גַּבֵּי מַעֲרַכְתָּהּ – אֵין לָהּ פְּדִיָּיה עוֹלָמִית! שָׁאנֵי פָּרָה, דְּקׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת הִיא.

6 עבודה זרה פתח ↗

עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי אֶלָּא בַּחֲשָׁשָׁא, אֲבָל הֵיכָא דְּוַדַּאי רַבְעַהּ — פַּסְלַהּ; שְׁמַע מִינַּהּ דְּפָרָה קׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַ הִיא, דְּאִי קׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת — מִי מַיפְסְלָא בַּהּ רְבִיעָה?!

7 שבועות פתח ↗

8 שבועות פתח ↗

אֶלָּא שָׁאנֵי פָּרָה, הוֹאִיל וְדָמֶיהָ יְקָרִין. אָמַר מָר: מֵתָה תִּפָּדֶה. וְכִי פּוֹדִין אֶת הַקֳּדָשִׁים לְהַאֲכִילָן לִכְלָבִים?! אָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא: מִשּׁוּם עוֹרָהּ. וְקָיְימִי בֵּית דִּין וּמַתְנוּ אַדַּעְתָּא דְּעוֹרָהּ?! אָמַר רַב כָּהֲנָא, אָמְרִי אִינָשֵׁי: מִגַּמְלָא אוּנַּהּ.

1 סמי הקטורת משנתנו במכתשת לידוק הוקדשו קדושת הגוף ואם נגע בהם טבול יום או מחוסר כפרים נפסלו כדין מגע טבול יום בקדשים אע"פ שלא נתנו עדין בכלי שרת להקטירן ואעפ"כ הותרה שחיקתו מתחלת השנה לכל השנה ואין לינה פוסלתם הואיל וצורתה כל השנה ואין מראה שלה משתנה אלא שהיו צוברים אותה שלא תפוג ריחם כמו שהתבאר בכריתות ו' ב' ומ"מ מנה המוקטר ביום משנתן בכלי שרת להקטירו נפסל בלינה מגזרת חכמים:

2 המנחות כשהוקדשו אין בהם אלא קדושת דמים והנהנה מהן מעל שקדושת דמים בת מעילה היא כמו שיתבאר במקומו אבל לא נפסלו בטבול יום ובמחוסר כפרים ובלינה עד שינתנו בכלי שרת להקריבן ניתנו בכלי שרת נפסלו בכלם:

3 הקומץ של מנחת יחיד והלבונה הנעשית עם לחם הפנים ומנחת כהנים שהיא בכליל תהיה וכן מנחת כהן משיח ר"ל מנחת מחבת שהיה כהן גדול עושה בכל יום וכלה כליל ומנחת נסכים של תמידין ומוספין והם העשרונות הנזכרים בפרשת נסכים כלן כשהוקדשו קדושת דמים הם ומועלין בהן אבל לא הוכשרו ליפסל בטבול יום ומחוסר כפרים ובלינה עד שיקדשו בכלי שרת להקרבה אבל הקטורת נפסל בטבול יום ומחוסר כפרים משנשחק במכתשת מפני שמאותה שעה הוא קדוש קדושת הגוף כמו שהתבאר ושמא תאמר קומץ מיהא היאך הוא אומר עליו קדשו בכלי אין וכו' ועל כרחך אינו קומץ אלא מתוך כלי שרת ומקדישו בכלי שרת אחר כמו שהתבאר בסוטה י"ד ב' ושמא משהוציאו מכלי שרת הראשון עד שיקדשהו בשני לא קדש וי"א שלא בא בכאן אלא מפני סוף השמועה לומ' שאין בו משום פגול אבל יש בו משום נותר וטמא כמו שיתבאר במסכת מעילה שאין פגול אלא בדבר שיש לו מתירין וקומץ הוא עצמו מתיר ואי אפשר לומר כן בקטורת שהרי משום נותר וטמא אין בו ויש בו משום פגול:

4 מי שהקדיש למזבח דבר הראוי למזבח כגון בהמה ועוף אלא שהוא מקדישו לדמיו ר"ל לעשות מדמיו כך וכך אם הזכיר בקנייתו דבר שאף הוא בעצמו ראוי לו כגון שהוא זכר תמים ונדר שיקחו בדמיו עולה הואיל ואף הוא ראוי לעולה אינו נמכר אלא קרב הוא בעצמו ואם אמר שיקחו בדמיו נסכים וכיוצא בו ממה שאין הוא עצמו ראוי לכך הרי זה נמכר ולוקחי' מדמיו מה שהתנה ומעתה כל שלא הוצרך לצבור נפדה שהרי המותר אינו ראוי למה שהיה ראוי מקודם כמו שביארנו:

5 כבר ידעת שחמש חטאות מתות ר"ל שמכניסין אותן לכיפה ונועל עליהן עד שימותו ולד חטאת ותמורת חטאת ומתו בעליה ונתכפרו בעליה באחרת ועברה שנתה אלא שבזו ר"ל עברה שנתה יש פוסקין שאינה מתה אלא שתרעה עד שתסתאב ויפלו דמיה לנדבה וכלן לא נאמרה בהן מיתה אלא דוקא בחטאת יחיד אבל לא בחטאת צבור ואי אתה מוצא בצבור ולד חטאת שאין קרבן בא מן הנקבה ולא תמורת חטאת שאין צבור עושים תמורה ולא מתו בעליה שאין צבור מתים הא אי אתה מוצא בצבור אלא נתכפרו בעליה באחרת ואח"כ נמצאת או עברה שנתה ובאלו בצבור אינן מתות אלא ירעו עד שיסתאבו ויפלו דמיהן לנדבה מעתה פר ושעיר של יום הכפרי' שהם חטאות הפנימיות ושעירי ע"ז בצבור שחטאו בהוראת בית דין שמביאין פר לעולה ושעיר לחטאת שאבדו ונתכפרו באחרים ואח"כ נמצאו ירעו עד שיסתאבו ויפלו דמיהן לנדבה ואין אומרים באלו לב ב"ד מתנה עליהן שאבידה דבר שאינו מצוי הוא ואין מעלין אותה על לב ואע"פ שהקשו למטה ממה שאמ' ר' שמעון יקרבו זה בזה שהוצרכנו בו לטעם כפרתם שוה ולא תירצו בה שאבודים לא שכיחי שמא אף הוא היה יכול לתרץ כן אלא שתירצה בגדולה הימנו או התם שאני ששעירי ראשי חדשים ורגלים תמידיים הם שהרי נקנין מהן שלשי' בכל שנה ובקרבנות שהם תמידיים כל כך אבדתם מצויה והיה לנו לבא בהם מטעם לב ב"ד אבל אלו אין בהם לב ב"ד כלל ומתוך כך ירעו עד שיסתאבו ואף אם נמצאו קודם שיתכפרו באחרת הואיל ומ"מ הופרשו השניים מתכפרין בשניים והנמצאים ירעו עד שיסתאבו ויפלו הדמים לנדבה וי"א בהפך וכן כתבוה גדולי המחברים בסדר עבודת יום הכפרים:

6 פרה אדומה כל שאירע בה שום פסול תפדה ולא עוד אלא אפי' לא אירע בה שום פסול או מום כל שמצאו אחרת נאה הימנה תפדה בהעמדה ובהערכה ואע"פ שאין קדשי מזבח נפדין בלא מום אם מפני שאינה קדשי מזבח כמו שביארנו במס' ע"ז אם מצד שמתוך שדמיה יקרי' לב ב"ד מתנה עליה ודוקא קודם שנשחטה אבל אם נשחטה כראוי על גב מערכתה של עצים בהכשר בהר המשחה ובמקום הבדוק לה לקבר התהום אין לה פדייה עולמית הואיל ונעשית בהכשרה גנאי הוא להוציאה לחולין ואפי' היתה מפרכסת עדין שנמצא שאפשר לה בהעמדה כמו שביארנו במסכת חולין מתה או שנשחטה שלא כראוי כגון שלא במקומה תפדה להנאת עורה ובשרה יקבר שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים:

7 כל קדשים הבאים לכלל פדיון צריכין העמדה והערכה לפני הכהן ותמכר על פי אותו הערך ומה שאמרו בסוגיא זו אי הכי נשחטה תפדה הא בעי העמדה והערכה שמשמע שקדשי מזבח אינם בכלל העמדה והערכה כך פירושו שאלו תאמר שקדשי מזבח הם אלא שמטעם לב ב"ד מתנה עליהם אתה בא להתיר הואיל ולב ב"ד מתנה עליהם אין צרך להעמדה והערכה אבל אם אתה בא בהכשר זה מצד שהם קדשי בדק הבית ואין כאן לב ב"ד הרי יש כאן צורך העמדה והערכה ולמדת שכל הבאים לכלל פדיון צריך העמדה והערכה אבל כל שקדם מומו להקדשו אין צריך העמדה והערכה וכן המקדיש שחוטה או נבלה לבדק הבית פודין אותן כשאר המטלטלין:

8 פרה אדומה משנשחטה מטמאה טומאת אוכלין ר"ל שאם נגע שרץ בפרה וחזר ונגע בשרה באוכלין טמאתן שמאחר שנשחטה נעשית אוכל ואע"פ שאינה ראויה לאכילה ושלא היתה לה שעת הכשר אכילה משעה שנעשית אוכל ר"ל משנשחטה שהרי משנשחטה כראוי אין לה פדיה כמו שכתבנו שכל אוכל הראוי לאכילה אע"פ שאכילתו אסורה מטמא טומאת אוכלין ואפי' איסורי הנאה כגון ערלה וכיוצא בה כמו שביארנו במסכת חולין פרק אותו ואת בנו פ"א ב' וכבר ביארנו שם גם כן מה ענין טומאת אוכלין בפרה אחר שהיא עצמה מטמאה:

3 סוטה פתח ↗

וְנוֹתְנוֹ לְתוֹךְ כְּלִי שָׁרֵת וּמְקַדְּשׁוֹ בִּכְלִי שָׁרֵת. לְמָה לִי? הָא קַדְּשַׁהּ חֲדָא זִימְנָא! מִידֵּי דְּהָוֵה אַדָּם; דָּם, אַף עַל גַּב דְּקַדֵּישְׁתֵּיהּ סַכִּין בְּצַוַּאר בְּהֵמָה, הֲדַר מְקַדֵּישׁ לֵיהּ בִּכְלִי שָׁרֵת, הָכָא נָמֵי לָא שְׁנָא.

6 חולין פתח ↗

וְכִי תֵּימָא, בָּעֵי הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה, וְהָתְנַן: שָׁחַט בָּהּ שְׁנַיִם אוֹ רוֹב שְׁנַיִם וַעֲדַיִין הִיא מְפַרְכֶּסֶת – הֲרֵי הִיא כְּחַיָּה לְכׇל דְּבָרֶיהָ.

« מאירי על שבועות י׳ ע״ב מאירי על שבועות י״ב ע״א »