מאירי על שבועות כ״ה

1 ההקדש חל על כל דבר ואפי' על העצים והאבנים שכל שאינו ראוי למזבח ראוי הוא לבדק הבית כמו שיתבאר במקומו מעילה י"ג א':

2 זה שכתבנו שהשבועה חלה על חצי שיעור יש חולקי' בה ממה שנחלקו ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש בחצי שיעור אם הוא אסור מן התורה או מדברי סופרי' ולדעת ר' יוחנן אסור מן התורה כמו שהתבאר באחרון של יומא ע"ג ב' ואחר שהוא מן התורה אין שבועה חלה עליו שאין שבועה חלה על איסור תורה אף במקום שאין שם מלקות ומ"מ גדולי המחברי' כתבוה כשטתנו ונראין הדברים שאף ר' יוחנן לא אמרה אלא משום דחזי לאצטרופי כמו שהתבאר שם וזה שנשבע על חצי שיעור כבר גלה בדעתו שאין כונתו על שיעור שלם והרי הוא מפקיעו מאיסור תורה שלא אסרתו אלא משום דחזי לאצטרופי והוא בהתחלת אכילה הא כל שאינו מכוין להתחלת אכילה אלא שמחשב להיות כל אכילת האיסור בחצי שיעור זה אינו מן התורה שאין שם אכילה עליו כך נראה לי וגדולי הדורות כתבוה במסכת יומא שאין שבועה חלה על חצי שיעור ובאמת סוגיא האמורה שם מעידה כן להדיא אלא שאנו מפרשי' אותה אף לשטתנו כמו שיתבאר שם בע"ה וכבר כתבנו דבר זה למעלה כ"א ב':

3 ממה שכתבנו למדת שיש בענין הכולל דינים חלוקים מהם להיות השבועה חלה בהם על מה שלא היתה ראויה לחול ומהם שאף הכולל אינו מכניסם בכלל שבועה מהם שכבר נזכרו ומהם שלא זכרנום עדין והריני חוזר עכשו לסדר ביחד כל דיני הכולל הן הדיני' שהזכרנו הן הדינין שלא הזכרנו וכיצד הם דינין אלו:

4 הראשון כל שנשבע לקיים את מצות לא תעשה שבועה חלה עליו בכולל כגון שבועה שלא אוכל שחוטות ונבלות שאם אכל הנבלה חייב משום שבועת בטוי קרבן בשגגתה ומלקות בזדונה שמתוך שחלה על השחוטה חלה על הנבלה:

5 השני נשבע לעבור על לא תעשה אין שבועה חלה אף בכולל ר"ל שבועה שאוכל נבלות ושחוטות אין השבועה חלה על הנבלות כלל כמו שביארנו ושבועת שוא גם כן אין כאן שהרי חלה השבועה על השחוטות וכל ששבועתו חלה על קצת דבריו אין כאן שבועת שוא וכן אם אמ' שבועה שאוכל כל ימות השנה או שלא אתענה לעולם אין שבועה חלה על יום הכפרי':

6 השלישי נשבע שלא לקיים מצות עשה שבועה חלה בכולל ר"ל שאם אמ' שבועה שלא אשב בצל ולא אוכל מצה הואיל ולא הזכיר צל סוכה ולא מצת מצוה שבועתו חלה אף על של מצוה וכמו שאמרו בתלמוד המערב שבועה שלא אשב בצל סוכה לוקה ויושב בצל סוכה שבועה שלא אשב בצל אסור לישב בצל סוכה שבועה שלא אוכל מצה בלילי הפסח לוקה משום שבועת שוא ואוכל מצה בלילי הפסח שבועה שלא אוכל מצה או שלא אוכל מצה בכל השנה ובלילי הפסח אסור לאכול מצה ובראשון של נזיר ג' ב' אמרו מיין ושכר יזיר לעשות יין מצוה כיין הרשות מאי היא אילימא קדושא ואבדלתא מושבע מהר סיני הוא ואנו מפרשי' אותו בתמיהא וכן יין וקדוש להבדלה לקדוש והבדלה מושבע מהר סיני הוא עליו שיצטרך להביא איסורו לנזיר מן המקרא והלא קדוש על היין אינו מה"ת ועוד יקדש הוא ויטעום אחר אלא שאמ' שבועה שאשתה וחזר ואמ' הריני נזיר שחל איסור בכולל ולא חל בו מטעם נדרים חלין על דבר מצוה שלא אמרוה אלא באומר קונם יין עלי שהוא איסור החפץ עליו אבל נזירות איסור עצמו על החפץ הוא כשבועה אלא שמדין כולל הוא אמורה ומה שהוצרך להביאה מן המקרא אע"פ שאף בשבועה אנו אומרי' כן כבר ביארנו בשם קדמונינו הטעם בראשון של נזיר ויראה שאפי' אמ' שבועה שאשתה היום אע"פ שחיוב השתיה קודם לשבועת המניעה הדין כן וכן הדין אם אמ' בליל הפסח שבועה שלא אוכל מצה אע"פ שחל עליו חיוב מצה וגדולי המפרשי' נוטים בזו של לילי הפסח לדעת אחרת וכבר כתבנוה במסכת תענית י"ב א':

7 ויש חולקין בזו לומ' שאין הכולל חל בבטול מצוה כלל ואומרי' שזו שבתלמוד המערב חולקת עם תלמוד שלנו וכבר הטלנו פשרה ביניהם לומ' שב ואל תעשה שאני ואף גדולי הפוסקי' הביאוה בהלכותיהם במסכת פסחי' וכן כתבו בתשובותיהם שאע"פ שמי שנדר לצום בשבת אין הנדר חל עליו אם קבל עליו לצום כל ימי השנה או החדש מתענה אף בשבתות והדבר דומה לדעתנו לנשבע לעבור על דברי סופרי' ששבועתו חלה ואין אומרי' לו קום עבור על המצוה לקיים שבועתך וכן אין אומרין לו עבור על השבועה וקיים את המצוה הואיל וחלה בהדיא על של רשות הרי היא תלויה ועומדת על של חובה ואומרי' לו עמוד בעצמך שלא לקיים את המצוה עד שתשאל על השבועה ויש מתרצי' שמצות עשה חיובו שעבוד הוא שהוא משועבד למצוה ובכולל הופקע שעבודו מכח שעבודו לשבועתו אבל לא תעשה כשהוא נשבע לאכלו הרי הוא כאלו נשבע שהוא מותר ודומה לעמוד של אבן שהוא של זהב ושמא תאמ' הרי אמרו במסכת נדרים ט"ז א' חומר בנדרים מבשבועות שהנדרים חלים על דבר מצוה מה שאין כן בשבועות כיצד קונם סוכה שאני עושה לולב שאני נוטל בנדרים אסור בשבועות מותר ר"ל שאם אמ' שבועה שלא אשב בסוכה ולא אטול לולב אין השבועה חלה כלל והרי הוא יושב והרי הוא נוטל ואע"פ שבלשון כולל הוא מדבר שהרי לא הזכיר סוכת מצוה ולא לולב של מצוה תשובתך שסוכה ולולב פרטי המצוה הם שאלו לא היה דעתו לשל מצוה לא היה מזכיר אלא צל בעלמא ודקלים בעלמא מה שאין כן במצה שאדם מזכיר תמיד מצה בלא מצת הפסח הרי אמרו שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ או מצה ואם תמצא לומ' שאדם מזכיר שם סוכה בשל רשות רגילות הלשון להזכירה בשם לווי סוכת רקב"ש סוכת גנב"ך ואם אתה מפרש על כל פנים שסוכה ולולב נזכרין בתורת רשות יש לך לפרש קונם סוכה וקונם לולב בשמזכיר בהם של מצוה וראיה לדבר שלא דברו שם אלא בשל מצוה שהרי שתפו בה תפלין שאני מניח:

8 למדת שכל שנשבע לבטל מצוה בפרט אם עשה ולא תעשה אין בו בטוי אלא לוקה משום שוא בין שקיים שבועתו בין שלא קיימה ואם על ידי כולל יש בו בטוי במניעת עבירה ובמניעת מצות עשה ואין בו שוא אבל בעשיית עבירה בכולל אין בו לא בטוי ולא שוא וכל אלו בלשון איסור עצמו על החפץ אבל איסור החפץ על עצמו חלין אף בבטול מצות עשה פרטית שאין הדבר תלוי בנדר ושבועה אלא בלשון נדר ולשון שבועה ויש מי שאומר שהיא חלה בכולל אף על עשיית עבירה ומפרשי' בהן היכי משכחת לה שיהא מותר לישבע לכתחלה כמו שנשבע לכתחלה בלאו שלה ואין הדברים נראין כלל:

9 הרביעי בקיום מצות עשה שאם נשבע עליה בפרט בדבר שאין השבועה מוספת על המצוה כלום אין השבועה חלה עליה כלל אלא שאין כאן שבועת שוא אם הוא נשבע דרך הערה וזירוז לעצמו אחר שקיימה אבל אם לא קיימה לוקה משום שבועת שוא וי"א מתורת בטוי שלא נמעטה אלא מקרבן ואם המצוה ענין שהשבועה מוספת עליה כגון שאמ' שבועה שאשנה פרק זה והרי היה יכול לפטור עצמו בקריאת שמע שחרית וערבית הרי זו שבועה גמורה למלקות ולקרבן וכמו שאמרו בנדרים ח' א' האומר אשנה פרק זה או מסכתא זו חייב הואיל ואי בעי פטר נפשיה בקריאת שמע שחרית וערבית וכן בנדר או נשבע ליתן צדקה הואיל ואם רצה פטר עצמו בפחות:

10 החמשי הוא שתדע שאין כולל אלא במזכיר את הרשות והמצוה אבל שאוכל סתם או שלא אוכל סתם אין זה כולל ושלא כדעת רבני צרפת ומעתה שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל סתמא אין אומרין שכלל בשבועתו האחרונה אף התאנים שכבר היה מושבע עליהן אלא למה שהיה צריך לו לאסור נשבע וראיה לדבר מה שתרצו דאמ' שלא אשתה והדר אמ' שלא אוכל ואם אתה אומר שלא אוכל כולל אף מה שהיה נאסר בו מתחלה יתחייב שלש שהרי שתיה בכלל אכילה וכן אמרו למעלה כ"ג ב' רישא בסתם וסופא במפרש אלמא בסתם לא חלה השבועה על הנבלות כלל ומה שכתבנו למעלה כ"ג ב' שסוגית תלמוד המערב בשבועה שלא אוכל מצה מעידה כדבריהם אין זה כלום שאין דברינו אלא בלא תעשה שכשאמ' שלא אוכל לא חלה על מה שאינו בר אכילה אבל בעשה כל שאמ' שלא אוכל כל שכן שאסר על עצמו מה שהוא חייב באכילתו וודאי שלא אוכל כולל הוא במצות עשה ודברינו במצות לא תעשה הם אמורים וראיה גדולה לדבר זה ממה שאמרו בסוגיית ארבע חטאות שלא אוכל תמרים וחלב אלמא שלא אוכל סתמא לא היה קורא כולל ויש מי שאמ' שכל שמזכיר המצוה אינו כולל כגון אם יאמר נבלות ושחוטות הואיל והזכיר הנבלות אין בידו לאסור אף על ידי כולל ומפרשי' שלא אוכל שום בשר או שהיו לפניו נבלות ושחוטות ונשבע שלא יאכל מהם והפסד סברתם נראה לעין מתמרים וחלב שכתבנו:

11 המשנה הרביעית וענינה בביאור החלק הראשון גם כן אחד דברים של עצמו ואחד דברים של אחרים ואחד דברי' שיש בהן ממש ואחד דברים שאין בהן ממש כיצד שבועה שאתן לפלני ושלא אתן שנתתי ושלא נתתי שאזרוק צרור לים ושלא אזרוק שזרקתי ושלא זרקתי שאישן ושלא אישן שישנתי ושלא ישנתי ר' ישמעאל אומ' אינו חייב אלא על העתיד לבא שנ' להרע או להיטיב אמ' לו ר' עקיבא אין לי אלא דברי' שיש בהן הרעה או הטבה שאין בהן הרעה או הטבה מנין אמ' לו מרבוי הכתוב אמ' לו אם רבה הכתוב לכך רבה הכתוב לכך אמר הר"ם פי' רבוי הכתו' הוא אמרו או נפש כי תשבע לבטא בשפתים ואמרו אחר כן להרע או להיטיב מיעוט לכל אשר יבטא האדם בשבועה רבוי אחר ר' עקיבא אומ' רבה ומעט ר' ישמעאל אומ' בזה כלל ופרט וכלל ויהיה היוצא ממחלקותם כפי מה שראוי מן העקרים הנעשים בהקשות הלמדות ברבוי ומעוט או בכלל ופרט מה שאתה רואה וענין לעתיד לבא שישבע על הדברים הבאים שישבע שיעשה אותם או שלא יעשה אותם והלכה כר' עקיבא נשבע לבטל את המצוה ולא בטל פטור לקיים את המצוה ולא קיים פטור שהיה בדין שיהא חייב דברי ר' יהודא בן בתירא ומה אם הרשות שאין מושבע עליה מהר סיני חייב מצוה שהוא מושבע עליה מהר סיני אינו דין שיהא חייב אמרו לו לא אם אמרת בשבועת הרשות שכן עשה בה לאו כהן תאמ' בשבועת מצוה שלא עשה בה לאו כהן פי' אמ' רחמנא להרע או להיטיב אמנם הוא מחוייב בשבועה על דבר שאפשר בו שייטיב במקום להרע או להרע במקום להיטיב והם דברי הרשות ובהם יתכן לאו והן הוא ישבע שיעשה אפשר לו או שלא יעשה ואפשר לו ואמרו בנשבע לבטל את המצוה פטור ר"ל פטור מקרבן שבועת בטוי וחייב מלקות משום שבועת שוא ואין הלכה כר' יהודה:

12 אמר המאירי אחד דברים דברים של עצמו ואחד דברי' של אחרים כלומ' שאע"פ שמלת להרע או להיטיב משמע לעצמו הוא הדין לשל אחרים כגון שאתן ושלא אתן שנתתי ושלא נתתי ומפרש לה בגמ' במתנה לעשיר שאין שם בטול מצוה או קיומה והוא הדין לעני וכשהוא פורט מתנה ביתר מן החיוב על הדרך שביארנו וביאר אח"כ שהיא חלה על דבר שיש בו ממש ועל דבר שאין בו ממש שהרי שבועה ענינה איסור עצמו על החפץ והשבועה חלה בעצמו ואין לנו על החפץ אם יש בו ממש אם לאו והוא שאמ' שאישן ושלא אישן ר"ל תוך שלשה ימים שישנתי ושלא ישנתי וביאר אח"כ דבר אחר שהוא כעין דבר שאין בו ממש ר"ל שאע"פ שיש ממשות בדבר אין בו שום תועלת או נזק אלא שהוא פעולת הבל ושחוק כגון שאזרוק צרור לים או שלא אזרוק שזרקתי ושלא זרקתי ר' ישמעאל אומ' אינו חייב קרבן אלא על העתיד שהרי להרע או להיטי' להבא משמע אמ' לו ר' עקיבא א"כ כלומ' שאתה הולך אחר דקדוק הלשון אין לי אלא דברים שיש בהן הרעה והטבה כגון שנשבע שיתענה או שיאכל ומהיכן אתה מרבה דברים שאין בהם הרעה והטבה כגון זריקת צרור לים אמ' לו מרבוי הכתו' אמ' לו אם רבה לכך רבה בכלן לשעבר גם כן והלכה כר' עקיבא:

13 נשבע לבטל את המצוה בפרט ולא בטל פטור משבועת בטוי ולוקה משום שבועת שוא על שנשבע לעבור לקיים ולא קיים פטור מן הבטוי ואף שבועת שוא אין כאן הואיל ודרך הערה הוא עושה אלא שקצת מפרשי' חדשו בזו קצת תנאי' יתבארו בגמ' בע"ה שהיה בדין שיהא הנשבע לקיים את המצוה ולא קיימה חייב משום שבועה אלא שאין חיוב שבועה אלא במה שאפשר לישבע עליו בלאו והן:

14 זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

15 זה שביארנו שהנשבע לקיים את המצוה אע"פ שאין כאן דין שבועת בטוי אינו לוקה משום שבועת שוא טעם הדברים ששבועת שוא חלוקה על שני פנים האחד שוא שיש עמו שקר כגון שנשבע לשנות את הידוע וכגון נשבע לבטל את המצוה וכגון נשבע לעשות מה שהוא נמנע והשני שאין בה שקר אלא חנם כגון נשבע על מה שהוא ידוע לכל ואין לשבועתו שום צרך ובכלל זה כל ברכה לבטלה שיש בה משום לא תשא והנשבע לקיים את המצוה אין בה אחת משתי אלו שקר אין כאן שהרי הענין כך הוא וחנם אין כאן שדרך זירוז והערה הוא עושה והוא שאמרו בנדרים ח' א' שארי ליה לאיניש לזרוזי נפשיה ומ"מ שבועת בטוי אינה חלה כלל הואיל ומ"מ כבר הוא מושבע ועומד ואע"פ שדבר זה ר"ל מה שאמרו שארי ליה לאיניש לזרוזי נפשיה אינו מונח אלא במצות עשה יש לדונה אף בלא תעשה כגון שראה יצרו מתגבר עליו ומקפחו לעבור ומתחזק בכבישת יצרו וקופץ ונשבע שאע"פ שאין כאן בטוי לא לקרבן ולא למלקות מ"מ אין כאן שבועת שוא והוא שאמרו הרואה יצרו מתגבר עליו יהא קופץ ונשבע והוא תקנה להנצל מן העבירות והענין הוא שאמרו הגאונים שהשבועו' בשעתן חמורות לבני אדם ביותר והרי הועילתהו שבועה זו לשעה אבל אם נשבע עליה שלא לשום צרך כגון שלא הורגל באותה עבירה ואף יצרו אינו מתגרה בו לעשותה אין כאן הערה שהרי לשעה אינו צריך לה ואם ליראת מה שיארע לאחר זמן מאחר שמ"מ על שבועה ישנה הוא בא לסמוך אין לך שבועה חמורה יותר משל סיני שהושבעה בסיני ונשנית באהל מועד ונשתלשה בערבות מואב ויש כאן מלקות משום שבועת שוא לדעת גאונים אלו ומ"מ במצות עשה אין לחלוק בה שבכל שעה ושעה הוא צריך להתעורר על עשיתה וי"מ כן אף במצות עשה כל שנשבע על המצוה קודם זמנה הרבה לעשותה בזמנה ומ"מ יראה שבכלם אין שבועת שוא שהשבועה שאדם עושה מעצמו חמורה לו לאדם אף לאחר זמן יותר משבועת סיני שהיא בריחוק גדול ובנחלת אבות ואלמלא שכן לא נשמט התלמוד שלא לגלותה ושרי ליה לאיניש לזרוזי נפשיה סתם נאמרה בין לשעתו בין לאחר זמן וכן אע"פ שבמקומה בראשון של נדרים ח' א' היא אמורה בקיום מצות עשה מ"מ יש לה מקום אף בלא תעשה שהרי כתי' בה נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך וכל לשון שמירה הוא מונח על מניעת הדבר וכן עקר ולחכמי הדורות שלפנינו ראיתי שהנשבע לקיים מצות עשה שבועת בטוי חלה עליו שאם לא כן מהו שאמרו שארי ליה לאיניש לזרוזי נפשיה וכו' ואם אין שבועה אין זירוז ואין הדברים נראין שלא אמרו כן אלא להערת עצמו שאף בדבור חזק וכפול אדם מתעורר כל שכן בשבועה או אזכרת השם אע"פ שאין כאן קרבן או מלקות:

16 כבר ביארנו שיש לשבועה חומר על הנדר שהנדר אינו חל על דבר שאין בו ממש והשבועה חלה בו וטעם הדבר הוא שהשבועה הוא איסור עצמו על החפץ והרי האיסור חל על עצמו ממש אבל הנדר הוא איסור החפץ על עצמו כגון קונם שינה עלי והרי נמצא לדבריו האיסור חל על השינה שאין בו ממש ואי אפשר הא אם הפך את הדברים ונשבע בלשון נדר ר"ל שינה עלי שבועה או נדר בלשון שבועה ר"ל קונם עלי שלא אישן הרי זה חל בנדר ולא בשבועה וכל שכן בקונם עיני בשינה שהרי יש בו ממש:

17 כיוצא בו אתה אומר במה שיש לנדר חומר על השבועה והוא שהנדר חל על דבר מצוה מה שאין כן בשבועה שטעם הדבר הוא מפני שהשבועה הוא איסור עצמו על המצוה והרי הוא משועבד לה ואין בידו להפקיע שעבודו והנדר הוא איסור המצוה עליו והרי אין המצוה משועבדת לו ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו ומ"מ כל שהפך נדר בלשון שבועה כגון קונם עלי שלא אוכל מצה בפסח אינה חלה וכן אם הפך שבועה בלשון נדר כגון אכילת מצה מצוה עלי שבועה אינו רשאי לאכול ונמצא שאין הדבר תלוי בנדר ושבועה אלא בלשון נדר ובלשון שבועה כמו שביארנו כ' ב' אלא שכל נדר שהוא בלשון שבועה ושבועה שהיא בלשון נדר אין בו אלא איסור סופרים לדעתנו כמו שביארנו בראש הפרק כ' א' ויש חולקין לומר שאף אלו מן התורה כמו שהתבאר וחכמי הדורות שלפנינו ראיתי שנטו לומר שהפוך הלשון מועיל בשבועה ר"ל שאם אמ' ישיבת סוכה מצוה עלי שבועה היא חלה מכח הפוך לשונו אבל אין הפוך הלשון מועיל בנדר שלא לחול ואפי' אמר קונם עלי שלא אשב בסוכה אסור לישב ותולים דבריהם בסוגיא האמורה בשני של נדרים במה שאמרו שם ט"ז ב' הא דאמ' ישיבת סוכה מצוה עלי הא דאמ' שבועה שלא אשב והם גורסים הא דאמ' ישיבת סוכה עלי שבועה הא דאמ' שבועה שלא אשב ולא דברו שם בנדר כלל לדעתם ואיני רואה באותה סוגיא ראיה לדבריהם כלל:

18 מי שנשבע ולא היה בדעתו שיש בה בטול מצוה וסוף הדבר נראה שיש בה בטול מצוה כתבו חכמי הדורות שלפנינו ששבועה חלה עליו והביאוה ממה שאמרו ברביעי של גיטי' מ"ו א' במה שנ' בגבעונים ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה התם מי חיילא שבועה כלל והא מדאמרי מארץ רחוקה באנו ולאו הכי הוה לאו שבועה היא והאי דלא קטלינהו מפני חלול השם אלמא אע"פ שהיתה שם בטול לא תחיה כל נשמה הואיל ולא היה בדעתם כך אלמלא שהטעום לומר מארץ רחוקה באנו היתה השבועה חלה וכשתעיין בדבר אין כאן ראיה ואף גאוני הראשונים כתבוה בהפך כמו שנבאר ולא אמרו שם כיון דאמרי מארץ רחוקה וכו' אלא לרוחא דמילתא הא מ"מ אפי' לא אמרו להם כן הואיל והיה בדעתם כן אינה שבועה:

19 כבר ביארנו כ' ב' שלא נאמ' שהנדרים חלים על דבר מצוה אלא בבטול מצות עשה אבל לא בקיום מצות עשה ולא בבטול מצות לא תעשה ולא בקיומה וכך היא רמוזה באחרון של מכות כמו שביארנו ואף בבטול מצות עשה דוקא בלשון איסור המצוה עליו אבל בלשון איסור עצמו עליה כופין אותו לעשותה כמו שביארנו:

20 ממה שכתבנו למדת שבשלשה דברים שבועה חלוקה מנדר בדבר שאין בו ממש ובדבר מצוה ובהתפשה ויש לך רביעית לענין זה והיא שהשבועה אינה חלה על שבועה והנדר חל על נדר ר"ל שאם אמ' הרי עלי קרבן אם אוכל ככר זה הרי עלי קרבן אם אוכלנו ואכלה חייב על כל אחת ואחת כך כתבוה גדולי המחברים אלא שבשני של נדרים י"ז א' נשנית בדרך אחרת כמו שיתבאר שם:

21 כבר ביארנו שכל הנשבע על מה שאי אפשר לקיימו לוקה משום שבועת שוא מעתה מי שנשבע שלא אישן שלשה ימים מלקין אותו וישן לכשירצה שהדבר ידוע שאי אפשר לשלשה ימים בלא שינה וכן במה שאפשר לו לעמוד אלא שאם יעמוד הוא מסתכן בו כך הוא הדין ומעתה אם אמ' שבועה שלא אוכל כל שבעה ימים אין אומרין יתעכב עד שלא יהא בו כח לסבול עוד אלא מלקין אותו ויאכל לכשירצה וכן כל כיוצא בזה:

22 כל מי שנשבע על אחרי' שיעשו דבר זה או שלא יעשוהו בדבר שאין מעשה זה שהוא מזכיר עליהם תלוי בו כלל כגון שיזרוק פלני צרור לים או שלא יזרוק שיעשה דבר פלני או שלא יעשהו אפי' היו בניו ובני ביתו שהם כפופים לו לקיים את דברו אין כאן שבועה כלל שאין בידו לא לקיים ולא לבטל ומ"מ אין כאן שבועת שוא שאין כאן התראה שהרי אפשר לאותן אחרים שיעשו וכן כתבוה גדולי המחברים ואע"פ שביארנו ג' ב' שהתראת ספק שמה התראה יראה לי בזו הואיל וההתראה תלויה בפעולת אחרים ולא בפעולת עצמו אינה התראה אלא שמכין אותו מכת מרדות ואף אותם אחרים אין מזקיקין אותם לקיים שבועתו של זה אא"כ ענו אמן אחר שבועתו אלא שאם קיימוה הרי אלו משובחי' על שלא גרמו לשבועת שוא ומ"מ אם נשבע במה שעבר כגון שזרק פלוני צרור לים או שלא זרק נחלקו בו רב ושמואל שלדעת שמואל לא נתחייב בו בשבועת בטוי לקרבן אלא שהוא בכלל שוא או בכלל שקר למלקות במזיד ולדעת רב חייב בשבועת בטוי הואיל וישנו בלאו והן אע"פ שאינו בלהבא והלכה כדבריו הא כל שאינו בלאו והן אינו לא בקרבן ולא במלקות ויש חולקי' במלקות מפני שהם עושין לאו והן לרב כשעבר ולהבא לשמואל ומ"מ בנדרים פרק אלו מותרין י"ז א' אמרו בהדיא שהנשבע לבטל את המצוה פטור מן הבטוי הן לקרבן הן למלקות וכן נראה באחרון של מכות כ"ב א' וכן לקיים את המצוה והרי בקיום מצוה במשנתנו מפני שלא עשה בה לאו כהן וא"כ כל לאו והן במשמע אלא שהם חולקין לומר לאו והן של רשות שאני ולענין לשעבר ולהבא אף בלהבא אם נשבע במעשה אחרים במה שהוא תלוי בו או שראוי להתלות בו כגון שבועה שלא יכנס שמעון בביתי או שלא יאכל בסעודתי אע"פ שלא הדירו ובא הלה ונכנס ואכל מדעתו חייב בשבועה ואם שלא מדעתו הרי הוא אנוס ונקרא שמעון עובר על דבר האסור לו:

23 כל מיני השבועות חייבין בין בנשבע מפי עצמו בין במושבע מפי אחרים והוא מקבלה כגון שאמ' אמן או הן או מקבל אני שבועה זו וכל כיוצא בזה כמו שיתבאר כ"ט ב' מעתה מי שאמר לא אכלתי היום ולא הנחתי תפלין היום משביעכני ואמר אמן חייב בין לקרבן במקום הראוי לו ר"ל בשוגג בין למלקות במקום הראוי לו ר"ל במזיד ואע"פ שבהנחת תפלין אינו בלהבא ר"ל בלא אניח הואיל וישנו בלאו והן חייב:

24 זה שביארנו בשבועת שוא שאחד מחלקיו הוא נשבע לשנות את הידוע פירושו בדבר המפורסם וידוע לכל ושמא תאמר אף לפתיים ולבהמות אינו כן אלא כל שנכר לשלשה בני אדם מן ההמון שהוא כן בלא צד חקירה אלא בידיעה מוחלטת עובר עליה משום שבועת שוא הא אם לא נודע אלא למבין ומצד חקירה או קבלה אע"פ שנכר לכמה דינה כשבועת בטוי:

25 מי שאמר שבועה שכבר ידעתי לך עדות או שלא ידעתי חייב שהרי אע"פ שאינה בלהבא שהרי אדע ולא אדע אינו בידו ושבועת שוא היא ולא בטוי מ"מ ישנה בלאו והן וכן העדתי ולא העדתי אע"פ שאינן בלהבא שהרי אם נשבע שיעיד קיום מצוה הוא ואם נשבע שלא יעיד בטול מצוה הוא מ"מ ישנה בלאו והן אבל אם נשבע שבועה שאני יודע לך עכשו עדות זו ונמצא שאינו יודע אין כאן שבועת בטוי שאע"פ שישנו בלאו ר"ל שבועה שאיני יודע עדות מ"מ אינו בלאו של בטוי ששבועה שאיני יודע לך עדות שבועת העדות היא שהוציאה הכתו' מכלל שבועת בטוי ונמצא שאין לאו והן שלה במין אחד של שבועה ואפי' היתה שבועה זו במי שאין שבועת העדות חלה עליו כגון בפסולי' או בקרובים מ"מ השבועה ממין שבועת העדות היא ואינה בכל בטוי ויש חולקין בזו מתוך בלבולין שיש להם בביאור סוגיא זו:

26 וביאור סוגיא זו בלשון קצרה כך הוא בשלמא לשמואל דאמ' כל היכא דליתיה בלהבא ליתיה לשעבר הינו דאצטריך קרא לאפוקה לשבועת העדות מכלל בטוי שאלמלא לא חייב בה בפני עצמה לא היה בה חיוב מתורת בטוי הואיל ואינה בלהבא ר"ל שאדע או שלא אדע אלא לרב וכו' ופרשוה התלמידי' לחייבה בשתיים והפקיע אביי טעם זה מלאחת מאלה כלומ' שאין בהן חיוב אלא מצד אחד אפי' במקום הראוי לחייבו בשתים כגון שוגג שהרי במזיד אין בו אלא אחת שאין בטוי לקרבן במזיד אלא שאף בשוגג לא יהא בו אלא חיוב אחד אלא שהוציאו לחייב על המזיד כשוגג והקשו לו ואימא במזיד ניחייב חדא ומתורת חדושו ובשוגג תרתי שכיון שחדש בזדונו מפטור קרבן לקרבן אחד כך חדש בשגגתו מאחד לשנים והשיבם הינו דאמרי לכו וכו' בתמיה ואי במזיד כלומ' ואם נפשך להוציא דרשת לאחת לזדון לבד והרי לאחת אף על הבטוי נאמר שהרי לאחת מאלה כתי' ובבטוי מיהא במזיד מי איתה לשבועה כלל אלא לאחת ודאי על כרחך בבטוי מיהא על השוגג היא וא"כ אף בעדות אתה מפרשה כן ונמצא שלא נאמ' לאחת אלא בשוגג ואף רבא לא בא לחלוק עם אביי בענין אלא שבא לחשוב למה שאמרו התלמידים בטעם אחר לומר שלא הוצרכנו להפקיע שתי קרבנות ממיעוט לאחת שהרי ממועט הוא מאליו שהרי שבועת העדות בכלל בטוי היתה ויצאה לה לידון בדבר חדש והוא לחייב על המזיד כשוגג ואין לך בו אלא חדושו בלבד משום עדות הוא חייב ולא משום בטוי ונמצא שאין בה אלא עדות בלבד ומ"מ יצא לנו מטעם רבא שאפי' במקום שאין שבועת העדות חלה כגון פסולים להעיד אין כאן בטוי שהרי אין לך בו אלא חדושו אבל לאביי אחר שאינו מפקיע שתי קרבנות אלא מלאחת יש לך לומר שכל שאינו חייב מתורת עדות חייב מתורת בטוי אלמא יש כאן תורת בטוי על כל פנים וא"כ היאך אמר למעלה שאינה באיני יודע לך עדות ודאי הרי ישנה מיהא בפסולים ובכל שהוא חוץ לבית דין ותירץ הדר בה אביי אי נמי חדא מניהו רב פפא אמרה שמלך אחר אביי ורבא כמו שכתבתי באחרון של משקין והיו דבריו מתחלפות בדבריהם וכו' והלכה כרבא ולמדת מדברינו שאף במקום שאין שבועת העדות חלה נאמרה כמו שביארנו אלא שיש בסוגיא זו הרבה פירושין וזה עקר: