1והמשנה הראשונה ממנו לא תחל כלל בביאור אלו הענינים אלא שנתגלגלה לבאר כל הדברים שעקר ענינם בשתים ומתילדים מהם שתים אחרות עד שנעשו מהם שתים שהן ארבע ומתוך ששבועת בטוי בדרך זה כמו שיתבאר והוא עקר המסכתא נתגלגל עמה לדבר זה ענין ידיעות הטומאה שהוא בדרך זה ושהוצרך לבאר ענינה בכאן מצד שהיא נכללת עמה בקרבן אחד ובפרשה אחת ואחר שהוזכרו אלה השתים לכונת ביאור עניניהם בארוכה נתגלגל לכלול במשנה זו דרך קצרה ענין יציאות שבת ומראות נגעים שהן דומות לשבועה ולטומאה לענין שתים שהן ארבע כמו שיתבאר אלא שלא האריך בעניניהם מקום מונח להם בתחום מסכיות המיוחדות בענינם אלא שרצה לכללם דרך קצרה ולשוב אח"כ לביאור ענין ידיעות הטומאה ושבועות בארוכה ועל זה הצד התחילו במשנה זו בארבעה דברים אלו והוא שאמר שבועות שתים שהן ארבע ידיעות הטומאה שתים שהם ארבע יציאות שבת שתים שהן ארבע מראות נגעים שתים שהן ארבע אמר הר"ם פי' שבועות שתים כי ישבע אדם על מה שעבר ועל מה שעתיד לבא ואלה הם שני מינים ויתחלק שבועתו על העבר לשני חלקים שעשה כך וכך או שלא עשה וכן בעתיד שיעשה או שלא יעשה ידיעות הטומאה נבאר אותם בפרק שאחר זה ואמרו יציאות שבת ר"ל בכאן רשויות השבת שהם שתים רשות היחיד ורשות הרבים ובכל אחת מהם הכנסה והוצאה וכבר נתבארו דיני היציאות על תשלומם בפרק ראשון ממסכת שבת ולא זכרו בהם בכאן אלא מה שחייב בה סקילה בלבד אבל בשבת זכר חיוב ופטור כמו שביארנו לשם ומראות נגעים שאת ובהרת והם העקרים ולבהרת שניה לה ולשאת שניה לה ועוד אבאר זה תכלית הביאור ואביא ראיותיהם בפרק ראשון מנגעים:2אמר המאירי שבועות שתים שהן ארבע כלומר חיוב קרבן עולה ויורד הבא על שבועת בטוי בשוגג או מלקות הבא עליה במזיד הוא בשתים שהן ארבע שהכתוב משמעו להבא שנ' להרע או להיטיב ולהרע הוא שלא יאכל ולהיטיב הוא שיאכל ונמצאו אלו להבא ואלו השתים הם הנזכרות במקרא ובכללן כל הן ולאו שהוא להבא אע"פ שאין בו הרעה והטבה כמו שיתבאר בפרק שלישי ונתרבו לענין זה שתים אחרות לשעבר והם שאכלתי ושלא אכלתי ועל אותן שהן להבא הוא קורא שתים מפני שלשון הכתוב מורה עליהן ועל אותן שהן לשעבר הוא אומר שהן ארבע לומר שאף באלו הוא חייב מלקות או קרבן עולה ויורד ולא עוד אלא שלדעת רוב פוסקים באותם שלהבא באכל ולא אכל מיהא אינו לוקה בזדונה כמו שיתבאר אלא שבשגגתה מביא קרבן ונמצא שבזו מיהא אין הלכה כמשנתנו כמו שיתבאר:3ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע כלומר חיוב קרבן עולה ויורד המיוחד לנכנס במקדש או אוכל בשר קדש בטומאה בשוגג הוא נאמר בשתים שהן ארבע שתים העלם הטומאה ונכנס בהעלמתה למקדש וזו היא אחת או אוכל בשר קדש והיא השניה שהן ארבע כגון שזוכר את טומאתו אלא שנעלם ממנו מקום מקדש וזו היא אחת או שנעלם ממנו שזהו בשר קדש והיא השניה ומפני שלשון המקרא מוכיח יותר שהוא עסוק בהעלם טומאה כדכתיב ונעלם ממנו והוא טמא הוא עושה את השתים עקר אלא שכלן בדין קרבן עולה ויורד וזהו שקורא להן ידיעות מפני שצריך שתהא בהן ידיעה בתחלה ר"ל שידע שנטמא ושזה מקדש או קדש ואח"כ שכח ונכנס או אכל בהעלמה זו ואח"כ נזכר לו שחטא ואינו בקרבן עולה ויורד אלא בדרך זו כמו שיתבאר ואע"פ שבשגגת שאר כריתות כיון ששגג ונודע לו בסוף חייב חטאת אע"פ שלא היתה לו ידיעה בתחלה טעם הדבר מפני שנאמ' בהם בעשותה אחת וכו' או הודע וכו' ר"ל שידע בסוף אע"פ שלא היתה לו ידיעה בתחלה אבל בטומאת מקדש וקדשיו כתוב ונעלם ממנו והוא ידע להודיע שלידיעה בסוף אנו צריכים והיא הסבה להיותם נקראות ידיעות ר"ל ידיעה בתחלה וידיעה בסוף:4יציאות שבת שתים שהן ארבע כלומר הוצאה שמרשות לרשות להתחייב על זדונה סקילה בהתראה וכרת בלא התראה ועל שגגתה חטאת היא בשתים והן הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים לעומד בפנים והוציא חפץ ונתנו לעומד בחוץ והניחו בידו שנמצאת עקירה והנחה על ידו והיא הראשונה ואחת לעומד בחוץ והושיט ידו בפנים ונטל חפץ ממקומו והוציאו בידו והניחו והיא השניה ואלו השתים הן עקר ולשון המקרא מוכיח עליהן שהרי משה היה במחנה לויה שהיא רה"ר והי' אומר לא תפיקו מרשות היחיד שלכם להביא נדבה במחנה לויה ומ"מ יש כאן שתים אחרות לחיוב ונמצאו שתים שהן ארבע לחיוב שעלינו לדקדק שמאחר שהקפידה תורה על הוצאה מרשות לרשות כך היתה הקפידא על ההכנסה והיא נקראת הוצאה גם כן שכל עקירת חפץ ממקומו והנחתו ברשות אחרת הוא קרוי הוצאה והרי יש כאן אחת לעומד בחוץ ונטל חפץ ממקומו והושיטו לפניו והניחו ואחת לעומד בפנים והוציא ידו לחוץ ונטל חפץ והכניס ונמצא שתים שהן ארבע לחיוב ובמסכת שבת שנו שתים שהן ארבע בחוץ ושתים שהן ארבע בפנים והוא שרצה לשנות שם מה שהוא לחיוב ומה שהוא לפטור והפטור הוא כל שאין העקירה וההנחה על ידי אחד כגון פשט בעל הבית ידו בחוץ ונטל העני מתוכה והוציא העני או נתן לתוכה והכניס בעל הבית ששניהם פטורין או שפשט העני ידו לפנים ונתן בעל הבית לתוכה והוציא והניח שנמצאת עקירה לבעל הבית והנחה לעני ששניהם פטורים אבל בכאן רצה לקצר ולא שנה בהן אלא החיובים בדמיון שאר הדברים שכלם לחיוב ושאר הדברים מתבארים במקומן:5מראות נגעים המזקיקות את המצורע להביא קרבן לטהרתו הם שתי מראות הכתובות בתורה והם בהרת ושאת שהן ארבע עם תולדה של כל אחת מהן שיצאה לנו מן התורה ממה שנ' לשאת ולספחת ולבהרת רבי טפילה לשאת רבי טפלה לבהרת וכבר ידעת שחכמים שערו במראות אלו הבהרת עזה בלבנוניתה כשלג והוא הלובן היותר מופלג שיהא אפשר להמצא והשאת כצמר נקי של כבש בן יומו ושערו במין הבהרת תולדה בלבנונית היה משוער אצלם כלובן סיד ההיכל ושערו במין השאת תולדה בלבנונית משוער בקרום ביצה וזה שאנו עושין לבנונית הסיד ממין הבהרת ולבנונית הקרום ממין השאת וכן שאנו עושין הבהרת והשאת מינים חלוקים אין הכונה לומר שלא יהו הבהרת והשאת מצטרפין זה עם זה אלא שיהא תולדת הבהרת מצטרפת עם הבהרת ותולדת השאת עם השאת כדין תולדה עם כל אב שלה בכל מקום אינו כן אלא בהרת ושאת מצטרפת לכגריס ואין צריך לומר כל אחת עם תולדתה וגדולי המחברים פוסקים כן אף באב עם תולדת חברו כמו שיתבאר למטה ה' ב' ומעתה כל לבנונית שהוא כקרום ביצה ומלבנוניתו ולמעלה הרי הוא נגע ומקרום ביצה ולמטה אינו אלא בהק:6זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא חוץ מחלק אחד שבארבעת מיני השבועות שאינו לוקה בה והוא שאוכל ולא אכל כמו שיתבאר בסמוך לדעת רוב פוסקים ולענין דקדוק המלות כתבו גדולי הרבנים שאין גורסין במראות נגעים שתים שהן ארבע אלא שנים שהן ארבעה מפני שמלת מראות מקבצת לדעתם ממלת מראה בסגול תחת האל"ף והוא לשון זכר כמו ומראהו עמוק ויפה כונו שאין לומר שיהא מקובץ ממראה בקמץ תחת האל"ף שהוא לשון נקבה שעל הרוב אינו נאמר אלא על מראה רוחנית והמראה בסגו"ל מונח על מראה גשמית ואע"פ שמצינו האמור של זה בזה מ"מ כך הוא נדון אחר רובו וכבר הקשו עלי' בה קצת מדקדקים לומר שמלה זו יש בה שני קבוצים מראים ומראות מראים כמו שאמר הגם אל מראיו יוטל הראיני את מראיך ואחר שכן הדבר מוכרח לומר שמראים מקובץ ממראה בסגו"ל ומראות מקובץ ממראה בקמץ שאין שני קבוצים באים מנפרד אחד עד שמצאתי להם כיוצא בו והוא מהנה שנתקבץ בלשון מחנים הבמחנים אם במבצרים ובלשון מחנות ובאה מלת מחנות בלשון זכר ועתה הייתי לשני מחנות ואף זו כיוצא בה:7המשנה השניה והכונה בה לבאר כל החלקים שהזכרנו במשנה והוא שאמר כל שיש בה ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בנתים הרי זה בעולה ויורד יש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף שעיר הנעשה בפנים ויום הכפרים תולה עד שיודע לו ויביא בעולה ויורד אמר הר"ם פי' התחיל בביאור ידיעות הטומאה בראשונה כדי שישלים המאמר בדבר שאינו מענין המסכתא ויחזור לענין המסכתא והיא שבועות אבל שבת ונגעים כבר ייחד לכל אחד מהם מסכתא בפני עצמה וממה שאתה צריך לידע שעונש טומאת מקדש וקדשיו במזיד כרת ובשוגג קרבן אמ' רחמנא בו והביא את אשמו לי"י ואם א"א לו קרבן מן הצאן אמר ואם לא תשיג ידו וגו' ואם לא תגיע ידו וזהו קרבן עולה ויורד ואינו חייב קרבן עד שתהיה לו ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בנתים והראיה על זה דאמ' רחמנא בענין ההוא ונעלם ממנו והוא ידע ואשם אמרו ונעלם ממנו מורה שקדם לו ידיעה לפני זה ואמרו והוא ידע ראיה שידע מה שנעלם ממנו תחלה הנה ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בנתים ואמנם ענין ראיותיהם על שעיר יום הכפרים הנשרף כלו יארך ספורו ויותר ראוי להתפרש בתלמוד מלפרשו בחבורנו זה אין בה ידיעה בתחלה אבל יש בה ידיעה בסוף שעיר הנעשה בחוץ ויום הכפרים מכפר שנ' מלבד חטאת הכפרים על מה שזה מכפר זה מכפר מה הפנימי אינו מכפר אלא על דבר שיש בו ידיעה אף החצון אינו מכפר אלא על דבר שיש בו ידיעה פי' זה אפשר בתינוק שנשבה לבין הגוים ולא קדמה לו ידיעה שהוא אסור על בני ישראל ביאה למקדש והוא טמא ונעלמה ממנו טומאה ונכנס למקדש ואח"כ ידע שהיה טמא כשנכנס וכי הוא אסור ליכנס למקדש טמא הנה כי אין לו ידיעה ושעיר הנעשה בחוץ ביום הכפרים הוא חטאת ויאכל למוצאי יום הכפרי' וכבר נתבאר זה במקומו ועל שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרין דברי ר' יהודה ר' שמעון אומ' שעירי רגלים מכפרין אבל לא שעירי ראשי חדשים ועל מה שעירי ראשי חדשי' מכפרין על טהור שאכל את הטמא ר' מאיר אומר כל השעירים כפרתן שוה על טומאת מקדש וקדשיו היה ר' שמעון אומר שעירי ראשי חדשים מכפרין על טהור שאכל את הטמא ושל רגלים מכפרין על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף ושל יום הכפורים מכפרין על שאין בה ידיעה בתחלה אבל יש בה ידיעה בסוף אמרו לו מה הוא שיקריבו זה בזה אמ' להם יקרבו אמרו לו הואיל ואין כפרתם שוה היאך הם קרבים זה בזה אמר להם כלם באים לכפר על טומאת מקדש וקדשיו פי' כל השעירים ר"ל שעירי רגלים ושעירי ראשי חדשים ושעיר הנעשה בחוץ ביום הכפורי' ומחלקת זה לא נאמ' בו הלכה כדברי פלני לפי שהוא דבר חוזר אל השם ית' ואמנם הם חולקים בהיקש וראיות מהפסוקי' אין זה מקום לזכור עניני הקשם בהם וכבר בארנו שכל סברא מן הסברות שאינה באה לידי מעשה מן המעשיות שיפול בו מחלקת בין החכמי' לא נאמר בו הלכה כפלני וענין מאמרו שיקריבו זה בזה שיקריב שעיר ראש חדש כאשר נתאחרה הקרבתו יקריבהו בראש חדש ויהיה הוא בעצמו שעיר ראש חדש לפי שכל אחד משניהם חטאת הנעשה בחוץ הוא ר' שמעון בן יהודה אומ' משמו שעירי ראשי חדשים מכפרין על טהור שאכל את הטמא מוסף עליהם של רגלים שמכפרין על טהור שאכל את הטמא ועל שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף ומוסף עליהם של יום הכפורים שהן מכפרין על טהור שאכל את הטמא ועל שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף ועל שאין בה ידיעה בתחלה אבל יש בה ידיעה בסוף אמרו לו אומ' אתה שיקרבו זה בזה אמ' להן הן אמרו לו א"כ יהו של יום הכפרים קרבים בראשי חדשים אבל היאך של ראשי חדשים קריבים ביום הכפורים לכפר כפרה שאינה שלהן אמ' להם כלם באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו פי' לפי שכבר אמר אין מוסיף עליהם של יום הכפורים שהוא מכפר על שאין בה ידיעה בתחלה אבל יש בה ידיעה בסוף ועל זדון טומאת מקדש וקדשיו שעיר הנעשה בפנים ויום הכפורים מכפר ועל שאר עברות שבתורה הקלות והחמורות הזדונות והשגגות הודע ולא הודע עשה ולא תעשה כריתות ומיתות בית דין שעיר המשתלח מכפר אחר ישראל ואחד כהנים ואחד כהן משוח מה בין ישראל לכהנים ולכהן משוח אלא שדם הפר מכפר על הכהנים על טומאת מקדש וקדשיו ר' שמעון אומ' כשם שדם השעיר הנעשה בפנים מכפר על ישראל כך דם הפר מכפר על הכהנים כשם שוידויו של שעיר המשתלח מכפר על ישראל כך וידויו של פר מכפר על הכהנים פי' אמ' רחמנא על שעיר הנעשה בפנים וכפר על הקדש מטומאות בני ישראל וקלות נקרא מצות עשה ומצות לא תעשה זולתי לא תשא בלבד וחמורות הם כריתות ומיתות בית דין ולא תשא לפי שהיא מן החמורות אע"פ שהיא לא תעשה בלבד וכפל אותם לפי שבא לבאר אותה באמרו השגגות והזדונות ר"ל בין שעשה שום דבר מהם ושגג בה או לא הודע שעיר המשתלח מכפר ואפי' לא עשה תשובה מן הקלות אבל החמורות שעיר עם התשובה מכפרין אחד ישראל ואחד כהנים וכו' אומ' כי כלם שוים בכפרת שעיר המשתלח ואין בין הכהני' לישראל וכהן משיח הפרש זולתי בטומאת מקדש וקדשיו ר' שמעון אומר כי הם גם כן חלוקים בכפרת שעיר המשתלח ואמנם יכפר על ישראל בלבד:8אמר המאירי כל שיש בה ידיעה בתחלה ר"ל שידע שנטמא וידיעה בסוף ר"ל שאחר שאכל את הקדש או נכנס למקדש בהעלם טומאתו נודע לו שאכל קדש בטומאה או נכנס למקדש בטומאה והעלם בנתים ר"ל שבשעת אכילתו או כניסתו נעלמה ממנו טומאה או שנעלם ממנו שזה קדש או מקדש הרי זה בקרבן עולה ויורד האמור בפרשה זו וזה חלוק יש בין שגגת טומאת מקדש וקדשיו לשגגת שאר הכריתות שכל שאר הכריתות כיון ששגג ונודע לו בסוף שחטא אע"פ שלא היתה לו ידיעה בתחלה חייב חטאת ובזו צריך לידיעת טומאה וקדש או מקדש בתחלה וכן בסוף והעלם בנתים כמו שביארנו הטעם במשנה ראשונה:9היתה לו ידיעה בתחלה והעלמה בשעת מעשה ולא היתה לו ידיעה בסוף שיביא קרבן עולה ויורד מתוך ידיעתו שעיר הנעשה בפנים ביום הכפרים והוא אותו שעלה עליו הגורל לי"י ויום הכפרים חולין לו להגין מן הייסורין הראויים לבא על אותו עון עד שיודע לו ויביא קרבן עולה ויורד:10אין בה ידיעה בתחלה כגון שלא ידע שנטמא ויש לו ידיעה בסוף ר"ל אחר מעשה והרי אין זה בדין קרבן כלל שעיר הנעשה בחוץ ביום הכפורים ר"ל במזבח החיצון והוא האמור במוסף יום הכפרים עם שאר מוספי המועדות ויום הכפרים מכפר לו עם התשובה:11אין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף ואין סופו להודע כגון שלא ראה שום אדם בטומאתו שיודיעהו שעירי הרגלים והוא האמור בכל המועדות שעיר חטאת אחד ושעירי ראשי חדשים מכפרין דברי ר' יהודה וכן הלכה הא סופו ליודע כגון שראו אחרים הרי הוא כשיש בה ידיעה בסוף ויש פוסקים שאף בסופו ליודע הואיל ולא נודע לו עכשיו שעירים אלו מכפרין ומחלוקת זו תלויה במה שאמרו על שאלה זו בגמרא ט' ב' על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף בחטא שאין סופו ליודע כלומר שמתחלה דבר בחטא שסופו ליודע ואח"כ בשאין סופו ליודע ושניהם מתכפרין בשעירים אלו:12ר' שמעון אומר שעירי הרגלים מכפרין אבל לא שעירי ראשי חדשים ועל מה שעירי ראשי חדשים מכפרין על טהור שאכל את הטמא ר"ל כהן טהור שאכל קדש טמא בשוגג שזדונו למלקות לבד ואזהרתו מוהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל כמו שביארנו בגמר מכות:13ר' מאיר אומר כל השעירים ר"ל שעירי המוספין בין של יום הכפורים שייחדוהו למעלה לאין בה ידיעה בתחלה ויש ידיעה בסוף בין של רגלים שייחדום ר' יהודה ור' שמעון לאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף בין של ראשי החדשים שייחדם ר' שמעון לטהור בטמא כפרת כלן שוה על טומאת מקדש וקדשיו ר"ל שכלם מכפרים על שאין בה ידיעה בתחלה הן שיהא בה ידיעה בסוף הן שלא יהא שם ידיעה בסוף בין על טהור שאכל הטמא ושמא תאמר מה הוצרכנו לכפרת כלם על דבר אחד פי' בגמ' לטומאה שאירעה בין זה לזה:14היה ר' שמעון אומר שעירי ראשי חדשים מכפרין על טהור שאכל את הטמא בשוגג ושל רגלים מכפרי' על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף ושל יום הכפורים ר"ל הנעשה בחוץ על שאין בה ידיעה בתחלה אבל יש בה ידיעה בסוף הכל כמו שבא הסדר לדברי ר' שמעון אלא שחזר ושנאה ממה שהוא שואל על דבריו מהו שיקרבו זה בזה כלומר אם אבד שעיר ראש חדש ונתכפרו באחר ונמצא זה ברגל מהו להקריבו ברגל לשם מוסף היום שלדעת ר' יהודה הרי שעיר הרגל ושעיר ראש חדש לכפרת דבר אחד הם באים וכ"ש לר' מאיר שכל השעירים כפרתם שוה אבל לר' שמעון הואיל וזה הופרש לכפרת דבר אחד וזה הופרש לכפרת דבר אחר היאך יקרב של זה בזה והוא הדין ששאלה זו באה לדעת ר' יהודה משעיר יום הכפורים לרגל וראש חדש אלא שמרגל לראש חדש מיהא אין כאן שאלה לדבריו ומ"מ השיב ר' שמעון שיקרבו זה בזה הואיל ומ"מ כלם באים על טומאת מקדש או טומאת קדשים דרך כלל אע"פ שאין הפרטים שוים ולענין זה מיהא הלכה כר' שמעון שהרי כל שכן שר' יהודה ור' מאיר מודים בה אלא שי"א דוקא בשאירעה סבה שלא הקריבו בראשון אבל כל שנתכפרו באחרת מחמת שאבד ירעו עד שיסתאבו:15ר' שמעון בן יהודה היה אומר משמו של ר' שמעון במשנה זו שהוא ר' שמעון בן יוחאי שעירי ראשי חדשים מכפרין על טהור שאכל את הטמא וכר' ולענינים אלו הלכה כר' יהודה כמו שכתבנו:16ועל זדון טומאת מקדש וקדשיו שהוא בדין כרת אלא שעשה תשובה שעיר הנעשה ביום הכפורים מכפר ועל שאר עבירות שבתורה קלות כגון עשה ולא תעשה וחמורות כגון כריתות ומיתת בית דין ושבועת שקר שהיא מנויה עם החמורות כמו שיתבאר במקומו יומא פ"ו א' בין זדונות בין שגגות הודע או לא הודע שעיר המשתלח מכפר עם התשובה השלמה ובגמ' י"ב ב' שאלו הודע חייבו מזיד כלומר שאין לפרש נודעה לו שגגתו שאם כן הרי הוא מחייבי חטאות ואשמות ודאין שפי' בכריתות כ"ה א' שאם עבר עליהם יום הכפורי' חייבי' להביא אחר יום הכפורי' ותירץ בשוגג ושנודעה שגגתו ואתה צריך לפרשה בדבר ששגגתו באשם תלוי שכל שעבר עליו יום הכפורים פטור כמו שהתבאר שם:17אחד ישראל ואחד כהנים ואחד כהן משיח שוים לכפרת שאר עבירות בשעיר המשתלח ומה בין ישראל לכהנים אין ביניהם אלא כפרת מקדש וקדשיו שדם פר כהן גדול של יום הכפורי' מכפר על זדון טומאת מקדש וקדשיו של כהנים ודם השעיר הנעשה בפנים לישראל ור' שמעון אומר שאף בשאר עבירות הם חלוקים לומר שוידויו של פר מכפר על שאר עבירות לכהנים ודם הפר עם התשובה בלא וידוי על טומאה מקדש וקדשיו והלכה כתנא קמא:18זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שכתבנו:
