חידושי חתם סופר על שבועות מ״ז

מהדורה: חידושי חתם סופר, תרכ"ד-תרס"ח

מקור שבועות מ״ז
1 וְכֹל דְּדָמֵי לֵיהּ.
2 הָיָה אֶחָד מֵהֶן מְשַׂחֵק בְּקוּבְיָא. הָא תּוּ לְמָה לִי? תְּנָא פְּסוּלָא דְּאוֹרָיְיתָא, וְקָתָנֵי פְּסוּלָא דְּרַבָּנַן.
3 הָיוּ שְׁנֵיהֶן חֲשׁוּדִין. אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: הֵיכִי תְּנַן? אֲמַר לֵיהּ: לָא יָדַעְנָא. הִלְכְתָא מַאי? אֲמַר לֵיהּ: לָא יָדַעְנָא.
4 אִיתְּמַר: אָמַר רַב יוֹסֵף בַּר מִנְיוֹמֵי, אָמַר רַב נַחְמָן, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: יַחְלוֹקוּ. וְכֵן תָּנֵי רַב זְבִיד בַּר אוֹשַׁעְיָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: יַחְלוֹקוּ. אִיכָּא דְּאָמְרִי: תָּנֵי רַב זְבִיד אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: יַחְלוֹקוּ. אָמַר רַב יוֹסֵף בַּר מִנְיוֹמֵי: עֲבַד רַב נַחְמָן עוֹבָדָא – יַחְלוֹקוּ.
5 חָזְרָה שְׁבוּעָה לִמְקוֹמָהּ. לְהֵיכָן חָזְרָה? אָמַר רַבִּי אַמֵּי, רַבּוֹתֵינוּ שֶׁבְּבָבֶל אָמְרוּ: חָזְרָה שְׁבוּעָה לְסִינַי, רַבּוֹתֵינוּ שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אָמְרוּ: חָזְרָה שְׁבוּעָה לַמְחוּיָּב לָהּ.
6 אָמַר רַב פָּפָּא: רַבּוֹתֵינוּ שֶׁבְּבָבֶל – רַב וּשְׁמוּאֵל, רַבּוֹתֵינוּ שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – רַבִּי אַבָּא. רַבּוֹתֵינוּ שֶׁבְּבָבֶל רַב וּשְׁמוּאֵל – דִּתְנַן: וְכֵן הַיְּתוֹמִין, לֹא יִפָּרְעוּ אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה. וְהָוֵינַן בַּהּ: מִמַּאן? אִילֵּימָא מִלֹּוֶה – אֲבוּהוֹן שָׁקֵיל בְּלָא שְׁבוּעָה, וְאִינְהוּ בִּשְׁבוּעָה?! אֶלָּא הָכִי קָאָמַר: וְכֵן הַיְּתוֹמִין מִן הַיְּתוֹמִין – לֹא יִפָּרְעוּ אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה.
7 וְרַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁמֵּת מַלְוֶה בְּחַיֵּי לֹוֶה; אֲבָל מֵת לֹוֶה בְּחַיֵּי מַלְוֶה – כְּבָר נִתְחַיֵּיב מַלְוֶה לִבְנֵי לֹוֶה שְׁבוּעָה, וְאֵין אָדָם מוֹרִישׁ שְׁבוּעָה לְבָנָיו.
8 רַבּוֹתֵינוּ שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל רַבִּי אַבָּא – דְּהָהוּא גַּבְרָא דַּחֲטַף נְסָכָא מֵחַבְרֵיהּ; אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב אַמֵּי, יְתֵיב רַבִּי אַבָּא קַמֵּיהּ. אַיְיתִי חֲדָא סָהֲדָא דְּמִחְטָף חַטְפֵהּ מִינֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ: ״אִין, חֲטַפִי – וְדִידִי חֲטַפִי״.
9 אָמַר רַבִּי אַמֵּי: הֵיכִי לִידַיְּינוּ דַּיָּינֵי לְהַאי דִּינָא? נֵימָא לֵיהּ ״זִיל שַׁלֵּים״ – לֵיכָּא תְּרֵי סָהֲדִי. נִפְטְרֵיהּ – אִיכָּא חַד סָהֲדָא. נֵימָא לֵיהּ ״זִיל אִישְׁתְּבַע״ – כֵּיוָן דְּאָמַר ״מִיחְטָף חֲטַפִי״, הָוֵה לֵיהּ כְּגַזְלָן.
10 אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא: הָוֵה מְחוּיָּב שְׁבוּעָה וְאֵין יָכוֹל לִישָּׁבַע, וְכׇל הַמְחוּיָּב שְׁבוּעָה וְאֵינוֹ יָכוֹל לִישָּׁבַע – מְשַׁלֵּם.
11 אָמַר רָבָא: כְּוָותֵיהּ דְּרַבִּי אַבָּא מִסְתַּבְּרָא, דְּתָנֵי רַבִּי אַמֵּי: ״שְׁבֻעַת ה׳ תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם״ – וְלֹא בֵּין הַיּוֹרְשִׁין. הֵיכִי דָּמֵי?
12 אִילֵימָא דְּאָמַר לֵיהּ: ״מָנֶה לְאַבָּא בְּיַד אָבִיךָ״, וְאָמַר לֵיהּ: ״חַמְשִׁין אִית לֵיהּ וְחַמְשִׁין לֵית לֵיהּ״ – מָה לִי הוּא וּמָה לִי אֲבוּהָא?
13 אֶלָּא לָאו דְּאָמַר לֵיהּ: ״מָנֶה לְאַבָּא בְּיַד אָבִיךָ״, אָמַר לֵיהּ: ״חַמְשִׁין יָדַעְנָא וְחַמְשִׁין לָא יָדַעְנָא״?
14 אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא אָבִיו כִּי הַאי גַוְונָא מִיחַיַּיב, אִיצְטְרִיךְ קְרָא לְמִיפְטַר גַּבֵּי יוֹרְשִׁין; אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ אָבִיו כִּי הַאי גַוְונָא נָמֵי פָּטוּר, קְרָא גַּבֵּי יוֹרְשִׁין לְמָה לִי?
15 וְרַב וּשְׁמוּאֵל – הַאי ״שְׁבֻעַת ה׳״ מַאי קָא דָּרְשִׁי בֵּיהּ?
16 מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא, שִׁמְעוֹן בֶּן טַרְפוֹן אוֹמֵר: ״שְׁבֻעַת ה׳ תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם״ – מְלַמֵּד שֶׁהַשְּׁבוּעָה חָלָה עַל שְׁנֵיהֶם.
17 שִׁמְעוֹן בֶּן טַרְפוֹן אוֹמֵר: אַזְהָרָה לָעוֹקֵב אַחֵר נוֹאֵף, מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא תִּנְאָף״ – לֹא תַּנְאִיף.
18 ״וַתֵּרָגְנוּ בְּאׇהֳלֵיכֶם״ – שִׁמְעוֹן בֶּן טַרְפוֹן אוֹמֵר: תַּרְתֶּם וְגִינִּיתֶם בְּאׇהֳלוֹ שֶׁל מָקוֹם.
19 ״עַד הַנָּהָר הַגָּדוֹל נְהַר פְּרָת״ – שִׁמְעוֹן בֶּן טַרְפוֹן אוֹמֵר: קְרַב לְגַבֵּי דְהִינָא, וְאִידְּהַן. דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא: עֶבֶד מֶלֶךְ – כְּמֶלֶךְ.
20 וְהַחֶנְוָנִי עַל פִּינְקָסוֹ כּוּ׳. תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי: טוֹרַח שְׁבוּעָה זוֹ לָמָּה? אָמַר לוֹ רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, תְּנֵינָא: שְׁנֵיהֶם נִשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין מִבַּעַל הַבַּיִת.
21 קִיבְּלַהּ מִינֵּיהּ, אוֹ לָא קִיבְּלַהּ מִינֵּיהּ? תָּא שְׁמַע: דְּתַנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: פּוֹעֲלִין נִשְׁבָּעִין לַחֶנְוָנִי. וְאִם אִיתָא, לְבַעַל הַבַּיִת מִיבְּעֵי לֵיהּ!
22 אָמַר רָבָא: פּוֹעֲלִים נִשְׁבָּעִין לְבַעַל הַבַּיִת – בְּמַעֲמַד חֶנְוָנִי; כִּי הֵיכִי דְּלִיכַּסְפוּ מִינֵּיהּ.
23 אִיתְּמַר: שְׁתֵּי כִּיתֵּי עֵדִים הַמַּכְחִישׁוֹת זוֹ אֶת זוֹ – אָמַר רַב הוּנָא: זוֹ בָּאָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ וּמְעִידָה, וְזוֹ בָּאָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ וּמְעִידָה. רַב חִסְדָּא אָמַר: בַּהֲדֵי סָהֲדֵי שַׁקָּרֵי לְמָה לִי?
24 שְׁנֵי מַלְוִין וּשְׁנֵי לוֹוִין וּשְׁנֵי שְׁטָרוֹת – הַיְינוּ פְּלוּגְתַּיְיהוּ; מַלְוֶה וְלֹוֶה וּשְׁנֵי שְׁטָרוֹת – יַד בַּעַל הַשְּׁטָר עַל הַתַּחְתּוֹנָה;
25 שְׁנֵי מַלְוִין וְלֹוֶה אֶחָד וּשְׁנֵי שְׁטָרוֹת – הַיְינוּ מַתְנִיתִין; שְׁנֵי לוֹוִין וּמַלְוֶה אֶחָד וּשְׁנֵי שְׁטָרוֹת – מַאי? תֵּיקוּ.
26 מֵתִיב רַב הוּנָא בַּר יְהוּדָה:
פירוש חידושי חתם סופר על שבועות מ״ז
1 מוריש שבועה לבניו יש להבין איך מוכח מהכא דלא ס"ל משויל"מ דלמא שפיר ס"ל וה"נ גבי יתומים מתוך שי"ל יפסיד ובתוספות ד"ה מתוך כו' בתחלת דבריהם דחקו בזה הרבה ובסוף הניחו בצ"ע:
2 ולולי דבריהם הייתי אומר לפמ"ש לעיל מ"ה ע"א ד"ה עקרוהו וכו' אם כן ה"נ איכא למימר דהכא הוי בעי למיעבד תקנתא לטובת יתומים להטיל שבועה והיה בדין שישבעו ויפטרו דכל תיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון אלא משום דא"א להו לישבע עקרוהו ושדיוה אמלוה והוה ממש דומיא דשכיר דמשום כדי חייו תיקנו שבועה והיה בדין שישבע בעה"ב ויפטר אלא שטרוד עקרוה ושדיוה אשכיר וה"נ כה"ג ואם כן מת המלוה וגם בניו לא יכלו לישבע חזרה שבועה למקומה ליתמי לוה ומתוך שאינו יכולין לישבע ישלמו ומדלא ס"ל לרב ושמואל הכי ש"מ ס"ל חזרה שבועה לסיני:
3 ועיין לקמן מ"ח ע"א וע"ב מתיב ר"נ בר הושיעא יפה כח הבן כו' ומסיק ב"ש הוא דאית ליה שטר העומד לגבות כגבוי דמי ופרש"י דהם באים להוציא ממנה כו' ע"ש דמי שהשטר בידו מקרי מוחזק ואם כן אי אמרי משויל"מ אם כן היה להוציא השטר מידיה ע"כ מוכח דלית ליה לרב ושמואל משויל"מ ודו"ק:
4 מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם. לפי מסקנת תוס' לא פליג אר"נ דס"ל יחלוקו אבל הרי"ף ס"ל דפליגי ופסק דלא כר"נ מדקאמר סתמא דתלמודא לעיל ל"ב ע"ב משויל"מ ולא קאמר יחלוקו ע"ש בתוס' ד"ה ואמר מר כו' והרא"ש דחה ראיה זו דהש"ס לא נחית התם אלא דצריך לשלם ומפסיד ליה ומתחייב קרבן אבל אי מחייב פלגא או כוליה לא איכפת לן התם מידי. ולפע"ד נפקא מיניה טובא במשביע ע"א שיעיד לו שיש לו אצל חבירו החשוד פרוטה א"א יחלוקו אינו חייב דלא מפסיד ליה אלא חצי פרוטה וא"א משויל"מ סתם הרי מפסידו פרוטה שפיר מוכיח הרי"ף:
5 מיהו לשיטת התוס' דס"ל דבשניהם חשודים גם ר' אבא מודה דיחלוקו משום קנסא א"כ לק"מ לתני יחלוקו דא"ל דס"ל כמ"ש תוס' לעיל ל"א ע"א ד"ה ורבנן כו' אף ע"ג דמדרבנן לא מהני עדותו כיון דמדאורייתא מהני מחייב עכ"ל. והא"ש אי הוה נקט יחלוקו ה"א במשביעו אפרוטה פטור משום דלא מפסידו כ"א חצי פרוטה ובאמת זהו רק מדרבנן משום קנסא ומדאורייתא מפסידו פרוטה שלם לכן נקט משויל"מ. ועיין מ"ש עוד לעיל שם מזה. וצ"ל הא דהקשה התוס' לעיל דלתני יחלוקו אע"ג דאיכא לשנויי כמ"ש לשיטתיה אזלי מ"ש לעיל מ' ע"א ד"ה אבל כו' דלית הלכתא כשמואל וע"א נמי אינו מחייב שבועה כ"א בטענת ב' כסף ולא בפרוטה ולא משכחת דינא דלעיל מיהו בפרק הכותב כ' תוס' תי' אחר דהלכתא כשמואל בהא והכי קיי"ל בשו"ע סי' פ"ח ע"ש:
6 ועיין בתוס' דב"ב דשם העלו לר' אבא מסברא אית ליה משויל"מ דאלו מקרא לא מוכח הך דנסכא דאית ליה מיגו ע"ש וע"כ מסברא אית ליה וקרא איצטרך לפטור היורשין:
7 והנה לפי זה יש לישב מה שהקשו לעיל ל"ב ע"ב בד"ה ואמר מר כו' ועוד תימא כו' ע"ש והא"ש דשניהם חשודים נפקא מקרא משויל"מ ודר' אבא מסברא וצ"ל מ"מ הקשו שפיר דמרא דשמעתין דהתם הוא אביי והתוס' הוכיחו דלית ליה הך קרא כלל עי' בכתובות י"ב ע"ב ודו"ק:
8 חלה על שניהם וכתבו התוס' שנענש המשביע אפילו הדין עמו. והטעם דלא ה"ל להשתתף עם אנשים רעים כאלו. וה"ה לכל שארי עבירות שבתורה שנעשים ע"י צדיק אזי גם הוא נענש. ולפע"ד גם הא דמייתי עוקב אחר הנואף יש לפרשו דלא כפרש"י שהוא דחוק. מלשון עורב כמו ואת עקבו דאנשי עי דפירושו אורב שלהם וה"נ אזהרה שלא יהיה אורב ביותר על אשתו לשומרה מניאוף כמ"ש חז"ל על אשתו של פפוס בן יהודה שעל ידי כן מרגילה לניאוף ביותר כשסוגר דלת לפניה ויוצא ואי תימא מה יעשה שמכיר בה שאינה כשירה ולא סגי בלא"ה אם כן פשיטא שנענש שהיה לו לבודקה קודם שנשאה דומיא דשבועת ה' תהיה בין שניהם. דלעיל מיניה:
9 תרתם וגניתם באהלו של מקום דרש ותרגנו נוטריקון תרתם וגניתם ובאהליכ"ם דרש באלהיכ"ם ודרש באהלו של מקום דאל"ה קשה לו מה לי באהליכם או בחוץ אלא ע"כ באהלו של מקום קאמר. מיהו עדיין צריך ישוב וטעם מאי קאמר. בתחלה ניישב גם כן במאי פליגי שמעון בן טרפון קאמר קרב לגבי דהינא ואידהן ודבי ר' ישמעאל תנא עבד מלך מלך יש לומר בפלוגתת מפורשים אי א"י משובח בטבע התולדה או לא אלא בזכות ישראל ומשכן ה' המשיך לתוכו שפע כאשר באמת מעת החורבן נתמעט הכל ומגרע גרע וכמו שאמר זכריה קפיטל ח' ע"ש. וידוע שמלך בתולדה אין מושחין אותו רק הדיוט שנעשה מלך ולכן מדמה שמעון בן טרפון א"י לדהינא פרש"י משוח בשמן המשחה שבתולדתו היה א"י הדיוט ונעשה אחר כך חשוב על ידי ישראל ובאה בתוכה ברכת ה' וכן משמע מנהר פרת שבתחלה נמנה בסוף ד' נהרות ואחר כך נעשה גדול ע"י ישראל. ואם כן לא שקרו המרגלים רק שהיה להם להאמין בה' ושישתנה הכל על ידי משכן ה' ואם המטיר מן במדבר ונתן להם באר מים בארץ צמאון כ"ש שימשיך שפע בארץ נושבת והם לא האמינו ואם כן גניתם באהלו של מקום משכן ה' שאין יכולת להשפיע. אלא שעדיין אין ראיה מזה לשמעון בן טרפון דגם לתנא דר"י נהי דהמרגלים כזבו וכחשו בה' ומתו במגפה רעה מ"מ שאר העם לא חטאו כי לפי דברי שלוחיהם המרגלים הדין עמם וע"כ צ"ל מ"מ היה להם להאמין דאף לפי דבריהם יש כח במשכן ה' להפוך הכל לטובה ושפיר הוכיחם גניתם באהלו של מקום. ואין ראיה לשמעון ב"ט מכאן ויש לומר דלא היה צריך משה להוכיחם במה שגינו באהלו של מקום כיון ששלוחיהם כזבו ושקרו אין התנצלות מעתה דלא היה להם לשלוח שלוחים כאלו דוגמת שבועת ה' תהיה בין שניהם באופן שנקשרו כל ד' מימרות של שמעון בן טרפון אהדדי והארכתי בזה פ' דברים שנת תקנ"א לפ"ק:
10 וישבתי גם פסוקי הפטרה דחזון ישעיהו איכה היתה לזונה קריה נאמנה מלאתי משפט צדק ילין בה ועתה מרצחים כספך היה לסיגים סבאך מהול במים שריך סוררים וחברי גנבים שהנביא מתמה איכה יצוייר קריה נאמנה תהיה זונה שני הפכים בנושא אחד ותהיה מלאה משפט וצדק ואפ"ה מרצחים והיינו כנ"ל שמתחבר עם רעים רעים ע"ד שבועת ה' תהיה בין שניהם כמד"א בהתחברך לרשע פרץ ה' מעשיך ע"כ ממשיל הדבר לכסף סיגים שמתערב בו נחושת הרבה אף ע"ג שהכסף בעצמותו טוב הוא כשאר כסף מ"מ כל זמן שמעורב עם נחשת נקרא גם הכסף כסף סיגים וכן סבאך מהו"ל במים עד"ז והנמשל הוא שריך סוררים וחברי גנבים ודו"ק:
11 תנינא שניהם נשבעים ונוטלין מבעה"ב עי' בת"ח והוא מפי' הר"ן בשמעתין ומ"ש לישב קו' רש"י בב"מ דף ו' דמייתי הש"ס הך ברייתא להוכיח מינה דלא אמרינן מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא ולא מייתי ממשנתינו דקתני הוא נשבע ונוטל והן נשבעין ונוטלין ע"ש. ולפע"ד יש לישב כך דאי ממתני' ה"א דלא חשוד חנוני כלל אלא דכיון דאיכא פועלים טובא היה טרוד וסבר ששילם לכלם ובאמת איזה מהם לא נשתלמו ולא ידענא מנו ע"כ נשבעין שבועת השכיר ונוטלין ולא נשבעין משום הימנותא אלא להפיס דעת בעה"ב וכן החנוני נשבע אחר כך להפיס דעת בעה"ב אבל בברייתא קתני שניהם נשבעין ונוטלין משמע דליכא אלא פועל אחד וחנוני אחד דה"ל שנים וליכא טירדא קשה שפיר אע"ג שכתבו תוס' לעיל דלא פלוג רבנן היינו בבעה"ב עצמו לא בחנוני ודו"ק: