ביאור שטיינזלץ על שבועות ד׳

1 אינו חייב אלא אחת, שאין שבועה חלה על שבועה. זו היא שבועת ביטוי "נפש כי תשבע לבטא בשפתים". ויקרא ה, ד שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה קרבן עולה ויורד.

2 ויש לדייק בלשון: זו דווקא היא שבועה שחייבין על זדונה מכות, שנשבע "שלא אוכל" ואכלה, אבל נשבע "אוכל" ולא אכל — לא לקי לוקה, משום שאין בו מעשה. ועל פי סתם משנה זו פסק ר' יוחנן שלא כסתם משנתנו.

3 ושואלים: מכדי האי סתמא והאי סתמא הרי זו סתם משנה וזו סתם משנה, מאי חזי דעביד כי האי סתמא, לעביד כי האי סתמא מה ראה ר' יוחנן שעשה כאותה סתם משנה, שיעשה כסתם זו משנה שלנו?

4 ומשיבים: ולטעמיך רבי גופיה, היכי סתם לן הכא הכי והכא הכי ולטעמך, לשיטתך, רבי עצמו, כשסידר את המשנה, איך סתם לנו כאן כך וכאן כך, וסתר דברי עצמו?

5 אלא מעיקרא מתחילה סבר רבי כי לאו שאין בו מעשה לוקין עליו, וסתמה סתם כדעה זו במשנתנו, והדר וחזר וסבר שלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, וסתמה במשנה להלן, ומכל מקום משנה ראשונה, ששנה קודם שחזר בו, לא זזה ממקומה, לא נשתנה נוסחה, אלא נשארה כפי שנשנתה מתחילה.

6 ושואלים: במאי אוקימתא במה העמדת אותה, את המשנה ששנינו לענין שבועות שתים שהן ארבע — כר' ישמעאל ולענין מלקות, אולם אם מפרשים כך את המשנה, יש לשאול: מראות נגעים מאי מה מלקות איכא יש בהם? ומשיבים: במי שקוצץ בהרתו, שנאמר "השמר בנגע הצרעת" דברים כד, ח, וכדברי ר' אבין אמר ר' אילעא, שאמר ר' אבין אמר ר' אילעא: כל מקום בתורה שנאמר בו לשון "השמר", "פן" ו"אל" אינו אלא מצות לא תעשה שלוקים עליה, ולמדו חכמים ש"השמר בנגע הצרעת" עניינו מצוות לא תעשה, שלא לקצוץ או לפגום את הנגע, אלא להראותו לכהן כמות שהוא. והקוצץ בהרתו, הרי זה לוקה ככל העובר על לאו שיש בו מעשה.

7 ועוד שואלים: יציאות שבת מאי מה מלקות איכא יש בהם? והרי איסור הוצאה בשבת לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין הוא, שנכתב בתורה כדי להתרות ולהעניש על ידו במיתה, שהרי המחלל שבת דינו בסקילה, וכלל הוא: כל לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין אין לוקין עליו! ומשיבים: משום הכי קא מוקמינא משום כך אני מעמיד אותה, את משנתנו כר' ישמעאל, דאמר שהוא אומר: לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין לוקין עליו.

8 ומקשים: מתשובה זו משמע כי הא לאו הכי אבל אם לא כך, לולא קושי זה, קיימא עומדת משנתנו כשיטת ר' עקיבא, שהוא סבור שאין לוקים על לאו כזה? והרי גם לשיטתו קשיא קשה ענין ידיעות הטומאה, שכאמור לעיל, הוא אינו סבור כמשנתנו, שעל העלם מקדש חייב קרבן! ומשיבים: לאו האם לא אמרת בגלל קושי דומה, בענין שבועות, שמשנתנו שיטת ר' ישמעאל היא ולענין מלקות? כך יש לפרשה לשיטת ר' עקיבא נמי גם כן ולענין מלקות.

9 ומקשים: אי הכי אם כך, מדוע השתמשה כאן המשנה בלשון "ידיעות הטומאה"? "התראות" מיבעי ליה צריך היה לו לומר, שהרי עונש המלקות תלוי לא בידיעה של האיסור, אלא בהתראה שמתרים בו באדם שהוא עתיד ללקות עליו! ומשיבים: הא לא קשיא זה אינו קשה, תני שנה לדרך זו: "ידיעות של התראות", שהוא יודע שהוא עובר על איסור ועתיד ללקות, כשמתרים בו.

10 ומקשים עוד: אי הכי אם כך, שאתה מפרש את משנתנו לענין מלקות, מדוע שנה "שתים שהן ארבע"? תרתי הוא דהויין שתים, שתי התראות בלבד הוא שישנן! שהרי כשמתרים בו מפרשים לו גם ענין הטומאה וגם ענין הקודש או המקדש, ואין כאן אלא שני עונשי מלקות, על טומאת הקודש ועל טומאת המקדש! ותו ועוד, מה ששנינו בהמשך המשנה בענין זה: את שיש בה ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בינתים, העלמה למלקות מאי עבידתיה מה היא עושה? הרי אדם מתחייב מלקות רק מתוך התראה וידיעה! ותו ועוד, הרי שנינו במפורש במשנה: הרי זה בקרבן עולה ויורד, ולא לענין מלקות! וקשה איפוא מאד להעמיד חלק ממשנתנו לענין מלקות. אך מצד אחר תמוה שמשנתנו אינה לא כשיטת ר' ישמעאל ולא כשיטת ר' עקיבא.

11 אלא אמר רב יוסף: משנתנו כשיטת רבי יהודה הנשיא היא, ונסיב לה אליבא דתנאי ולקח, שנה אותה כשיטת תנאים שונים. בידיעות נסיב לה לקח, שנה אותה כר' ישמעאל, בשבועות נסיב לה לקח, שנה אותה כר' עקיבא.

12 אמר רב אשי: אמריתא לשמעתא קמיה אמרתי לשמועה זו של רב יוסף לפני רב כהנא. ואמר לי: לא תימא אל תאמר אל תפרש את דבריו של רב יוסף, שרבי נסיב לה אליבא דתנאי לקח, שנה אותה כשיטת תנאים שונים וליה לא סבירא ליה והוא עצמו אינו סבור כך,

13 אלא רבי טעמיה דנפשיה שיטת וסברת עצמו מפרש ולשיטתו יש חיוב בנשבע על העבר, וכן יש חיוב בהעלם מקדש. דתניא ששנויה ברייתא: מנין שאינו חייב בקרבן על טומאת מקדש וקדשיו אלא על עבירה שיש בה ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בינתים? תלמוד לומר: "ונעלם" "ונעלם" שני פעמים, דברי ר' עקיבא. שכך נאמר בתורה בענין זה: "או נפש אשר תגע בכל דבר טמא... ונעלם ממנו והוא טמא... או כי יגע בטומאת אדם... ונעלם ממנו והוא ידע..." ויקרא ה, ב— ג. ויש להבין כי מפני שכתובה העלמה פעמיים, היתה ידיעה בין שתי העלמות אלה.

14 רבי אומר: אינו צריך להוכחה זו, אלא הרי הוא אומר באותו פסוק:

15 "או כי יגע בטומאת אדם וכו' ונעלם ממנו והוא ידע ואשם" ויקרא ה, ג, "ונעלם ממנו" — מכלל הדברים משמע שקודם לכן ידע, ולכן נאמר שנעלם ממנו, ולפי זה מה שנאמר "והוא ידע" — הרי כאן שתי ידיעות, אחת קודם שנעלם ממנו ואחת לאחר מכן, ומכאן אנו למדים שצריך להיות העלם באמצע. אם כן מה תלמוד לומר "ונעלם" "ונעלם" פעמיים — לחייב על העלם טומאה שלא ידע שהוא טמא, וגם על העלם מקדש שלא ידע שנכנס למקדש, הרי שפסק כר' ישמעאל, אבל מטעמו שלו.

16 ושואלים: אשכחן מצאנו בענין ידיעות הטומאה דאית ליה טעמיה דנפשיה שיש לו לרבי טעם, שיטה, שלו עצמו שלא כדעת ר' עקיבא, אבל לענין שבועות, דלית ליה טעמיה דנפשיה שאין לו טעם, שיטה של עצמו אלא הולך הוא בשיטת ר' עקיבא, מנלן מניין לנו? ומשיבים: סברא הוא.

17 לישנא אחרינא לשון אחרת יש לשאלה זו: אשכחן מצאנו בידיעות הטומאה דסבר לה שהוא סבור כר' ישמעאל, בשבועות דסבר לה שהוא סבור כר' עקיבא, מנלן מניין לנו? ומשיבים: סברא הוא:

18 ר' עקיבא מאי טעמא קא מה טעם הוא מחייב על שבועה לשעבר — דדריש ריבויי ומיעוטי משום שהוא דורש את הכתובים בדרך של ריבויים ומיעוטים, כמבואר להלן שבועות כו,א, רבי נמי דריש ריבויי ומיעוטי גם כן דורש את המקרא בדרך של ריבויים ומיעוטים,

19 דתניא ששנויה ברייתא, רבי אומר: בכל דבר ששוויו חמישה שקלים פודין בכור אדם, חוץ מן השטרות. ורבנן אמרי וחכמים אומרים: בכל פודין בכור אדם, חוץ מעבדים ושטרות וקרקעות.

20 ומסבירים: מאי טעמא מה הטעם של רבי? דריש ריבויי ומיעוטי שהוא דורש בדרך של ריבויים ומיעוטים, שנאמר לכהנים: "ופדויו מבן חודש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים בשקל הקודש" במדבר יח, טז, וכך הוא דורש: "ופדויו מבן חדש" — ריבה, שלשון כללית זו מלמדת שניתן לפדותו בכל דבר שהוא, "בערכך כסף חמשת שקלים" — מיעט, לומר: דווקא בכסף. ובלשון הכללית "תפדה" — חזר וריבה, הרי

21 ריבה ומיעט וריבה — ריבה הכל, חוץ מדבר אחד שנתמעט. מאי מה ריבה — כל מילי הדברים, ומאי ומה מיעט — מיעט שטרות, שאין פודים בהם, לפי שהם עצמם אינם כסף, ואינם שווה כסף אמיתי, אלא רק משמשים לראיה או לקניה של דבר אחר. זו שיטתו של רבי.

22 ורבנן דרשי כללי ופרטי וחכמים החולקים עליו דורשים את הכתובים בדרך של כללים ופרטים, כיצד? "ופדויו מבן חדש" — כלל, "בערכך כסף חמשת שקלים" — פרט, "תפדה" — חזר וכלל,

23 כלל ופרט וכלל — אי אין אתה דן אלא כעין הפרט: מה הפרט חמשת שקלים מפורש, שהוא דבר המטלטל וגופו והוא עצמו ממון — אף כל דבר המטלטל וגופו ממון ניתן לפדות בו. יצאו מכלל זה קרקעות, שלא ניתן לפדות בהם לפי שאינן מטלטלין, יצאו גם עבדים, למרות שהם מיטלטלים, משום שהוקשו הושוו בדינם לקרקעות להרבה עניינים. יצאו שטרות, שאף על פי שהם מטלטלין אין גופן ממון, שאין להם ערך עצמי, ואינם משמשים אלא לראיה או לקניה של דבר אחר.

24 אמר ליה לו רבינא לאמימר: וכי רבי דריש ריבויי ומיעוטי דורש את הכתובים בריבויים ומיעוטים? והא והרי מצאנו שרבי כללי ופרטי דריש כללים ופרטים הוא דורש!

25 דתניא ששנינו בברייתא בענין עבד עברי הרוצה להישאר בעבדותו לאחר שש שנים, שנאמר: "ולקחת את המרצע ונתתה באוזנו ובדלת" דברים טו, יז וכך דרשו: "מרצע" — אין לי אלא מרצע בלבד, מנין לרבות הסול קוץ דקל והסירה קוץ, המחט והמקדח והמכתב חרט, כלי לכתיבה על גבי שעווה? תלמוד לומר "ולקחת" — כל דבר שנלקח ביד, דברי ר' יוסי בר' יהודה. רבי אומר: "מרצע" — מה מרצע מיוחד שהוא של מתכת, אף כל של מתכת, אבל בדבר שאינו עשוי מתכת לא ניתן לרצוע עבד עברי.

26 ואמרינן ואמרנו: במאי קא מיפלגי במה באיזה ענין הם חולקים? רבי דריש כללי ופרטי דורש כללים ופרטים, ור' יוסי בר' יהודה דריש דורש