מאירי על שבועות כ׳

1 אמר שבועה שלא אוכל לך הרי זה מניעת אכילה והוא הדין אם אמר שבועה שאי אוכל ואין דנין שלשונו נתעקש וכן לא שבועה לא אוכל לך שהרי פירושו לא יהא עלי בשבועה מה שלא אוכל לך הא מה שאוכל לך יהא עלי באיסור שבועה ודברים אלו דוקא מדברי סופרי' שמן התורה אין שבועה בלשון עלי לעולם שהשבועה הוא שאוסר עצמו על החפץ כגון שאעשה או שלא אעשה והנדר הוא שאוסר החפץ על עצמו כלומר דבר זה עלי בנדר או יאסר עלי דבר זה וכל שאמר נדר בלשון שבועה כגון הרי עלי שלא אעשה דבר זה או שבועה בלשון נדר כגון ככר זה עלי בשבועה וכיוצא בזה אין בה אלא איסור סופרים ויש חולקין בזו לומר שאף באלו יש בהם איסור תורה וצריך שנעירך על מה שמחלוקת זה תלויה בה והוא ששיטתנו יוצאה ממה שאמרו בראשון של נדרים נדרים דאסר חפצא אנפשיה שבועות דאסר נפשיה אחפצא ומעתה מה שאמרו שם קונם פי מדבר עמך ידי עושה עמך רגלי מהלכת לך אסור ופרשוה באומר יאסר פי לדבורי וידי למעשיהן רגלי להלוכן שמשמעו שהנדר הוא שאוסר עצמו על החפץ כן פירושו יאסר עלי פי להנאת מה שאני מדבר עמך ומה שאמרו בסוגיא זו בעקר הנדר איזהו איסר האמור בתורה הרי עלי שלא אוכל בשר כיום שמת בו אביו וכו' לא שיאמר כלשון הזה ר"ל שלא אוכל שלא באה הכונה אלא להשמיענו שהנדר הוא בדרך התפשה ואחר שנתגלגלתי בזו אי אפשי שלא לבאר לך דבר זה מפני שראיתי בו צורך הקדמה והצעה לשטה זו ר"ל מבטא שבועה והוא שתדע שהנדר הוא שאדם אוסר איזה דבר על עצמו כמו שביארנו והוא בארבעה דרכים נדר גמור והתפשה בנדר וכנוי הנדר וידות הנדר וביאור ענינם הראשון נדר גמור והוא שאוסר איזה חפץ על עצמו בלשון איסור או הקדש או נדר כגון שאומר יאסר עלי ככר זה או ככר זה עלי בנדר או הקדש עלי ככר זה והשני הוא התפשה בנדר והוא שמתפיס ככר זה בדבר האסור ואין זה כלום עד שיתפישנו בדבר שנאסר בנדר כגון קרבן או דבר הנדור כיצד אמר הרי עלי כקרבן או שאסר ככר עליו בנדר הגמור ואח"כ אמר על ככר אחר יהא ככר זה עלי כזה וכן אם התפיס בדבר הנדור והתפיס על המותפס אפי' אמר זה אחר זה כלם אסורים אבל אם התפיס בדבר האסור מעקרו כגון הרי עלי ככר זה כבשר חזיר כע"ז כשקצים ורמשים או דבר שנאסר שלא מחמת נדר והפרשה כגון כנבלות וטרפות מותר שנאמר איש כי ידור נדר עד שידור בדבר הנדור והשלישי הוא כנוי הנדר כגון קונם עלי ככר זה וכן קנס קונם ונקראו כנויין על שם שאינו מוציא הלשון בפיו אלא שם טפל לו והרביעי הוא ידות הנדר שמתחיל בו ואין משלימו כגון שאמר הרי עלי ככר זה ולא השלים לומר כקרבן או נדר או יאסר וכן ככר זה עלי כמו שיתבאר כל זה במסכת נדרים ואחר שלמדת שהנדר אחד מדרכיו הוא התפסת הנדר בא להודיעך בכאן שהוא בדבר הנדור ועל דבר זה הוא אומר בסמוך איזהו איסר האמור בתורה הרי עלי שלא אוכל בשר כיום שמת בו אביו ופרשוהו בשהוא נדור באותו היום שאלמלא כן אפי' היה אסור מחמת עצמו כגון שאמר כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם אינו כלום שאין מתפישין על דבר האסור כמו שביארנו ואחר שלא כיון אלא להודעת דבר זה לא דקדק בלשונו ואמר הרי עלי שלא אוכל בשר ועקר הענין הרי עלי בשר ויין כיום פלני או אפי' הרי עלי בשר ויין שלא אוכלנו ולא אשתנו או שיאמר יום זה עלי כיום פלני שאני נדור בו והוא שאמרו בתלמוד המערב איזהו איסר ככר זה עלי כיום שמת בו אביו ולפי דרכך למדת שמה שתירץ רבא בסוגיא זו הכי קאמר איזהו איסור נדר האמור בתורה כלומר שלא דברה השמועה בהתפסת נדר אלא בעקר נדר ולהודיע שאין חייב משום נדר אלא בשתי מדרגות והם שיפרש את הנדר ויתפיסנו וזהו הרי עלי בשר ויין כיום שמת בו אביו וכו' והתפסת נדר במתפיס בלא פי' כגון הרי עלי יום זה כיום שמת בו אביו אינו נדר אינו אלא דחייה בעלמא ודרך משא ומתן או שמא כך פירושו איזהו איסור נדר האמור בתורה בפרשת כי ידור נדר אבל לעקר הענין אין נדר הגמור צריך התפשה כמו שאמרו גדולי הרבנים וכדתנן מודרני הימך מפורשני הימך אסור:

2 ונשוב לעניננו והוא שכן מה שאמרו בפרק זה אכילה משתיהן עלי שבועה פירושו שבועה שלא אוכל משתיהן שלא באה לשם אלא לענין מה שאמר שהקונמות מצטרפין כל שהוציא שתיהן בדבור אחד ר"ל אכילה ושתייה אכילת שתיהן עלי קונם והשבועות אין מצטרפות אפי' בדרך זה ואגב גררת לשון הקונמות הוא תופס אותו לשון בעצמו לענין שבועה ולאו דוקא וכן מה שאמרו יאסרו כל פירות שבעולם עלי בשבועה אם לא ראיתי גמל פורח באויר ענינו שבועה שלא אוכל אם לא ראיתי וכו' ולא בא אלא להודעת ששבועת הבאי מותרת כנדר של הבאי כמו שיתבאר ובתלמוד המערב נחלקו בה יחיד ורבים ר' יודא ור' מונא אמרי אין נדר בלשון שבועה ואין שבועה בלשון נדר ור' יוסה אומר יש נדר בלשון שבועה ושבועה בלשון נדר ועל כל פנים הלכה כרבים ומכאן כתבו אחרוני הרבנים במסכת נדרים שאין גורסין בכל המסכתא שאיני אוכל שאיני טועם וכו' אלא שאני אוכל שאני טועם ויש חולקין מכל אותן שכתבנו לומר שיש שבועה בלשון נדר ונדר בלשון שבועה אלא שכל שמזכיר החפץ שאוסר בו את עצמו ומזכיר שהוא אוסרו עליו והרי הוא כאוסר החפץ על עצמו אע"פ שאמר בו אח"כ כן שלא אוכלנו שהוא לשון שבועה ואף בקצת תוספו' כתבוה כן ואין זה נראה שמאחר שאנו צריכים בנדר לאיסור החפץ על עצמו מה לי מזכירו מה לי אינו מזכירו אלא שעקר הדברים כמו שכתבנו אע"פ שמקצת שמועות נראות כסותרות את רבנו כבר ישבנו את כלם אלא שאף לדברינו כתבו גדולי הדור שהם בבל יחל מדברי סופרים וכמו שאמרו במסכת נדרים על מה שידעת שאין הנדרים חלים על דבר שאין בו ממש כגון קונם שאני ישן שמאחר שהנדר הוא איסור החפץ על עצמו אין חפץ אא"כ יש בו ממש ואעפ"כ אמרו שם שהוא בבל יחל ופרשוה בבל יחל מדרבנן וכן הדין בזו ומכאן הורו הם על מי שאומר הריני נודר שלא אעשה כך נדרו קיים מדברי סופרים וצריכין פתח או חרטה כנדרים:

3 השבועה אינה שוה לנדר בכל ארבעה דרכים אלו שהזכרנו אלא יש מהן שהיא שוה לנדר ויש מהן שאינה שוה לנדר ויש מהן שהדבר במחלקת וכיצד הוא דין שבועה כבר למדת שהשבועה עקרה הוא שאוסר עצמו על החפץ ר"ל שבועה שאעשה או שלא אעשה ויש לה כנויין כגון שבותה שקוקה שבובה כגון שהיו אנשי המקום עלגים ומוציאין לשונות אלו בכונת שבועה ונמצאת שבועה שוה לנדר בענין כנויין אבל התפשה אין השבועה שוה בה לנדר ר"ל שאם נשבע על הככר שלא יאכלנו ואח"כ אמר על ככר אחר ככר זה כזה או הרי עלי ככר זה כזה אין בו דין שבועה והוא שנאמר בסוגיא זו מתפיש בשבועה לאו כמוציא שבועה מפיו דמי שהככר אינו אסור מצד עצמו שלא לאכלו ומ"מ כתבו גאוני ספרד שאע"פ שאינו נאסר מדין שבועה גמורה איסור מדברי סופרים מיהא יש בו והוא שאמר לאו כמוציא שבועה מפיו דמי הא מ"מ איסורא איכא וגדולה מזו כתבו חכמי הדורות שלפנינו שלא נאמר שאינו כמוציא שבועה אלא לענין קרבן אבל מלקות מיהא חייב ואין הדברים נראין ולא גרם להם לומר כן אלא שהם מפרשים הטעם על שלא נאמר ישבע שבועה לדרוש בו שבועה בדבר הנשבע כמו שנאמר ידור נדר שדרשו בו שידור בדבר הנדור ואע"פ שנאמר השבעה השבע שבועה אין דורשין בהשבע על הדרך שדורשין בישבע או בידור ואין זה כלום שעקר הטעם הוא מפני שהככר אינו אסור מצד עצמו כמו שכתבנו ומתוך כך אין לאסור אלא מדברי סופרים ויש חולקין בדבר שלא לאסור כלל וכדקאמר לא כלום הוא וכן כתבוה קצת חכמי הדורות במסכת נדרים וכן מי שנשבע על הככר שלא יאכלנו ואמר חברו ואני אין השני אסור בה הואיל ולא הוציא שבועה מפיו כמו שיתבאר ובנדר הרי הוא התפשה וכמו שאמרו הריני נזיר ושמע חברו ואמר ואני הרי הוא נזיר ואע"פ שזו דוקא בתוך כדי דבור אינו אלא מפני שלא אמר ואני כמוך אלא ואני לבד וכל שאחר כדי דבור אין במשמע כלום אבל אם אמר ואני כמוך אף לאחר כדי דבור כן ומ"מ ואני כמוך לאחר כדי דבור או ואני תוך כדי דבור הרי הוא נזיר ומכח התפשה ובשבועה אינו כן:

4 ונמצא שלענין התפשה אין השבועה שוה לנדר ולענין ידות הדבר במחלוקת יש אומרים שאין זה יד וראייתם אחר שלא הוזכרו ידות שבועה במסכת נדרים ובמסכת נזיר כשהוזכרו ידות הנדרים וידות נזירות ויראה לגדולי הדור שיש יד לשבועה ממה שאמרו בירושלמי ר' בון בר' חייא לא אוכל לך תופסין אותו משום יד לשבועה או לא אמר ר' יוסה ארחיה דבר נשא למימר שבועה לא אוכל לך דילמא לא אוכל לך שבועה כלומ' ומאחר שאין דרך לומר לא אוכל לך שבועה אין לא אוכל לך נקרא יד שהידות התחלת הדבור הן ולא סוף דבר ובנדרים דרכן של בני אדם לומ' מה שאני אוכל לך קרבן אבל בשבועה אין דרך לומר שלא אוכל אני נשבע אלא בשבועה הוא פותח ואומ' שבועה שלא אוכל הא מ"מ במקום שראוי לקרות בו יד יש יד לשבועה מעתה היו לפניו שתי ככרות ונשבע על האחד שלא יאכלנו וחזר על האחר ואמ' וזו אסור אף בשניה אע"פ שלא אמ' וזו נמי שאלו אמ' וזו נמי שבועה גמורה היא וכן הביאו ראיה ממה שאמרו בראשון של נדרים יש יד לקדושין או אין יד לקדושין היכי דמי אילימא דאמ' לאשה הרי את מקודשת לי ואמ' לחברתה ואת נמי פשיטא כלומ' דקדושין גמורין נינהו אלא כגון דאמ' לאשה ואת ולא אמר נמי וכי אמרינן ואת נמי קאמ' או דילמא ואת חזאי קאמ' ולא נתברר והעלוה בתיקו ולחומרא ועוד שהרי הוקשו לנדרים כדכתי' כל נדר וכל שבועת איסר ואע"פ שלא הוקשו לענין התפשה אינו דומה שבהתפשה אין הככר אסור בעצמו כמו שביארנו וזה שלא הוזכרו שם ידות השבועה יראה לגדולי הדור שהזכרנו שזה שאמרו בראש נדרים ידות איניש איירי בהון ותרצו חסורי מחסרא והכי קתני כנויי נדרים כנדרים וידות נדרים כנדרים לשון קצר הוא ופירושו ידות נדרים וחרמים ושבועות ונזירות כנדרים וחרמים ושבועות ונזירות ודברים אלו לא כתבתים כאן אלא מפני שהם צריכים קצת לשמועות אלו אינן עכשו אלא ענין פקדון עד שתגיע למסכת נדרים ושם אתה עתיד ליתן את החשבון בע"ה:

5 מבטא לשון שבועה ואינו לשון נדר כלל מעתה אמ' מבטא שלא אוכל ככר זה הרי זו שבועה גמורה ואם אמ' מבטא עלי ככר זה הרי זה שבועה שהוציאה בלשון נדר ואין בה איסור תורה לשטתנו כמו שכתבנו למעלה אבל איסר הוא לשון נדר ולשון שבועה ואם הוציאו בלשון שבועה כגון שאמ' איסר שלא אוכל ככר זה הרי הוא שבועה ואין מתפישין בו וישנו בקרבן עולה ויורד ואם הוציאו בלשון נדר כגון שאמר איסר עלי ככר זה הרי הוא נדר גמור ומתפישין בו ואין שם קרבן אלא מלקות מבל יחל דברו כשאר הנדרים ובתלמוד המערב אמרו איסר הוא עלי את תופסו לשון נדר איסר איני טועמו את תופסו לשון שבועה וצריך שתדע שכל שאתה בא עליו משום שבועה צריך שיזכיר בו את השם כגון מבטא ליי' או איסר ליי' או אחד מן הכנויין וכן בכל לשון שבועה וכל שהוא מזכיר לשון שבועה בלא שם או כנוי אינו לוקה ולא מביא קרבן אלא שמ"מ הוא אסור על מה שנשבע עליו זו היא שטת גדולי המחברים אבל גדולי המגיהים מפרשי' ענין שבועה בלא הזכרת השם לענין קרבן בשבועת בטוי ולא נאמר צורך הזכרת השם אלא בעדות שנאמ' בו אלה ולמדנו אלה אלה משוטה ובפקדון שלמדנו תחטא תחטא מעדות וכן בבטוי לענין מלקות שהרי אזהרתו מלא תשא את שם יי' ומלא תשבעו בשמי אבל לקרבן לא ומ"מ למדת מדברי גדולי המחברים שאפי' הזכיר את השם אינה שבועה עד שיזכיר לשון שבועה כגון שבועה אי מבטא שאם לא כן מה צורך לשניהם וי"מ דוקא לענין בטוי ולקרבן הא לענין מלקות חייב:

6 זה שביארנו במתפיס שצריך שיתפיס בדבר הנדור והוא שאמרו באומר הרי עלי בשר ויין כיום שמת אביו שצריך שיהא נדור ובא מאותו היום פרשוה במסכת נדרים שיהא נדור מאותו היום ואילך ר"ל שמת אביו באחד בשבת ונדר על אכילת בשר כל אחד בשבת שבימיו ואח"כ אמר הרי עלי בשר ויין כיום שמת בו אביו אבל אם נדר לאותו היום שמת אביו לבד ולא לשאר אחד בשבת העתידים לבא ואמר אח"כ הרי עלי בשר ויין כיום שמת בו אביו התבאר שם לדעתנו שעל סופו הוא מתפיס ומותר ומעתה הרי שהיה לפניו בשר זבח שלמים לאחר זריקת הדם והיתה לפניו חתיכת היתר ואמר הרי זו עלי כזה אין אומרין שבעקרו התפיס ר"ל קודם זריקת הדם אלא על שם סופו ר"ל לאחר זריקת דמים ומותר והוא שבמסכת נדרים היו גורסין תחלה והוא שנדור באותו היום ואמרו שם תני מאותו היום וכן היא הגירסא בסוגיא זו וכך ראיתיה לחכמי קאטאלויונייאה אבל גדולי המחברים ראיתי שפסקו בבשר שלמים לאחר זריקת דמים שבעקרו מתפיס ואסור וכן נראה שפסקו בשמועת כיום שמת בו אביו שדיו בשיהא נדור לאותו היום לבד ומ"מ אני מסופק לשטתנו אם מת אביו באחד בשבת והוא אחד בניסן ונדר על בשר ויין כל אחד בניסן שבימיו פעם אחת בשנה ואח"כ אמר הרי עלי כיום שמת בו אביו מה דינו אחר שכל אחד בשבת שבשנה מותרין לו אא"כ הוא אחד בניסן אלא שאח"כ הכרענוה להיתר בראשון של נדרים:

7 כבר ביארנו שאין התפשה אלא בדבר הנדור אבל לא בדבר האסור מעקרו ומעתה זה שאמרו כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם פירושו בשנדור מאותו היום ואילך על הדרך שביארנו ביום שמת בו אביו ושמא תאמר הואיל ובלא נדר הוא אסור כי נדר מה בכך והיאך חל עליו שם נדר עד שיהו מתפישין בו מ"מ כיון שלא נאסר אלא מדברי סופרי' נדר חל עליו ודבר הנדור הוא נקרא ומתפיסין בו והוא שאמרו כאן בצום גדליה מהו דתימא הואיל וכי לא נדר נמי אסור כי נדר נמי לאו מתפיס בנדר הוא קמ"ל כיון דמדרבנן הוא דאסור נדרא חייל עליה הא דבר האסור מן התורה כגון חזיר וכיוצא בו אין הנדר מועיל בו ליקרות דבר הנדור כדי להתפיס בו ואע"פ שגדולי הרבני' מחקו גירסא זו ופי' בכאן שאף באיסורי תורה כן שהנדרים חלים על דבר מצוה כברשות כבודם במקומו מונח אין הדברים כלום שלא נאמר שהנדרים חלים על דבר מצוה אלא בבטול מצות עשה אבל בקיום מצות לא תעשה אין הנדר חל כמו שביארנו במכות פרק אחרון ר"ל שאם אמ' חרישת יום טוב עלי אין זה כלום וכל שכן בבטולה ר"ל שאם אמ' הרי עלי לחרוש ביום טוב שאינו כלום ובטול מצות עשה גופה דוקא בלשון נדר כגון ישיבת סוכה עלי אבל אם אמ' הרי עלי שלא אשב בסוכה בחג אינו כלום שאינו יכול לאסור עצמו על מה שהוא מושבע עליו וזהו שאמרו שאין השבועה חלה על דבר מצוה מפני שהשבועה היא בלשון איסור עצמו על החפץ כלומ' שלא אעשה דבר פלני הא אם אמ' ישיבת סוכה עלי בשבועה אסור אלא שלוקה משום שבועת שוא שאין הדבר תלוי בשבועה ובנדר אלא בלשון שבועה ובלשון נדר ר"ל באיסור עצמו על החפץ ובאיסור החפץ על עצמו שכל שאוסר עצמו על החפץ אינו כלום לענין מצוה וכל שאוסר החפץ על עצמו אסור כמו שיתבאר:

8 התבאר במסכת נדרים שהמתפיס בדבר שמשמעו דבר האסור ודבר הנדור כגון כיין נסך שמשמעו כיין של נסכים שהוא דבר הנדור ושל ע"ז שהוא אסור מעקרו סתמו אסור ופירושו מותר ר"ל שאם אמ' הוא לדבר האסור נתכוונתי נאמן ומותר ואין צריך שאלה לחכם כלל אפי' בעם הארץ ואע"פ שבנדר בחרם ואמ' לא נדרתי אלא בחרמו של ים אמרו שאין צריך שאלה בתלמיד חכם אבל עם הארץ שבא לישאל עונשין אותו יראה טעם הדבר לגדולי הדור מפני שאף הוא מגלה שנתכוין להערים שהוציא דבריו בלשון שיטעו בו השומעים אבל יין נסך ותרומה שיש במשמעותה תרומת הלשכה שהוא דבר הנדור ותרומת דגן שהוא דבר האסור וכן מעשר שיש במשמעו מעשר בהמה שהוא דבר הנדור ומעשר דגן שהוא דבר האסור הואיל ודרך הכל לקרא את שתיהן תרומה ומעשר וכן יין של נסכים ויין של ע"ז בשם יין נסך אין כאן הערמה ואף עמי הארץ נאמנין ומותרין בלא שום שאלה ואם באו לישאל מתירין להם בלא שום פתח ובלא שום חרטה ואף סתמן במקום שהדבר מוכיח שעל האסור מעקרו נתכון מותר והוא שאמרו סתם תרומה בגליל מותרת שאין אנשי גליל מכירין תרומת הלשכה ומכאן כתבו גדולי הדור שבזמן הזה שאין אנו מכירין אלא לא קדשי מזבח ולא קדשי בדק הבית האומר הרי זה עלי כהקדש מותר לא נתכון אלא להקדש עניים והוא חולין גמורין ולפיכך מותר:

9 זה שביארנו שתרומה ומעשר של גורן אינן נקראים דבר הנדור טעם הדבר מפני שקריאת השם והפרשה שלהן אינה באה לאסור את המותר אדרבא כל הכרי היה אסור לכל ועל ידי הפרשה זו הותר הכרי לכל והתרומה לכהן והמעשר ללוי או אף לזרים וכן הדין בחלה אבל במעשר בהמה כל העדר היה מותר קודם קריאת השם וכשקרא שם לעשירי נאסר לכל עד שיקרב ולפיכך הוא נקרא דבר הנדור ומתפישין בו וכבר ביארנו בהם טעמים אחרים במסכת נדרים:

10 אע"פ שביארנו שמתפישין בקרבן שהקרבן דבר הנדור הוא התבאר במסכת נדרים שהמתפיס בבכור אע"פ שאמרו עליו מצוה להקדישו הואיל וקדוש הוא מאליו אין זה דבר הנדור כדי להתפיס בו אבל חטאת ואשם אע"פ שאין באין בנדר ונדבה אלא בחובה על חטא ולכפרה הואיל ומ"מ אינו קדוש מאליו וצריך להקדישו בפה לומר זה חטאתי זו אשמי דבר הנדור הוא ומתפישין בו וכבר הזכרנו בה טעם אחר בראשון של נדרים:

11 אע"פ שביארנו שאין התפשה בדבר האסור כלל התבאר במס' נדרים שהאומר לאשתו הרי את עלי כאמא פותחין לו פתח ממקום אחר שלא יקל ראשו והוא הדין במתפיס בשאר עריות ואף במתפיש בשאר איסורי' וכגון מה שאמרו הרי את עלי כאחותי כערלה ככלאי הכרם ומ"מ בתלמיד חכם אינו צריך כלום ולא אמרו שצריך שאלה אלא בעם הארץ ואף בעם הארץ דוקא באשתו שדרכו של אדם להדירה מתוך הקפדא ויבא להתיר אף במתפישה בדבר הנדור וכן שלא יקל ראשו להדירה תמיד עד שיבא להדירה בדבר הנדור ותאסר עליו אבל בעלמא אף בעם הארץ אין צריך כלום ומעתה במתפיס בהן את הככר או את הפירות אין צריך כלום ומה שאמרו בתלמוד המערב ככרי עלי כאמא איכא דאסר ואיכא דשרי הלכה כדברי האומר מותר לגמרי ובדברי גדולי המחברים נראה קצת מחלקת בזו והדברים נראין כשטתנו:

12 התבאר שם גם כן שאפי' לא התפיס בפי' בדבר הנדור הואיל ומ"מ נראה מדבריו כן אסור מעתה אם אמ' חולין לא אוכל לך אסור שמשמעו חולין יהא מה שלא אוכל לך הא מה שאוכל לך לא יהא חולין אלא קרבן ואם אמ' לא חולין לא אוכל לך מותר ואם אמ' לחולין לא אוכל לך בין בפתחות הלמ"ד בין בשוא תחת הלמ"ד ואע"פ שיש לפרש בלחולין בפתחות הל' ר"ל לא חולין מה שלא אוכל הא מה שאוכל לך חולין כבר פירשוה בנדרים לא יהא חולין מה שאתה אומר אלא קרבן לפיכך לא אוכל לך ואע"פ שאפשר שלדעת ר' מאיר נשנית שם אף אנו פרשנו שלא אמרו בלחולין שפירושו לא חולין אלא להחמיר ואם כן בזו דנין אותה כאומר חולין יהא מה שלא אוכל לך הא מה שאוכל לך קרבן:

13 המתפיס ככרו או פירותיו בתורה לא הוזכר דינו בתלמוד שלנו אבל בתלמוד המערב אמרו ככרי כתורה מותר ככתו' בה אסור ופי' שם טעם הדברים כתורה כקדושת התורה כלומר ואין זה כדבר המקודש בידי אדם שיהא בכלל דבר הנדור ככתו' בה כקרבנות הכתובים בה ולדעת זה אין הדברים אמורים אלא בתורה לא בשאר ספרי הקדש וי"מ אותה אף בשאר כתבי הקדש ממה שאמ' ר' יוסה בתלמוד המערב ככתו' בה כקדושת כתיבה שכל הכתו' בה הוא כדבר הנדור הואיל ועל ידי הכתיבה והכונה לשם קדושה הם קדושות ומ"מ אין חלוק בזו בין שתופס את התורה ביד בין שמונחת על הקרקע ויש מחלקין בענין זה בין תופשה בידו למונחת על הקרקע ממה שאמרו בתלמוד שלנו הנודר בתורה לא אמ' כלום במה שכתו' בה דבריו קיימין בה ובמה שכתו' בה דבריו קיימין והקשו שם השתא במה שכתו' בה דבריו קיימין בה ובמה שכתו' בה לא כל שכן ותירץ רב נחמן לא קשיא הא דמחתא על ארעא הא דנקיט לה בידיה מחתא על ארעא דעתיה אגוילי נקיט לה בידיה דעתיה על האזכרות וכל שאמ' במה שכתו' בה אפי' מונחת על הקרקע דבריו קיימין אבל אם אמר בה אם מונחת על הקרקע לא אמ' כלום ואם תופשה בידו הוא כמו שאמ' בכתוב בה אלא שאני חוכך להקל אם אמ' הוא בפי' לא נתכונתי אלא על הגוילין אם מדמין אותה לחרמו של ים ולדעתנו בריתא זו מתפרשת בשבועה ר"ל שנשבע בתורה ואע"פ שהוציאוה בבריתא בלשון נדר מצינו כיוצא בו בראשון של נדרים כנדרי רשעים נדר בנזיר בקרבן ובשבועה וכן אמרוה בתוספת מסכתא זו פרק שני נשבע אני בתורה חייב בשמים פטור כלומ' שאם נשבע בשמים או בארץ או בשמש וכיוצא באלו אע"פ שדעתו על מי שבראן אין זה כלום אלא שבעם הארץ צריך שאלה שלא ינהגו קלות ראש וכן הדין בנשבע בנביא מן הנביאים אע"פ שאין כונתו אלא במי ששלחם אבל אם נשבע בתורה חייב אם תופשה בידו על הדרך שביארנו אבל אם מונחת בקרקע דעתו על הגוילין עד שיאמ' בכתו' בה אלא שבעם הארץ צריך שאלה וכן פרשוה גדולי המחברים ואף הם פרשוה דוקא בתורה אבל שאר כתבי הקדש אינה שבועה אלא שעם הארץ צריך שאלה בהן ומ"מ אותם שהזכרנו תחלה שמחלקין בין שתופשה למונחת בקרקע פי' שמועה זו בנודר ממש ובמתפיס בה את הככר וכשהוא אומר בה ומונחת על הקרקע לא התפיס אלא על הגוילין אבל בכתו' בה דעתו על האזכרות שהם כדבר הנדור הואיל ועל ידי הכתיבה והכונה הם קדושות או שדעתו על הקרבנות והמנחות והכלים המקודשים וכבר ביארנו ענינים אלו על אפניהם יותר במסכת נדרים פרק שני ושמא תאמר ואפי' יהא דעתו על הגוילין הרי אף הם קדושים מחמת כונת הכתיבה וכמו ששאלו בפרק כתבי הקדש הגליונין מהו להצילן מפני הדליקה ואע"פ שלא הובררה שם ונשארה בספק או אפי' לדעתנו שפסקנו שם שלא להצילם ראוי להחמיר בה בכאן ותירצו גדולי הדור דעתו על הגוילין שהכתיבה עליהן שאין קדושים אלא מחמת הכתיבה שעליהן עד שאם נמחקה הכתיבה פרחה קדושה כמו שנ' ושמא תאמ' ומאי שנת שנא אזכרות אף שאר הכתובי' כן שהרי אף ס"ת שנמחק ונשתיירו בו אותיות כפרשה קטנה של ויהי בנסוע הארון מצילין אותה הא למדת שכל הכתו' בה קדוש כדבר הנדור שעל ידי כונת הכתיבה לשם קדש הם קדושים פי' גדולי הדור שלא נאמר דוקא אזכרות ולא קרבנות אלא אף לכל הכתובים אלא שתפש בלשונו הקדוש בו יותר ולדעת זה כל ספרי הקדש בכלל ולדעתי אע"פ שמצוה להציל אין זה כדבר הקדוש הואיל ואין צריכין כונה בכתיבה אלא לאזכרות שבו וכן עקר:

14 יראה לי שכל ספר שיש בו אזכרות דינו כתורה שהרי מ"מ לאזכרות הוא מתכוין וכבר ראיתי לגאון שהנשבע על התפלות והמחזורים הואיל ויש שם מקראות ואזכרות שבועה חמורה היא וכן יראה לי במי שאמר בתורה ולא תפשה בידו שאם צירף בדבריו דברים המראים שלא על הגוילין הוא מתכוין כגון שאמר בתורה הקדושה או בתורת השם או בתורה הנתנה בסיני וכיוצא באלו שבכל אלו אין לומר שעל הגוילין הוא מתכוין:

15 ממה שכתבנו אתה למד ביאורה של שמועה זו וכל מה שצריך בה לענין פסק ומ"מ לענין ביאור מה שאמרו אמ' אביי הכי קאמ' איסר מתפיס בשבועה פירושו שהאומר איסר שלא אוכל ככר זה יש לדין ככר המותפש בככר המושבע ואם אתה אומר מתפיש בשבועה שבועה חייב ולא שיהא אביי מספק בכך שהרי אמרו למטה אביי אמ' מתפיש בשבועה שבועה אלא כך הוא אומר אם אתה סובר כמותו בענין התפשה חייב וזה שכפל איסר איסר רמז שאם התפיס אח"כ על המותפש אפי' כמה זה אחר זה כלם נאסרו ולרבא איסר זה אם הזכירו בלשון נדר נדר אם הזכירו בלשון שבועה שבועה וכפלו רומז על שהוא משמש שתי לשונות ומה שהקשו משמועת איזהו איסר כך פירושו בשלמא לאביי שפירשו בהתפסת שבועה מאחר שמצינו שנתפרש בענין התפשה אף הוא יכול לפרשו בהתפשת שבועה אחר שהזכיר בבריתא איסר שבועה ובריתא זו שתפשה בלשון נדר חדא מניה נקט א"כ איסר האמור בלשון שבועה ר"ל איסר שלא אוכל מתפיס בשבועה והאמור בלשון נדר ר"ל איסר עלי ככר זה מתפיס בנדר אלא רבא שאינו מפרש איסר בענין התפשה כלל והרי בכאן פרשוהו בענין התפשה שפרשו איזהו איסר וכו' כלומר מה דין יש לאיסר דין מתפיש בנדר ר"ל הרי עלי וכו' כיום פלני וכו' ותירץ שלא הוזכר כאן לשון איסר כלל אלא איזהו איסור נדר וכו' ובא להשמיענו שהנדר יש בו התפשה כמו שכתבנו למעלה:

16 כבר ביארנו ששבועת בטוי חלוקה על ארבעה פנים שתים להבא ושתים לשעבר ואזהרתו בכלם מולא תשבעו בשמי לשקר וזדונן במלקות ושגגתן בקרבן עולה ויורד וכל שהותרה בהן מכח לאו אחר אינו לוקה וכן בארנו שהנדרים זדונן במלקות מלא יחל דברו ואע"פ שלא יחל בא גם כן לשבועה דהא כתי' כי ידור וכו' או השבע וכו' לא יחל דברו מ"מ שבועה מלא תשבעו נפקא ולא בא ר"ל יחל אלא לענין נדרים שזדונן במלקות מכח לא יחל ושגגתן בלא כלום וכן ביארנו ששבועת שוא אחת מדרכיה הוא שנשבע לשנות את הידוע וזדונה גם כן במלקות ואע"פ שאין בה מעשה שהרי נשבע ומימר ומקלל את חברו בשם המיוחד יצאו מכלל המלקיות ללקות עליהן אע"פ שאין בהן מעשה וכן בשבועת בטוי לשעבר אבל להבא כגון שהוא נשבע שאוכל היום ועבר היום ולא אכל אינו לוקה מפני שאין בו מעשה אבל אין המלקות נפקע מצד התראת ספק שהרי התראת ספק מ"מ התראה היא וכבר ביארנו כל זה עם שאר הדברים היוצאים מסוגיא זו לענין פסק בתחלת פרק ראשון:

17 זה שכתבנו שהשבועה אין בה לאו דבל יחל הוא דעת רב דימי בסוגיא זו ואע"פ שאין הלכה כמותו באכלתי ולא אכלתי שלדעתו אזהרתו מלא תשא וכבר פסקנו שאזהרתו מלא תשבעו מ"מ לענין מה שאמר קונמות בבל יחל כלומ' אבל לא שבועה הלכה כמותו ולא כרבין שאמ' שאף בשבועה כל לא אוכל ושאוכל בבל יחל ואע"פ שהלכה כמותו במה שאמר אכלתי ולא אכלתי שקר באוכל ולא אוכל מיהא אין הלכה כמותו ונמצא שאין הלכה כאחד מהם מכל וכל אלא אכלתי ולא אכלתי ואוכל ולא אוכל הכל בולא תשבעו בשמי לשקר וקונמות בבל יחל ויש פוסקי' בכלם כרבין ואין הדברים נראין שבכל התלמוד מצינו בל יחל לנדר ולא לשבועה:

18 אע"פ שכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות נשים חייבות בקדוש היום דבר תורה שנ' זכור ושמור כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה וכן יצאו מכלל זה מצה בלילי הפסח והקהל כמו שיתבאר במסכת קדושין בע"ה: