מאירי על שבועות י״ט

1 המתעסק ר"ל ששגג בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת בלא כונה אם בעריות או במאכלות אסורות חייב חטאת מפני שנהנה כיצד היה מתעסק עם הערוה בלא כונת ביאה אפי' כיון לאשתו ונשמטה אשתו ונזדמנה לו אחותו או שהיה חלב נמוח בפיו ומתעסק בו בכונת רוק ובלעו שלא לכונת אכילה כלל חייב חטאת ולענין שבת פטור שמלאכת מחשבת אנו צריכים כיצד נתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר והגביהו בלא כונה לחתיכה כלל פטור ולא עוד אלא אפי' נתכון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר אע"פ שהוא מתכוין להתיכה פטור שאין זו מלאכת מחשבת אא"כ כיון לחתוך זו שחתך וכסבור תלוש ונמצא מחובר:

2 כבר ביארנו במשנה שכל שנעלמו ממנו שתיהן ר"ל טומאה ומקדש בידיעה תחלה וסוף שמביא קרבן עולה ויורד מעתה מה ששאלו העלם זה וזה בידו מהו לא על דעת הלכה שאלוה אלא על דעת ר' אליעזר ור' עקיבא שהיו פוטרין בהעלם מקדש:

3 מי שהיו לפניו שני שבילין אחד טמא ואחד טהור ואין ידוע איזה טמא ואיזה טהור הלך בראשון ולא נכנס בשני ונכנס בהעלם טומאה אחר ידיעה חייב קרבן שהרי על כל פנים כשנכנס למקדש טמא היה הולך בראשון ונכנס בשני ונכנס חייב שהרי בביאה שניה על כל פנים טמא היה:

4 הלך בראשון ונכנס והזה בשלישי ושנה בהזאתו בשביעי וטבל ואח"כ הלך בשני ונכנס חייב שכבר נכנס קודם הזאה וטבילה ועל כל פנים טמא נכנס או בראשונה או בשניה אע"פ שלא נודע באיזו כניסה היה טמא ונמצאת כל ידיעה מהם ספק ידיעה שכל ספק ידיעה בטומאת מקדש וקדשיו כידיעה:

5 הלך בראשון וחזר והלך בשני ובשניה שהלך בשני שכח הלוכו בראשון ונעלמה ממנו טומאה זו ונכנס חייב אע"פ שלא היתה לו בתחלה ידיעה ברורה לטומאה אלא מקצת ידיעה שהרי לא ידע הלוכו בשני השבילין עד שיתברר לו שהוא טמא אעפ"כ חייב שמקצת ידיעה כידיעה:

6 ידיעת ספק מחלקת לאשמות ואינה מחלקת לחטאות כיצד כבר ידעת שהאוכל כזית חלב ונודע לו ואכל כזית אחר בשוגג ונודע לו וכן כמה חייב על כל אחת ואחת שהרי ידיעות הודאי שביניהם מחלקות ואם לא נודע עד שאכל את כלן אינו חייב אלא אחת שהרי כלן בהעלם אחד אבל אם אכל כזית חלב בשוגג ונודע לו שספק חלב אכל כגון שהיו שם שתי חתיכות והיה סבור ששניהם שומן ונמצאת אחת חלב וכן פעם אחרת אפי' כמה ואחר כלן נודע לו שמשל חלב אכל אינו מביא אלא חטאת אחת שידיעות ספק שבנתים אין מחלקות לחטאות אבל אם לא נתברר לו לבסוף שמשל חלב אכל והרי הוא על כלן בדין אשם תלוי מביא אשם תלוי על כל אחת ואחת שידיעות ספק מחלקות לאשמות על הדרך שידיעות ודאי מחלקות לחטאות וכשם שהידיעות מחלקות להחמיר כך הן מחלקות להקל שאם שכח ואכל חצי זית חלב ונודע לו וחזר ושכח ואכל חצי זית אחר בכדי אכילת פרס ונודע לו ידיעה שבנתים מחלקת ואין שני החצאין מצטרפין לחייבו קרבן אע"פ ששניהם בתוך כדי שיעור שהזכרנו:

7 ונשלם הפרק תהלה לאל:

8 שבועות שתים וכו' כבר ביארנו בראש המסכתא שעקר הכונה בזאת המסכתא הוא לבאר עניני השבועות כלן על תכלית השלמות וחלקנו עניני השבועות לארבעה סוגים ומהם שבועת בטוי ושבועת שוא וביארנו שם ענינם בכלל דרך הקדמה והצעה וייעדנו על שתי שבועות אלה שהם החלק השני והשלישי וששניהם נתיחד מקום ביאורם בפרק זה בפרטיהם ובעניניהם ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשלשה חלקים הראשון לבאר עניני שבועת בטוי על צד השלמות בכל עניניה ופרטיה השני לבאר עניני שבועת שוא על זה הדרך גם כן והשלישי לבאר הדברים שנכללו בו שתיהן וקצת דברים שיש ביניהן חלוק באותן הדברים זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים על הדרך שיתבאר בפרטים:

9 והמשנה הראשונה אמנם תחל בביאור החלק הראשון והוא שאמר שבועות שתים שהן ארבע כלומר חיוב קרבן עולה ויורד הנאמר בשבועת בטוי הוא בשתים המפורשות בתורה במה שאמר להרע או להיטיב והם שאוכל ולא אכל או שלא אוכל ואכל שהן ארבע עם השתים שניתוספו ממדרש חכמים והם לשעבר כגון אכלתי ולא אכלתי וכן בכל שאמר בו שאעשה ושלא אעשה או שעשיתי ושלא עשיתי ואחר שאמר כן דרך כלל החל בפרטי הדברים ואמר שאם אמר שבועה שלא אוכל ואכל כל שהוא חייב ואע"פ ששאר איסורין אין שעורן אלא בכזית והיה לנו לומר שלא תהא חתיכה זו יותר מחתיכת איסור הואיל ומ"מ משום בטול דבורו הוא מתחייב הרי אף בכל שהוא נמצא מבטל דבורו דברי ר' עקיבא וחכמי' סוברים שלא מצינו אוכל כל שהו מתחייב ואין כאן בטול דבר שאין אכילת כל שהוא קרויה אכילה כלל ואע"פ שלא מצינו מתחייב קרבן בדבור וזה מתחייב קרבן בדבור אם נתחדש בו חדוש זה אין למדין ממנו ולא עוד אלא שאף חדוש זה אינו כלום שהרי מצינו מי שהוא מתחייב קרבן בדבור על דרך שבועה והוא קרבן מעילה שבקונמות על הדרך שיתבאר בגמרא והלכה כחכמים:

10 זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

11 זה שבארנו במשנה שהאומר שבועה שאוכל אנו דנין כונתו שהוא נשבע שיאכל צריך שתדע שיש צדדין שאנו דנין בלשון זה שהוא נשבע שלא יאכל כיצד הרי שהיה חברו מסרהב ומפציר בו שיאכל עמו והוא מסרב ואומר שלא יאכל בשום פנים עד שמתוך דברים אלו הוא אומר שבועה שאוכל או שבועה שאוכל לך הרי כונתו נדונת שלא לאכול ואנו מפרשין את דבריו שהוא אומר באיסור שבועה יהא עלי את שאוכל אבל כל שאומר שלא בהפצר שבועה שאוכל כונתו לאכול ואם לא אכל חייב וכן כל לשון שאתה יכול לפרשו במניעת אכילה הואיל ועל ידי הפצר הוא בא אתה דנו כן ואם בא בהפצר ואי אתה יכול לדונו במניעת אכילה כגון שאמר נשבע אני שאוכל אתה דנו אחר הלשון אא"כ הוא אומר שבלבו היה לומר כך ואע"פ שהיו מסרבין בו אין אומרין לשונו נתעקם אלא דנין אחר הלשון עד שיאמר שאין בלבו כן וכשיאמר שאין בלבו כן אין כאן שבועה ושמא תאמר נשאל לו מה היה בלבו ואם תפרשה בשאינו כאן זה אינו שהרי אתה בא לחייבו קרבן או מלקות וי"מ שלא נאמר להאמינו אלא לקרבן אבל למלקות לא וגדולי המחברים פי' שאף במלקות אם נשבע שלא יאכל ואכל והתרו בו ואמר לא היה בלבי אלא שלא אשתה וכיוצא בזה אינו לוקה ומ"מ הם פירשוה דוקא עד שיודה בעדים קודם שיאכל שעל אכילה נשבע או שקבל עליו התראה ולא טען בטעות ואתה יכול לפרשה על דרך זה: