תוספות על שבועות ד׳ ב:י״א

מהדורה: מהדורת וילנא

« תוספות על שבועות ד׳ ע״ב:ט׳ תוספות על שבועות ה׳ ע״א:ג׳ »

1 חידושי הלכות פתח ↗

בד"ה דתניא מרצע כו' של עץ ושל אבר ושל גיסטרון רבי פוסל ור"י כו' עכ"ל הסוגיא התם ליתא הכי דאיכא ברייתא התם דפליגי בשל בעץ ואבר וגיסטרון וכולי עלמא אית להו כלל ופרט דמ"ס מה הפרט מפורש דבר מתכות כו' ומ"ס מה הפרט מפורש דבר חשוב אבל בשל עץ כולי עלמא פוסל ומסיק דסמי הך ברייתא מקמי הך דתניא דבשל בעץ ואבר וגיסטרון כולי עלמא מודו דכשר ולא פליגי בשל עץ ומר דרש כלל ופרט ומר דריש רבוי ומיעוט ודו"ק:

1 רש״ש פתח ↗

תד"ה דתניא. גבי מנורה של בעץ ושל אבר כו'. כ"נ דצ"ל וזהו כדתני ר"פ בדר"ח שם ועי' מהרש"א וגם בו יש ט"ס:

2 באר שבע על הוריות פתח ↗

על פיהם ממש לפי זה זו ואין צריך לומר זו קתני דעל פיהם ה"ל למתני ברישא ואח"כ שוגג דהוה לא זו אף זו שאינו דוחק כל כך כמו זו ואין צריך לומר זו כדפריך הגמרא בשמעתין בשלמא רישא לא זו אף זו קתני כו' וכי האי גוונא כתבו התוספות בפ"ק דשבועות גבי הסול והסירה והמקדח וז"ל זו ואין צריך לומר זו קתני דמקדח ומחט ומכתב ה"ל למתני ברישא כו' אבל אין להקשות להך לישנא דלא הוה ליה למתני על פיהם כלל השתא בשוגג דאינו ממש על פיהם פטור כל שכן על פיהם ממש משום די"ל דאי לאו על פיהם לא הוה מיותר שוגג ולא הוה מפרשי' ליה לנתחלף לו חלב כו' אלא הוה שמעינן ליה כפשוטו דלא מצינן לאקשויי לתני והלך היחיד ועשה בלחוד שוגג למה לי די"ל דאיצטריך שוגג למעוטי מזיד אבל השתא דקתני על פיהם תו לא צריך למעוטי מזיד דעל פיהם משמע שסמך עליהם וא"כ אייתר שוגג לנתחלף לו חלב בשומן אבל איכא למידק דהא כתבו התוספות בריש פרק האיש מקדש גבי הא דפריך השתא בשלוחו מקדש בו מיבעיא כו' דלא שייך לתרץ לא זו אף זו קתני אלא בשתי בבות אבל בשתי תיבות לא אם כן מאי שנא זו ואין צריך לומר זו שכתבוהו התוספות בפ"ק דשבועות שהבאתי אפילו בשתי תיבות וגם על החלוק עצמו שחלקו בין ב' תיבות לב' בבות איכא למידק מ"ש ב' בבות משני תיבות וכבר מצינו להריטב"א ושאר מפרשים שכתבו גם גבי השתא בשלוחו מקדש בו מיבעיא כו' דהוא הדין דהוה מצי לתרץ לא זו אף זו קתני. ונראה לי ליתן טעם נכון לדבריהם דבשלמא בשתי בבות איכא למימר חדא חדא שמעינהו ותנינהו כדמתרץ הגמ' בכמה דוכתי אבל בשתי תיבות לא שייך לומר כן דהא כולן שמען בתוך כדי דיבור ולכן זו ואין צריך לומר זו שפיר שייך לומר אפילו בשתי תיבות דכיון דאפילו בשתי בבות אי נמי אמרינן חדא חדא שמעינהו אכתי קשה דאין מסודר דבריו יפה כיון דכתב המחודש למה לו לכתוב החלוקה האחרת וכיוצא שעל כל פנים אין תקון בסדור דבריו ה"ה דאפילו בשתי תיבות שייך לומר זו ואין צריך לומר זו. שוב מצאתי מי שכתב עוד טעם אחר דבשלמא בשתי בבות כשכתב רבינו הקדוש החלוקה הראשונה לא ירד לחדות השני וכשכתב השניי' משום חדוש' לא הוה ליה למחוק את הראשונה שאינה כל כך מחודשת וכה"ג מתרץ הגמ' בפרק ארבעה אחין ואפילו בענין שנוגע לדין אמרינן בכמה דוכתי ראה רבי כדברי פלוני ומשנה לא זזה ממקומה אבל בבא אחת בשתי תיבות הוא דוחק גדול שנאמר שכשהיה כותב הדין לא ירד לכוון הדין ובתוך כדי דבור ירד לאותו חדוש עכ"ל ולפי טעם זה ה"ה דלא הוה שייך לומר זו ואין צריך לומר זו קתני בשתי תיבות וזה שלא כדברי התוספות דשבועות שהבאתי ולכן הטעם הראשון שכתבתי הוא הנכון:

3 העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון פתח ↗

ממוצא דברי רבינו שכתבנו דחיוב קרבן מגלה על פי' אזהרה עמדנו על פרש"י מכות ד' כ"ב דאי' שם וליתני שבועה שלא אחרוש ביו"ט ומשני התם לא חיילא עליו שבועה מושבע ועומד מה"ס הוא ופרש"י הוי ליה נשבע לבטל אה"מ ונ"ל מלהרע או להטיב בשבועות ד' כ"ו שאין זו שבועה עכ"ל. ולכאורה תמוה הרי אפי' אי אתרבי לקרבן. מכ"מ אזהרה למלקות ליכא משום שאין איסור חל על איסור. אלא ודאי היה פשיטא לרש"י דאי אתרבי לקרבן כמו לריב"ב בשבועות ולפרש"י שם דאפי' נשבע לקיים איסור שבתורה חייב קרבן. ממילא א"כ הוי בכלל לאסור אסר ע"נ לא יחל דברו. וכ"כ התו' שם ד' כ' ב' סד"ה דכי לא נדר. דלריב"ב חלה שבועה על ל"ת וה"ה בנדרים ופי' דהוי בכלל לאסור אסר ע"נ וגו'. ולא תקשה ממש"כ תוס' שם ד' כ"ד סד"ה אלא כדרבא. דלמלקות לא בעינן חיוב קרבן. ואע"ג דליכא בלאו והן מכ"מ איכא מלקות. אלמא דלאו הא בהא תליא. לק"מ דהתם ודאי דמשמעות הכתוב דאזהרה חל על האיסור ג"כ בכולל לא בעינן חיוב קרבן כמו לשמואל דבעי לחיוב קרבן שיהא להבא ולשעבר כדאיתא בד' כ"ה מכ"מ מלקות איכא בלשעבר לחודא. דכיון דאזהרה מלא תשבעו בשמי מלשקר נפקא לן מה לי אי איכא קרבן אי לא וה"נ כיון דחל האיסור בכולל לא איכפת לן בקרבן. וסברא זו מוכרח יותר לפרש"י מסוגיא דמכות שם דמקשי תו וליתני שבועה שלא אחרוש בין בחול בין ביו"ט דמגו דחיילא שבועה בחול חיילא נמי ביו"ט. והקשו התו' דאכתי ליתא בלאו והן כו' ויישבו דמשכחת לה בהן כגון עפר תיחוח כו'. וזה הישוב אינו אלא לפי' התו' שבועות ד' כ"ד הנ"ל דבשלא אוכל נבלות ושחוטות משכחת לה בהן בנבילה סרוחה אע"ג שאינו בר אכילה. ה"נ בחרישה דעפר תחוח. אבל לפרש"י דשם דבנבילות ושחוטות באמת לא משכחת בהן ה"נ לא מתיישבא אלא משום דהכא מיירי למלקות ולא שבעינן לאו והן. והכי מפרש רש"י הא דשבועות ד' כ"ד ב' אמר שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שלא אוכל תאנים וענבים מיגו דחייל אענבים חייל נמי אתאנים. ופי' למלקות. אבל קרבן פטור משום שאינו בלאו והן. ומה שהקשו התו' שם ד"ה הנ"ל מהא דדף כ"ח ב' דבקרבן איירי. לק"מ לרש"י דהגיה שם בד' כ"ח הנוסחא שבועה שלא אוכל תאנים וענבים וחזר ואמר שבוע' שלא אוכל תאנים וברור דמשום הא גופא הגיה. ולא כמש"כ התו' שם ד"ה שבועה. נחזור לענין דלרש"י בדאיכא כולל חייב מלקות אע"ג דליכא קרבן ומטעם שכתבנו. דכיון דמשמעות אזהרה איכא. לא איכפת לן בתנאי קרבן. ובאמת לדברי התו' במכות הנ"ל דמשמע דס"ל דכל דליכא קרבן ליכא אזהרה אפילו באופן דמצד הסברא חייל אזהרה בכולל. קשה טובא מהא דשבועות דף כ"ה ב' לשמואל במילתא דליתא לשעבר ולהבא. וכבר ידוע קושיא זו. ונראה דהתו' במכות ס"ל דהא דאין שבועה חל בנשבע שלא אחרוש בי"ט לחוד. לאו משום שאין איסור חל על איסור כמו בכה"ת כולה. אלא משום שאין במשמעות לאסור אסר על נפשו אלא אסור חדש ולא שכבר אסור. וכ"כ הר"ן שבועות דף רצ"ה א' בזה"ל דכי אמרינן נדרים חלים ע"ד מצוה ה"מ ביטול מ"ע אבל בקיום מצות ל"ת לא וטעמא דמילתא דכי נדר לבטל מצוה הרי נדרו חידש עליו אסור כו' אבל נדר לקיים מצות ל"ת אין זה אסור חדש עליו מחמת נדרו שיחול ע"ד תורה כו' עכ"ל. וכש"כ לדברי הרמב"ן במלחמות ה' לענין נשבע לקיים מצוה שאין חל באזהרה. שכתב בזה"ל. ואילו בשבועות אינו כן שאפי' לקיים מ"ע אינו חלות לא לקרבן ולא למלקות. דלא יחל דברו כתיב וחפצי שמים אינו בכלל. ואימעוט מלאו דשבועה כו' עכ"ל. והוכיח כ"ז מדברי רבינו כמש"כ לעיל סי' נ"ג אות ט' בס"ד ובזה פליג הר"ן נדרים ד' ח'. וס"ל דבכלל לא יחל דברו הוי. וא"כ אינו תלוי בקרבן כמו בלהבא ולשעבר. הא מיהא ס"ל דלקיים מצות ל"ת אינו במשמעות הכתוב כלל. וא"כ מאי מהני לה כולל דמגו דחיילא על היתר חיילא על איסור. הא איסור אינו בכלל לאסור אסר. ובשלמא אי הוי רבוי לקרבן ע"כ הוי בכלל אזהרה זו דלאסור אסר אע"ג שאינו במשמעות. אבל כיון שאינו בלאו והן וליתא בקרבן. ממילא אינו באזהרה. זהו דעת תוס' הנ"ל. ודעת התו' בשבועות ד' כ"ד וכן לפרש"י אינו כן אלא דהאוסר על עצמו האסור כבר הוי ג"כ בכלל לאסור אסר ע"נ. וכפרש"י בשבועות ד' כ'. דנדר חל על שלא אוכל ביוה"כ. ולא אימעוט בשבועה אלא משום אין אסור חל ע"א. ובנדר ליתא זה הכלל כמש"כ הר"ן ושארי ראשונים בשם הירו' פ"א דנדרים. דנדרים חלין על האסורים. ומפרשי לה בכל איסורים אפי' באסורי תורה. וא"כ דהוי בכלל משמעות לאסור אסר. שפיר גם בשבועה חל בכולל. וניחא הכל בעז"ה. וראוי לדעת דלמש"כ בדעת רבינו מוכח דס"ל כפירש"י ושארי ראשונים ז"ל בשבועות דף כ"א במימרא דרבין אר"א כו' דעל שבועת בטוי אין מוזהרין אלא משום בל יחל דברו וא"כ שפיר איצטריך הוכחה לאזהרה באזרוק ולא אזרוק מהא דקרבן. משום שאין אלו במשמעות לאסור אסר על נפשו. אבל להרמב"ם פ"א דהלכות שבועות והסמ"ג ל"ת ר"מ דכל שבועת בטוי בין לשעבר בין להבא. בכלל לא תשבעו בשמי לשקר. וז"ל הסמ"ג שם נשבע על אחת מאלו ושיקר כגון שנשבע שלא יאכל ואכל. או נשבע שאכל ולא אכל ה"ז שבועת שקר כרבין אר"א עכ"ל. והא דאמר רבין דאוכל ושלא אוכל משום בל יחל. היינו משום בל יחל נמי הוא דאיכא. והרי הא דרבין לאו בפירוש איתמר אלא מכללא. ומכללא אינו מוכח אלא דלשעבר הוא משום לא תשבעו בשמי לשקר הוא ולא משום שוא. אבל בלהבא לא פליג אדרב דימי וא"כ אפי' לקיומי מצוה ולא אזרוק ואזרוק הכל בכלל לא תשבעו בשמי לשקר. א"כ לא בעינן לכל אלו הוכחה לאזהרה מקרבן. שהרי משמעות האזהרה הכי הוא:

11 דתניא מרצע. הוי מצי לאיתויי מההיא דהקומץ רבה מנחות דף כח: גבי מנורה של עץ ושל אבר ושל גיסטרון רבי פוסל ור' יוסי בר' יהודה מכשיר:

12 הסול והסירה והמקדח. זו ואין צ"ל זו קתני דהמקדח ומחט ומכתב ה"ל למיתני ברישא דמודה בהו רבי שהן של מתכת:

13 לרבות כל דבר הנלקח ביד. לאו דוקא דהא ממעט סם:

1 חכמת שלמה פתח ↗

בד"ה לר"ע כו' בפרט וכלל ופרט נ"ב פירש פרט וכלל ופרט הוי כמו כלל ופרט וכלל וכן איתא להדיא בפי' ג' מינים:

3 חידושי הרי"מ על שבועות פתח ↗

תוס' ד"ה הנ"ל תמהו לטעמא דר' יוסף משום מצוה מאי חילוק בין שוי שיעור זוזי או לא שוי שיעור זוזי דאמר בלא שוי לקח רק לזכרון דברים מאי בכך הא מכל מקום הוי מצוה אדרבה יותר מצוה במלוה על משכון מועט ממרובה עיין שם. וי"ל בפשיטות דלכאורה אינו מובן כלל דמדמי בש"ס מלוה על המשכון לשומר אבידה דסבר ר"י דהוי ש"ש. הא בשלמא בשומר אבידה דהמצוה הוא השמירה עצמה. ואם כן מאי דפטור מלמיתב ריפתא לעני' הוא בשביל השמירה שזה המצוה והוי נוטל השכר בעד השמירה והוא ש"ש שפיר כנ"ל מה שאין כן במלוה על המשכון דהמצוה הוא ההלואה ובשביל זה פטור מפרוטה וא"כ מה ענין זה שיהי' בשביל זה ש"ש ואיך מדמי לה בש"ס לשומר אבידה כו' ודוחק לומר כיון שלא הי' מלוה בלא המשכון א"כ המשכון גורם המצוה ההנאה כנ"ל ודוחק דהא אדרבה התוס' פי' מלוה צריך למשכון שלא הי' מלוה בלא המשכון עיין שם ומוכח דהיכא דהי' מלוה בלא המשכון יותר ראוי להיות ש"ש ע"ש וקשה כנ"ל:

« תוספות על שבועות ד׳ ע״ב:ט׳ תוספות על שבועות ה׳ ע״א:ג׳ »