ביאור שטיינזלץ על שבועות מ״ז

1 וכל דדמי ליה הדומה לו, כל שבועה שכשנשבע — נשבע לשקר.

2 א שנינו במשנה: היה אחד מהן משחק בקוביא ומלוה בריבית — שכנגדו נשבע ונוטל. ושואלים: הא תו זה עוד למה לי? ומשיבים: תנא פסולא דאורייתא וקתני פסולא דרבנן שנה פסול מן התורה וגם שנה פסול לשבועה מדברי סופרים לומר שגם במקרה זה שכנגדו יכול להישבע וליטול.

3 ב שנינו: היו שניהן חשודין חזרה שבועה למקומה, דברי ר' יוסי. ר' מאיר אומר: יחלוקו. אמר ליה לו רבא לרב נחמן: היכי תנן כיצד שנינו? כלומר, מה אמר ר' מאיר ומה אמר ר' יוסי? אמר ליה לו: לא ידענא אינני יודע. שאל אותו רבא: הלכתא מאי מה ההלכה? אמר ליה לו: לא ידענא אינני יודע.

4 ומעירים כי בענין זה איתמר נאמר: אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן, ר' יוסי אומר: יחלוקו. וכן תני שנה רב זביד בר אושעיא, ר' יוסי אומר: יחלוקו. איכא דאמרי יש שאומרים בלשון אחרת, תני שנה רב זביד: אמר ר' אושעיא, ר' יוסי אומר: יחלוקו. אמר רב יוסף בר מניומי, עבד עשה רב נחמן עובדא מעשה ופסק שיחלוקו.

5 ג שנינו במשנה: חזרה שבועה למקומה. ושואלים: להיכן חזרה? מה הוא מקומה? אמר ר' אמי, רבותינו שבבבל אמרו: חזרה שבועה לסיני כלומר, השבועה חזרה למה שהשביע הקב"ה את ישראל בהר סיני לקיים את המצוות, ומכוח שבועה זו, מי שגזל — ייפרע ממנו הקב"ה, אבל בית דין אינו מתערב בדבר. רבותינו שבארץ ישראל אמרו: חזרה שבועה למחויב לה כלומר, לנתבע, שהוא המחוייב להישבע מעיקר הדין, וכיון שהוא חשוד ואינו יכול להישבע — משלם.

6 אמר רב פפא: רבותינו שבבבל הם רב ושמואל, רבותינו שבארץ ישראל הוא ר' אבא. ומפרטים: רבותינו שבבבל שהם רב ושמואל, דתנן ששנינו במשנה: וכן היתומין לא יפרעו בשטר חוב שקיבלו מאביהם אלא בשבועה. והוינן והיינו עוסקים ומתקשים בה בשאלה הזו: ממאן ממי לא ייפרעו אלא בשבועה? אילימא אם תאמר מלוה שלוה מאביהם, אבוהון שקיל אביהם היה נוטל ממנו בלא שבועה מכוח השטר, ואינהו והם היתומים, שהקלו חכמים בדינם בכל מקום, בשבועה? אלא הכי קאמר כך אמר: וכן היתומין מן היתומין לא יפרעו אלא בשבועה. ובענין זה

7 רב ושמואל דאמרי תרוייהו שאמרו שניהם: לא שנו שהיתומים נוטלים בשבועה מיתומי הלווה, אלא במקרה שמת המלוה בחיי הלוה, שמתחילה יכולים היו בני המלוה לגבות את השטר מן הלווה עצמו בלא שבועה, אבל מת לוה עוד בחיי מלוה — הרי כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה, שהרי אין נפרעים מן היתומים אלא בשבועה, ואין אדם מוריש שבועה לבניו, והואיל ואינם יכולים להישבע — נשאר הממון במקומו. הרי שלדעת רב ושמואל, במקום שצריך אדם שבועה כדי להיפרע, ואינו יכול להישבע — נשאר המצב בעינו, והוא מה שנאמר שחזרה שבועה לסיני.

8 רבותינו שבארץ ישראל שאמרו שחזרה השבועה למחוייב לה, הוא ר' אבא, והראיה שזוהי שיטתו: דההוא גברא דחטף נסכא מחבריה שאדם אחד חטף חתיכת כסף מחבירו, אתא לקמיה בא לפני רב אמי לדין, יתיב ישב ר' אבא קמיה לפניו כתלמיד. אייתי חדא סהדא דמחטף חטפה מיניה הביא התובע עד אחד שהלה חטף את הכסף ממנו, אמר להו להם הנתבע לדיינים: אין כן, חטפי, ודידי חטפי חטפתי, ואולם את שלי חטפתי, שכסף זה שלי הוא.

9 אמר ר' אמי: היכי לדיינו דייני להאי דינא איך ידונו הדיינים את הדין הזה? שיש פה בעיה חמורה, נימא ליה אם נאמר לו לחוטף: זיל שלים לך שלם — ליכא תרי סהדי אין שני עדים שגזל! נפטריה נפטור אותו לגמרי — הלוא איכא חד סהדא יש עד אחד שחטף! נימא ליה אם נאמר לו: זיל אישתבע לך הישבע שלא חטפת — כיון דאמר מיחטף חטפי שהוא אומר חטפתי, הוה ליה הריהו כגזלן ואינו יכול להישבע!

10 אמר ליה לו ר' אבא: הוה הריהו אם כן מחויב שבועה ואין יכול לישבע, וכלל הוא: כל המחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם. הרי שר' אבא סבור שהשבועה חוזרת למחוייב לה, וכיון שאינו יכול להישבע — משלם.

11 אמר רבא: כוותיה כשיטתו של ר' אבא מסתברא מסתבר, דתני ששנה ר' אמי ברייתא זו על הכתוב: "שבעת ה' תהיה בין שניהם" שמות כב, י, בין בעלי הדין עצמם — ולא בין היורשין. ונברר: היכי דמי כיצד בדיוק מדובר?

12 אילימא דאמר ליה אם תאמר שאמר לו היורש התובע: מנה לאבא ביד אביך, שאביך היה חייב לאבי מאה דינר, ועליך אם כן להחזיר לי אותם, ואמר ליה לו: חמשין אית ליה, וחמשין לית ליה חמישים יש לו היה חייב לו, וחמישים אין לו לא היה חייב לו, במקרה זה שהוא טוען טענה וודאית, מה לי הוא ומה לי אבוהא אביו? הרי שניהם מודים במקצת הטענה, ובמקצתה כופרים בוודאות, ומדוע לא יישבע?

13 אלא לאו דאמר ליה האם לא שאומר לו התובע: מנה לאבא ביד אביך, אמר ליה לו הנתבע: חמשין ידענא, וחמשין לא ידענא חמישים אני יודע, וחמישים איני יודע;

14 ומעתה, אי אמרת בשלמא נניח אם אומר אתה שאביו כי האי גוונא מיחייב במקרה כגון זה שאומר: חמישים איני יודע, היה חייב שבועה, ומשום שאינו יכול להישבע, שהרי אינו יודע, היה משלם, איצטריך קרא למיפטר גבי הוצרך המקרא לפטור במקרה של יורשין, אלא אי אמרת אם אומר אתה שאביו כי האי גוונא נמי במקרה כגון זה גם כן פטור, קרא גבי מקרא מפורש אצל יורשין לפוטרם משבועה למה לי? ומכאן מוכח ששבועה חוזרת למחוייב לה, ומתוך שאינו יכול להישבע — משלם.

15 ושואלים: ורב ושמואל, האי פסוק זה "שבעת ה' " מאי קא דרשי ביה מה הם דורשים בו? שהרי לשיטתם אין הבדל בזה בין היורשים לשאר אדם!

16 ומשיבים: מיבעי ליה לכדתניא צריכים אנו אותו לכמו ששנויה ברייתא, שמעון בן טרפון אומר: "שבעת ה' תהיה בין שניהם" שמות כב, ד — מלמד שהשבועה חלה על שניהם, שאם היתה שבועת שקר העונש על שבועה זו חל על שניהם, על הנשבע ועל המשביע. כיון שהוזכר אחד מדבריו של חכם זה מביאים עוד דברים שאמר.

17 שמעון בן טרפון אומר: אזהרה לעוקב אחר נואף מנין? כלומר, היכן נאמר בתורה שיש איסור לסייע לנואף במעשיו? תלמוד לומר: "לא תנאף" שמות כ, יג, שאנו קוראים בו: לא תנאיף, אל תגרום לאחרים לנאוף.

18 וכן לגבי חטא המרגלים שנאמר: "ותרגנו באהליכם" דברים א, כז — שמעון בן טרפון אומר בפירושה של מלה מיוחדת זו: תרתם את הארץ, וגיניתם אותה באהלו של מקום.

19 ועל הפסוק "עד הנהר הגדול נהר פרת" שמות כ, ז — שמעון בן טרפון אומר: אף שנהר פרת אינו הגדול בנהרות, הרי זה כדרך הפתגם העממי: קרב לגבי דהינא ואידהן התקרב אל המשוח בשמן ותשומן גם אתה ממנו, שמפני שהנהר סמוך לארץ ישראל קוראים לו משום כבודה "הנהר הגדול". דבי בבית מדרשו של ר' ישמעאל תנא שנו על כך בלשון אחרת: עבד מלך כמלך.

20 א שנינו במשנה: והחנוני על פינקסו, שאם אמר לחנווני לתת לפועלים מעות, והחנווני אומר שנתן והפועלים אומרים שלא נטלו — החנווני והפועלים נשבעים שניהם ובעל הבית משלם. תניא שנויה ברייתא, אמר רבי: טורח שבועה זו למה? מדוע צריכים שניהם להישבע? שיישבע צד אחד והאחר ישלם! אמר לו ר' חייא, תנינא שנינו: שניהם נשבעין ונוטלין מבעל הבית, ולכן צריכים להישבע, כדי להפיס דעתו, שאין מרמים אותו.

21 ושואלים: האם קיבלה מיניה קיבל ממנו רבי מר' חייא הלכה זו, ששניהם נשבעים לבעל הבית, או לא קיבלה מיניה קיבל אותה ממנו? תא שמע בוא ושמע: דתניא ששנויה ברייתא, רבי אומר: פועלין נשבעין לחנוני. ואם איתא יש, אם אכן קיבל את הדברים, נשבעים לבעל הבית מיבעי ליה צריך הוא לומר. ומכאן שלא קיבל ממנו.

22 אמר רבא: צריך להבין כך את דברי רבי: פועלים נשבעין לבעל הבית במעמד חנוני, כי היכי דליכספו מיניה כדי שיתביישו ממנו מן החנווני אם הם משקרים, שהרי הוא יודע ורואה אותם בשיקרם.

23 ב איתמר נאמר בנושא דומה, אם היו שתי כיתי עדים המכחישות זו את זו בעדות, שברור הוא שאחת מהן משקרת, מה יהא דין העדים בעדויות האחרות? אמר רב הונא: כת זו באה בפני עצמה ומעידה, וכת זו באה בפני עצמה ומעידה, שהרי לא הוכח על אף אחת מהם שהיא כת שקרנים. רב חסדא אמר: בהדי סהדי שקרי עם עדים שקרנים למה לי? ולכן צריך לפסול את כולם, מפני שכולם חשודים על השקר. ומביאים מקרים שונים הנוגעים לשאלה זו.

24 אם לאחר שהכחישו אלו את אלו, הלכו והעידו על שני מלוין ושני לווין ושני שטרות, שכת עדים חתומה על שטר אחד, ואחרת על שטר אחר — היינו פלוגתייהו זו המחלוקת שלהם, שלרב הונא שני השטרות כשרים, שזו מעידה בפני עצמה וזו בפני עצמה, ולרב חסדא שניהם פסולים. אם היו שתי הכתות מעידות על מלוה ולוה אחד ושני שטרות, שכל אחד מהם חתום על ידי כת אחת מאלה — יד בעל השטר על התחתונה, שוודאי שטר אחד מהם פסול, ויכול המלוה לגבות רק את השטר שהסכום שבו קטן יותר.

25 היו שני מלוין ולוה אחד ושני שטרות — היינו מתניתין זו משנתנו, שיש שני תובעים המכחישים זה את דברי זה, ושניהם באים לגבות מאדם אחד, ששניהם גובים ממנו, לפי שאינך יכול לפסול שטרו של אף אחד מן התובעים מספק. היו שני לווין ומלוה אחד ושני שטרות מאי מה יהא הדין? האם יכול כל אחד מן הלווים לומר: השטר שאתה מוציא עלי נחתם על ידי הכת המשקרת ופסול הוא, או שמא כל לווה צריך להוכיח שהשטר הנוגע לו חתום על ידי עדים פסולים? ומשיבים: שאלה זו לא נפתרה ונשארת בתיקו תעמוד השאלה במקומה.

26 מתיב מקשה רב הונא בר יהודה ממה ששנינו בענין עדות החודש: