מאירי על שבועות מ׳

« מאירי על שבועות ל״ט ע״ב מאירי על שבועות מ״א ע״א »

1 שבועות פתח ↗

אָמַר רַב יוֹסֵף בַּר מִנְיוֹמֵי, אָמַר רַב נַחְמָן: וְהוּא שֶׁיֵּשׁ טַעֲנָה בֵּינַיְיהוּ שְׁתֵּי כֶּסֶף.

8 שבועות פתח ↗

מַתְנִי׳ אַרְבָּעָה שׁוֹמְרִין הֵן: שׁוֹמֵר חִנָּם וְהַשּׁוֹאֵל, נוֹשֵׂא שָׂכָר וְהַשּׂוֹכֵר. שׁוֹמֵר חִנָּם נִשְׁבָּע עַל הַכֹּל, וְהַשּׁוֹאֵל מְשַׁלֵּם אֶת הַכֹּל. נוֹשֵׂא שָׂכָר וְהַשּׂוֹכֵר – נִשְׁבָּעִין עַל הַשְּׁבוּרָה וְעַל הַשְּׁבוּיָה וְעַל הַמֵּתָה, וּמְשַׁלְּמִין אֶת הָאֲבֵדָה וְאֶת הַגְּנֵיבָה. אָמַר לְשׁוֹמֵר חִנָּם: ״הֵיכָן שׁוֹרִי?״ אָמַר לוֹ: ״מֵת״ – וְהוּא שֶׁנִּשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה אוֹ נִגְנַב אוֹ אָבַד; ״נִשְׁבַּר״ – וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבָּה אוֹ נִגְנַב אוֹ אָבַד. ״נִשְׁבָּה״ – וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִגְנַב אוֹ אָבַד; ״נִגְנַב״ – וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה אוֹ אָבַד; ״אָבַד״ – וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה אוֹ נִגְנַב; ״מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי״, וְאָמַר ״אָמֵן״ – פָּטוּר. ״הֵיכָן שׁוֹרִי?״ אָמַר לוֹ: ״אֵינִי יוֹדֵעַ מָה אַתָּה סָח״ – וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה אוֹ נִגְנַב אוֹ אָבַד; ״מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי״, וְאָמַר ״אָמֵן״ – פָּטוּר. ״הֵיכָן שׁוֹרִי?״ אָמַר לוֹ: ״אָבַד״; ״מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי״, וְאָמַר ״אָמֵן״; וְהָעֵדִים מְעִידִים אוֹתוֹ שֶׁאֲכָלוֹ – מְשַׁלֵּם אֶת הַקֶּרֶן. הוֹדָה מֵעַצְמוֹ – מְשַׁלֵּם קֶרֶן וָחוֹמֶשׁ וְאָשָׁם. ״הֵיכָן שׁוֹרִי?״ וְאָמַר לוֹ: ״נִגְנַב״; ״מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי״, וְאָמַר ״אָמֵן״; וְהָעֵדִים מְעִידִים אוֹתוֹ שֶׁגְּנָבוֹ – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל. הוֹדָה מֵעַצְמוֹ – מְשַׁלֵּם קֶרֶן וָחוֹמֶשׁ וְאָשָׁם. אָמַר לְאֶחָד בַּשּׁוּק: ״הֵיכָן שׁוֹרִי שֶׁגָּנַבְתָּ?״ הוּא אוֹמֵר: ״לֹא גָּנַבְתִּי״, וְהָעֵדִים מְעִידִים אוֹתוֹ שֶׁגְּנָבוֹ – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל. טָבַח וּמָכַר – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. רָאָה עֵדִים שֶׁמְּמַשְׁמְשִׁין וּבָאִין, אָמַר: ״גָּנַבְתִּי, אֲבָל לֹא טָבַחְתִּי וְלֹא מָכַרְתִּי״ – אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא קֶרֶן. אָמַר לְשׁוֹאֵל: ״הֵיכָן שׁוֹרִי?״ אָמַר לוֹ: ״מֵת״ – וְהוּא שֶׁנִּשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה אוֹ נִגְנַב אוֹ אָבַד; ״נִשְׁבַּר״ – וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבָּה אוֹ נִגְנַב אוֹ אָבַד; ״נִשְׁבָּה״ – וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִגְנַב אוֹ אָבַד; ״נִגְנַב״ – וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה אוֹ אָבַד; ״אָבַד״ – וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה אוֹ נִגְנַב; ״מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי״, וְאָמַר ״אָמֵן״ – פָּטוּר. ״הֵיכָן שׁוֹרִי?״ אָמַר לוֹ: ״אֵינִי יוֹדֵעַ מָה אַתָּה סָח״ – וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה אוֹ נִגְנַב אוֹ נֶאֱבָד; ״מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי״, וְאָמַר ״אָמֵן״ – חַיָּיב. אָמַר לְנוֹשֵׂא שָׂכָר וְהַשּׂוֹכֵר: ״הֵיכָן שׁוֹרִי?״ אָמַר לוֹ: ״מֵת״ – וְהוּא שֶׁנִּשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה; ״נִשְׁבַּר״ – וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבָּה; ״נִשְׁבָּה״ – וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבַּר; ״נִגְנַב״ – וְהוּא שֶׁאָבַד; ״אָבַד״ – וְהוּא שֶׁנִּגְנַב; ״מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי״, וְאָמַר ״אָמֵן״ – פָּטוּר. ״מֵת״ אוֹ ״נִשְׁבַּר״ אוֹ ״נִשְׁבָּה״ – וְהוּא שֶׁנִּגְנַב אוֹ אָבַד; ״מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי״, וְאָמַר ״אָמֵן״ – חַיָּיב. ״אָבַד״ אוֹ ״נִגְנַב״ – וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה; ״מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי״, וְאָמַר ״אָמֵן״ – פָּטוּר. זֶה הַכְּלָל: כׇּל הַמְשַׁנֶּה מֵחוֹבָה לְחוֹבָה, וּמִפְּטוּר לִפְטוּר, וּמִפְּטוּר לְחוֹבָה – פָּטוּר. מֵחוֹבָה לִפְטוּר – חַיָּיב. זֶה הַכְּלָל: כׇּל הַנִּשְׁבָּע לְהָקֵל עַל עַצְמוֹ – חַיָּיב. לְהַחְמִיר עַל עַצְמוֹ – פָּטוּר. גְּמָ׳ מַאן תְּנָא אַרְבָּעָה שׁוֹמְרִין? אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: רַבִּי מֵאִיר הִיא. אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: מִי אִיכָּא תַּנָּא דְּלֵית לֵיהּ אַרְבָּעָה שׁוֹמְרִין?! אֲמַר לֵיהּ, הָכִי קָאָמֵינָא לָךְ: מַאן תַּנָּא דְּאָמַר שׂוֹכֵר כְּנוֹשֵׂא שָׂכָר דָּמֵי? אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: רַבִּי מֵאִיר הִיא. וְהָא רַבִּי מֵאִיר אִיפְּכָא שָׁמְעִינַן לֵיהּ – דִּתְנַן: שׂוֹכֵר כֵּיצַד מְשַׁלֵּם? רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כְּשׁוֹמֵר חִנָּם, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כְּנוֹשֵׂא שָׂכָר! רַבָּה בַּר אֲבוּהּ אִיפְּכָא תָּנֵי. הָנֵי אַרְבָּעָה הָווּ?! שְׁלֹשָׁה הָווּ! אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אַרְבָּעָה שׁוֹמְרִין, וְדִינֵיהֶן שְׁלֹשָׁה. אָמַר לְשׁוֹמֵר חִנָּם כּוּ׳, ״הֵיכָן שׁוֹרִי״ כּוּ׳, אָמַר לְאֶחָד בַּשּׁוּק כּוּ׳, אָמַר לְשׁוֹמֵר כּוּ׳, ״הֵיכָן שׁוֹרִי?״ אָמַר לוֹ: ״אֵינִי יוֹדֵעַ מָה אַתָּה סָח״ כּוּ׳. אָמַר רַב: וְכוּלָּן פְּטוּרִין מִשְּׁבוּעַת שׁוֹמְרִין, וְחַיָּיבִין מִשּׁוּם שְׁבוּעַת בִּיטּוּי. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אַף פְּטוּרִין מִשּׁוּם שְׁבוּעַת בִּיטּוּי. בְּמַאי קָמִפַּלְגִי? שְׁמוּאֵל סָבַר: לֵיתַהּ בִּלְהַבָּא. וְרַב סָבַר: אִיתֵיהּ בְּלָאו וָהֵן. וְהָא אִיפְּלִיגוּ בַהּ חֲדָא זִימְנָא – דְּאִתְּמַר: ״שְׁבוּעָה שֶׁזָּרַק פְּלוֹנִי צְרוֹר לַיָּם״, ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא זָרַק״ – רַב אָמַר: חַיָּיב, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: פָּטוּר. רַב אָמַר חַיָּיב – דְּאִיתַהּ בְּלָאו וְהֵן, וּשְׁמוּאֵל אָמַר פָּטוּר – דְּלֵיתַהּ בִּלְהַבָּא! צְרִיכָא; דְּאִי אַשְׁמְעִינַן בְּהָא – בְּהָא קָאָמַר רַב, מִשּׁוּם דְּמִנַּפְשֵׁיהּ קָמִישְׁתְּבַע; אֲבָל בְּהָךְ, דְּבֵי דִינָא מַשְׁבְּעִי לֵיהּ – אֵימָא מוֹדֵי לֵיהּ לִשְׁמוּאֵל, כִּדְרַבִּי אַמֵּי; דְּאָמַר רַבִּי אַמֵּי: כׇּל שְׁבוּעָה שֶׁהַדַּיָּינִים מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ – אֵין חַיָּיבִין עָלֶיהָ מִשּׁוּם שְׁבוּעַת בִּיטּוּי. וְאִי אִיתְּמַר בְּהָא – בְּהָא קָאָמַר שְׁמוּאֵל, אֲבָל בְּהָךְ אֵימָא מוֹדֶה לֵיהּ לְרַב; צְרִיכָא. גּוּפָא – אָמַר רַבִּי אַמֵּי: כׇּל שְׁבוּעָה שֶׁהַדַּיָּינִין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ, אֵין בָּהּ מִשּׁוּם שְׁבוּעַת בִּיטּוּי; שֶׁנֶּאֱמַר: ״אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם״ – מֵעַצְמוֹ. כִּדְרֵישׁ לָקִישׁ – דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: ״כִּי״ מִשְׁתַּמֵּשׁ בְּאַרְבַּע לְשׁוֹנוֹת: אִי, דִּלְמָא, אֶלָּא, דְּהָא. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: כּוּלָּן פְּטוּרִין מִשְּׁבוּעַת שׁוֹמְרִין וְחַיָּיבִין מִשּׁוּם שְׁבוּעַת בִּיטּוּי; חוּץ מֵ״אֵינִי יוֹדֵעַ מָה אַתָּה סָח״ דְּשׁוֹאֵל, וּגְנֵיבָה וַאֲבֵידָה דְּנוֹשֵׂא שָׂכָר וְשֶׁבְּשׂוֹכֵר – שֶׁהוּא חַיָּיב, שֶׁהֲרֵי כְּפָרוֹ מָמוֹן. הֲדַרַן עֲלָךְ אַרְבָּעָה שׁוֹמְרִין, וּסְלִיקָא לַהּ מַסֶּכֶת שְׁבוּעוֹת

1 כל שביארנו להזקיק טענת שתי כסף לא נאמר אלא בשבועת מודה מקצת אבל שבועה הבאה על ידי עד אחד אפי' לא טענו אלא בפרוטה וכפר בה והוציא הלה עד אחד חייב שכל ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה אם הדבר ראוי מצד עצמו לישבע עליו שבועה כגון מטלטלין וזהו מה שאמרו בגמרא לא שנו אלא בטענת מלוה והודאת לווה אבל בעדות עד אחד אפי' לא טענו אלא פרוטה חייב וממה שהזכירו כאן למדו קצת מפרשי' שאין נשבעין בעד אחד אלא בטענה וכפירה כלומר שיהא טוענו בריא אבל כל שטוען בשמא ומוצא עד אחד שמעיד בכך אינו נשבע וכן נראה דעת גדולי הפוסקי' שהורו באחד שטען אית לי חד סהדא דאתית לביתאי ושקלת טעינא דכיתנא ואמ' ליה אין שקלי ודידי שקלי דהוה ליה מחוייב שבועה שאין יכול לישבע והרי זו טענת שמא שהרי אינו יודע כן אלא מפי העד והורו בו שהוא מחוייב שבועה וכן הדין שהרי שנינו בכיוצא בו שחייבים ממון ואף קצת תלמידיהם נוטים לומר כן ממה שאמרו כאן לשון טענה כמו שכתבנו וכן בראש מציעא ד' א' אמרו הצד השוה שבהן שעל ידי טענה הם באים אלא שזו אינה ראיה שלשון טענה בכאן פירושו תביעה שהוא תובעו והאחר כופר ולענין מה שביארנו שלא הוזקקנו לטענת שתי כסף אלא בשבועת הודאת מקצת אבל לא בשבועת עד אחד כתבו גאוני ספרד שאף בשבועת ארבעה שומרים כן הואיל ולא משום טענתו של זה משביעין אותו אין מצריכין לטענת אלא אף בפרוטה חייב ואע"פ שכסף או כלים בשומרים כתי' עירוב פרשיות כתי' כאן ושדייה אמלוה ויש חולקין שאלו כן היה לו להזכירה בסוגיא זו עם שבועת עד אחד ועוד שהרי בסוף פרק כל הנשבעין אמרו בשותפין ואריסין והוא שיש טענת שתי כסף ביניהם וודאי אלו כעין שבועת השומרים הם וכן בשבועת היסת אין מצריכין לשתי כסף אלא אפי' בפרוטה ומקצת גאוני' כתבו שהנשבעין ונוטלין אין צריכין טענת שתי כסף וגדולי המחברים חולקין בה לומר שצריך שיכפור הנתבע בשווי מעין ואינו נראה כן שאם השכיר השכיר עצמו במעה או פונדיון מה יעשה ילך לו בפחי נפש:

2 לעולם אין נשבעין על הקרקעות כמו שיתבאר וכן דין הודאת מקצת אינה חלה על הקרקעות כלל מעתה טענו כלים וקרקעות והודה בכלים וכפר בקרקעות או הודה בקרקעות וכפר בכלים או שהודה במקצת קרקעות ובכל הכלים וכפר במקצת קרקעות אין זה כלום עד שיודה במקצת הכלים ויכפור במקצתם ומ"מ בכיוצא בזו אם נשבע על הכלים מגלגלין עליו שבועת הקרקעות שזוקקין נכסים שיש להן אחריות עם נכסי' שאין להם אחריות:

3 כבר ביארנו במשנה שטענו חטים והודה לו בשעורים פטור שאין הודאתו ממין הטענה ואע"פ שהכל מין תבואה מ"מ לאותו המין בעצמו אנו צריכים מעתה טענו בשור והודה לו בשה פטור הא אם טענו שור ושה והודה לו באחד מהם חייב כמו שבארנו שכל שהוא תובעו שני מינין ומודה באחד מין הטענה הוא:

4 היתה לי עליו טענת שני מינין ר"ל כור חטים וכור שעורים וכשהתחיל הטוען לומר יש לך בידי כור חטים קפץ זה לתוך דבורו והודה בכור שעורים אם נראה לדיינין שקפיצתו של זה בהודאתו היא כדי שלא יטעננו הוא שעורים עם החטים ויצטרך להודות בשעורים ויתחייב שבועה חייב ואם אינו כמערים אלא כאדם הזריז להשיב מהר על מי שטוענו בשקר פטור והכל לפי מה שעיני הדיין רואות ומ"מ אם תבעו כור חטים ואמ' לו הן ואח"כ תבעו כור שעורים וכפר פטור הואיל ולא תבעו כאחת חטים ושעורים אין לטענה זו אצל זו כלום ואינה מתחברת שניה עם ראשונה וכן אם אמ' מאה דינרי' יש לך בידך וכפר הכל וחזר ואמר חמשים דינרי' יש לי בידך ואמ' לו הן אין זה חייב שבועה ששתי תביעות באחת כפר בכל ובאחת הודה בכל ויש חולקי' בזו השניה אלא שמודים בראשונה וכן כתבוה גאוני ספרד וגדולי המחברים אחריהם וחכמי ההר הורו על ידי מעשה שאם אמר הטוען יש בדעתי לתבעך הרבה תביעות הזהר שלא לקפוץ ולהשיב עד שאסיים את דברי וקפץ זה והודה במה שהיה בלבו של זה לטעון לא הועיל כלום:

5 כל שביארנו בטענת שתי כסף אינו אלא בכספים ובגדים ותבואות ומיני הסחורות אבל הכלים אפי' היו עשר מחטין בפרוטה וטענו שני מחטין והודה לו באחת מהן חייב הואיל והתביעה בשנים והודה באחד ומה שאמר מה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב לא להצריך כן הוא אומר אלא להודיע שכך הוא כלומר מה כסף הוא דבר חשוב כשתי מעין אף הכלים דבר חשוב הן שתורת כלים שבהן עושה אותם דבר חשוב אע"פ שאין בהן שווי זה מפני שתשמישן בגופן ויש גורסי' מפני זו מה כלים דבר חשוב כלומר שראויים למלאכתם אף כסף דבר חשוב והוא מעה ומה כלים שנים אף כסף שנים והוא שתי מעין ויש חולקין לומר דוקא מיהא שיהו שניהם שוים שתי פרוטות שתהא כפירתו בפרוטה ואף בתלמוד המערב נראה כן וקצת מפרשי' נוטים לדעת זה שהרי לא מצינו בית דין נזקקין לפחות מפרוטה אף בכלים וכן לענין קדושין ושאר הפרוטות שהוזכרו אף כלים בכלל ואינה ראיה שמ"מ לענין זה יצאו כלים מן הכלל מכח המקרא:

6 טענו כסף וכלי הודה בכלי וכפר בכסף צריך שתהא בכסף שכפר שתי מעין והכלי כמו שהוא הודה בכסף וכפר בכלי כל שבהודאת הכסף שוה פרוטה חייב וכן כל כיוצא בזה:

7 טענו שמן והודה בקנקנים פטור כגון שטענו מלא עשר כדין שמן לי בידך והוא אומר קנקניהם לך בידי טענו שמן וקנקנים כגון עשרה כדי שמן לי בידך והלה מודה בקנקנים חייב שטענת שני מינין והודאה באחד הוא וכן כל כיוצא בזה:

8 קצת דינין נתחדשו למפרשי' בענין הודאה ממין הטענה וכבר כתבנו מהם בשלישי של קמא וכן בכל הודאת מקצת נתחדשו דברים בראשון של מציעא ובבתרא פרק נוחלין וכבר ביארנו את הכל במקומו הראוי לו:

9 כל שהוא כלי מצד עצמו אע"פ שלא נעשה ולא נחקק בידי אדם כלי הוא ומפקיעו מצורך שווי שתי כסף לענין טענה והוא שאמרו בתלמוד המערב או כלים להביא כלי הים ופירשו בו שאינם עשויים בידי אדם ואעפ"כ הם בדין זה:

« מאירי על שבועות ל״ט ע״ב מאירי על שבועות מ״א ע״א »