מאירי על שבועות ל״ט

1 איומין אלו שהזכרנו הכל לפי לשון הדיין ומערכי לבבו ומ"מ סדרו בכאן שמאיימין אותו על דרך זה והוא שאומרין לו בדרך שיהא הוא מבין באותן הדברים הוי יודע שכל העולם כלו נזדעזע בשעה שאמ' לו הקב"ה למשה לא תשא את שם יי' אלהיך לשוא מפני שעבירה זו אע"פ שאינה מחייבי כרת ומיתת בית דין חמורה היא מכלם בקצת דברים ששאר עבירות יתנקו בתשובה מכל וכל וזו כתוב בה לא ינקה ר"ל עד שיפרע ויענש על חלול השם ואע"פ שבכל העבירות כתי' ונקה לא ינקה פירושו ונקה לשבים ולא ינקה לשאינן שבים והוא שסומך לדברים אלו כל עבירות שבתורה נאמר בהם ונקה וכאן נאמר לא ינקה כל עבירות שבתורה נפרעין ממנו וכאן ממנו וממשפחתו ואע"פ שבשאר עבירות כתו' באיש ובמשפחתו ומטעם שאמרו אין לך משפחה שיש בה מוכס שאין כלה מוכסין שכלן מחפין עליו כבר אמרו עליה יכול תהא כל המשפחה בהכרת תלמוד לומ' אותו אותו בהכרת ואין כל המשפחה בהכרת אבל בזו כל שבידו למחות ומחפה עליו הוא נענש בדינו ולא עוד אלא שבזו אף כל העולם נענש עליה שנ' אלה וכחש וכו' על זאת תאבל הארץ ואע"פ שבשאר עבירות אמרו וכשלו איש באחיו מלמד שכל ישראל ערבים זה לזה דוקא באותם שיש בידם למחות בודאי אבל בזו חייבין להשתדל במחייתו אע"פ שאין יודעין אם בידם למחות וכן כל עבירות שבתורה תולין לו אם יש לו זכות כל ימי חייו שהם עד שנים ושלשה דורות וכאן מיד נפרעין שנ' הוצאתיה נאום י"י ובאה אל בית הגנב ואל בית הנשבע בשמי לשקר הוצאתיה לאלתר ובאה אל בית הגנב זה הגונב דעת הבריות ומרמה אותם כגון שטוענן בחנם ומביאם לידי שבועה וכמו שאמרו שבועת י"י תהיה בין שניהם מלמד שהשבועה חלה על שניהם כלומר שכשם שהעונש מוטל על הנשבע לשקר כך הוא מוטל על המשביעו בחנם אם זה נשבע באמת ואל בית הנשבע בשמי לשקר כמשמעו ולנה בתוך ביתו וכלתו את עציו ואת אבניו דברים שאין אש ומים מכלים אותם שבועת שקר מכלה אותם אמ' איני נשבע פוטרי' את הנתבע מיד אם היתה שבועה זו לתובע כדי ליטול או מחייבין אותו ליתן אם היתה לנתבע וליפטר ואינו יכול עוד לחזור בו וי"מ פוטרין אותו שמוציאין אותם מבית דין מהרה מלשון נפטרו והלכו להם והטעם כדי שלא יחזור בו לשעתו אלמא שרשאי הוא לחזור וראשון עקר:

2 אמ' מתחלה הריני נשבע עם כל אותן האיומים העומדים לשם אומרין סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה שהרי אחד מהם רשע בודאי הואיל ושבועה זו על טענת ודאי היא באה ומשביעין אותו ואומרין לו הוי יודע שלא על דעתך אנו משביעין אותך אלא על דעתנו ועל דעת בית דין שלא יסמוך על תחבולה שהיא אמת אלא שאינה נכרת כגון מעשה האמור בנדרים בקניא דרבא על הדרך שביארנוהו בפרק שלישי:

3 ובמדרש ויקרא רבה אמרו שמשביעין את האדם בספר תורה ומביאין לפניו נאדות נפוחים כלומר הנאד הזה היה מלא גידין ועצמות ועכשו ריקם מכלום כך המשביע את חברו לשקר סוף יוצא ריקם וכל שכן הנשבע לשקר ובקצת מקומות נהגו על פי גאוניהם להביא שם מטה שנושאין בה את המת ומניחין אותה באמצע הכנסת ונאדות נפוחים שמקרעין אותם או מתירין קשריהם בשעת השבועה ומפזרין שם אפר מקלה ושקים מוטלין שם על שם שק ואפר ושליח צבור מסדר טענת המשביע והנשבע או המחרים ומקבל החרם והלה נשבע ובטרם אומר שליח צבור שאם יש אצלו וכו' ליהוי ההוא גברא בשמתא בחרם בית דין העליון וכו' ובכל האלות וכו' ותוקעין בשופרות ומכבין נרות והמקבלים עונין אמן ויי' יכפר בעד וכו' וכל ישראל נקיים חוץ מהעובר:

4 אף משה רבינו כשהשביע את ישראל לא על דעתם השביעם אלא על דעתו ועל דעת המקום שנ' לא אתכם לבדכם אנכי כורת ברית כי את אשר ישנו פה וכו' ומ"מ פשוטו של מקרא שאף הדורות העתידים לבא והגרים העתידים להתגייר והמצות העתידות להתחדש כגון מקרא מגלה כלם בכלל הברית:

5 אלו נאמרין בכל לשון פרשת סוטה וודוי מעשר וקריאת שמע ותפלה וברכת המזון ושבועת העדות ושבועת הפקדון כמו שיתבאר ענין כלם במקומו במסכת סוטה ופירושן בכל לשון המובן לאותו האומרן באותו לשון וכן שבועת הדיינין על הדרך שביארנו וכבר ביארנו בעדות ופקדון שאינו בדין שבועה אלא בלשון שהם מכירים וכך היא בתוספתא:

6 חמשה דינין נאמרו בפרוטה ההודאה שוה פרוטה ר"ל לענין מודה מקצת שצריך שתהא כפירת הטענה שוה שתי כסף וההודאה בפרוטה כמו שביארנו והאשה מתקדשת בפרוטה והנהנה מן ההקדש בשוה פרוטה מעל והמוצא אבדה בשוה פרוטה חייב להכריז והגוזל את חברו בשוה פרוטה וכפר ונשבע והודה חייב להחזירה למקום שהנגזל לשם אפי' למדי שמאחר שנשבע בכפירתה מתיאש הלה ואינו בא לתבעה ומתוך כך אין לו תשובה עד שיגיענה לידו או ליד בית דין כמו שביארנו בקמא ויש דינין אחרי' נאמרים בפרוטה שלא הוזכרו כאן וכבר כתבנום במציעא פרק הזהב נ"ה א':

7 כבר ביארנו במשנה שכל שאין ההודאה מעין הטענה פטור כגון ליטרא זהב יש לי בידך אין לך בידי אלא ליטרא כסף דינר זהב יש לי בידך אין לך בידי אלא דינר כסף או טריסית פונדיון ופרוטה פטור ומהו שאמרו במשנתנו באלו שהוא חייב ופירש בו הטעם מפני שהכל מין מטבע אחד כלומר והרי הוא הודאה ממקצת הטענה פירושו בטוענו דינר מטבעות כלומר מטבעות יש לי בידך בדינר זהב והלה אומר אין לך בידי מטבעות אלא בדינר כסף כגון טריסית פנדיון ופרוטה שנמצא שמטבעות סתם הוא תובע ומטבעות הוא מודה שאף הפרוטה אע"פ שהיא חלקה ואין בה צורה מטבע הוא הא כל שתובעו מטבע פלוני והוא מודה מקצת במטבע פלני כגון עשרה דינרין מצריות הפקדתי אצלך והלה מודה בצוריות אינו כלום וזו היא שטת גדולי ספרד והיא המדוייקת וגדולי הרבנים מפרשי' שטענו דינר זהב טבוע ולא משקל וכל שהודה לו במטבע אע"פ שאינו מאותו מטבע חייב ולא יראה כן והם גורסים בדינר מוטבעת:

8 שתי כסף שכתבנו לא בכסף צורי עד שתהא הכפירה שני דינרי' שהוא מחצית השקל אינו כן ואין שתי כסף האמור כאן אלא בכסף מדינה שהוא שמינית שבצורי וכבר ביארנו לדעת גדולי המחברים שהן משקל ל"ב שעורות שהדינר יש בו קצ"ב פרוטות ושתי מעין הוא שליש דינר נמצא בשתי מעין ס"ד פרוטות והפרוטה משקל חצי שעורה כסף וכבר אמרו בקדושין י"א א' כל כסף האמור בתורה הוא כסף צורי והוא שקל הקדש שהוא עשרים מעין ושל דבריהם בכסף מדינה ר"ל של ירושלם שלא היה בו כסף אלא שמינית שבצורי והשאר נחשת והמעה היתה כסף צרוף אף בירושלים והוא המטבע הפחות שבכל המטבעות שהן כסף צרוף והוא שאמרו בתלמוד המערב סוף מטבע כסף מעה שהפנדיון נחשת היה מעורב בו ומתוך שהם הצריכו להיות כפירת הטענה שתי כסף עשאוה בפחות שבמטבעות הכסף והוא שתי כסף של מדינה ולא שני שקלי קדש וקצת גאונים כתבו ששתי מעין הן משקל י"ט שעורות וחצי שעורה וכתבו עליהם גדולי המחברים שטעות הוא אצלם ובמסכת קדושין יתבאר: