ביאור שטיינזלץ על שבועות ג׳

1 ועל השחתת הזקן חייב שתים על שתי פאות שיש מיכן מכאן מצד זה של הפנים, ושתים מיכן מצד זה של הפנים, ואחת מלמטה בסנטר, שהוא

2 חדא דמיחייב עלה תרתי עבירה אחת שמתחייב עליה שתים — תנא שנה גם את ההלכה הדומה: שבועות שתים שהן ארבע.

3 ושואלים לפרטי הדברים השנויים במשנה: מאי שנא הכא דתני להו לכולהו מה שונה כאן, במשנה במסכת שבועות, ששנה את כולם את כל סוגי ההלכות שהן "שתים שהן ארבע", ומאי שנא גבי ומה שונה במשנה אצל יציאות שבת במסכת שבת ומראות נגעים במסכת נגעים דלא קתני להו לכולהו שלא שנה את כולם?

4 אמרי אומרים, בתשובה: שבועות וידיעות הטומאה דגבי הדדי כתיבין שזה אצל זה הן כתובות בתורה ויקרא ה, ג— ד, ודמיין אהדדי והן גם דומות בדינן אלו לאלו בקרבן עולה ויורד שחייב להביא עליהם, כמבואר באותה פרשה — תני להו גבי הדדי שנה אותן אלו אצל אלו, משום הדמיון והקירבה, ואיידי דתנא תרתי תנא כולהו ומתוך ששנה שתים, שתי הלכות שיש בהן "שתים שהם ארבע", שנה את כולם, גם שבת ומראות נגעים.

5 ועוד תמהים: פתח את המשנה בשבועות, ומפרש תחילה ידיעות הטומאה! ומשיבים: איידי דזוטרין מילייהו, פסיק שרי להו מתוך שמועטים יחסית ענייניהם של ידיעות הטומאה, פסק, חתך והתיר אותם, נפטר מהם תחילה בשני הפרקים הראשונים של המסכת, והדר תני וחזר ושנה ענייני שבועות דנפישן מילייהו שמרובים ענייניהם.

6 א ומפרשים את פרטי המשנה: שבועות שחייב עליהן קרבן הריהן שתים שהן ארבע: שתים לעתיד — "שבועה שאוכל" ולא אכל, ו"שבועה שלא אוכל" ואכל, שהן ארבע — שנשבע לשקר על העבר: "שבועה שאכלתי" ולא אכל, ו"שבועה שלא אכלתי" ואכל.

7 ידיעות הטומאה שנעלמו ממנו, שתים שהן ארבע: שתים — ידיעת טומאת קדש שנעלם ממנו שהוא טמא כשאכל קודש, וידיעת טומאת מקדש שנעלם ממנו שנכנס למקדש כשהוא טמא, שהן ארבע — שלא ידע שזהו קדש, ושלא ידע שנכנס למקדש.

8 יציאות שבת שתים שהן ארבע: שתים — הוצאה של העני, שעומד ברשות הרבים ומוציא לשם חפץ מן הבית, שהוא רשות היחיד, והוצאה של בעל הבית, שעומד ברשות היחיד ומוציא משם חפץ לרשות הרבים. שהן ארבע — הכנסה של העני, העומד ברשות הרבים, ומכניס מרשות הרבים לרשות היחיד, והכנסה של בעל הבית, העומד ברשות היחיד, ומכניס מרשות הרבים אליו לרשות היחיד.

9 מראות נגעים שנים שהן ארבעה: שנים — שאת ובהרת הכתובים בתורה ראה ויקרא יג, ב, שהן ארבעה — שאת ותולדתה, בהרת ותולדתה.

10 ב לאחר שפירשנו מה הם כל אותם "שתים שהן ארבע", מתקשים: מני מתניתין כשיטת מי היא משנתנו? שלכאורה היא לא כשיטת ר' ישמעאל ולא כשיטת ר' עקיבא, שכן, אי אם ר' ישמעאל — האמר הרי אמר בענין שבועות: אינו חייב אלא זה שנשבע על העתיד לבוא ולא קיים את שבועתו, אבל אינו חייב על שבועה על העבר ואינן אלא שתים. אי אם ר' עקיבא — האמר הרי אמר בענין ידיעות הטומאה: על העלם טומאה הוא חייב, ואינו חייב על העלם מקדש או על העלם קודש, ואינן אלא שתים!

11 ומתרצים: איבעית אימא אם תרצה אמור והסבר את משנתנו כשיטת ר' ישמעאל, איבעית אימא אם תרצה אמור כשיטת ר' עקיבא. ומפרטים: איבעית אימא אם תרצה אמור לשיטת ר' ישמעאל, כוונת המשנה היא: שבועות שתים שהן ארבע, מהן לחיוב קרבן בשבועה לעתיד, ומהן לפטור בשבועה לשעבר. ואיבעית אימא ואם תרצה אמור לשיטת ר' עקיבא, אף הוא מונה ארבע מהן לחיוב קרבן ומהן לפטור.

12 ותוהים: וכי יכול אתה לפרש שמדובר במשנה על דברים שהם לפטור?

13 הא דומיא הרי בדומה למראות נגעים קתני הוא שונה את שאר הדינים במשנה, ויש להשוותם זה לזה ולומר: מה התם כולהו לחיובא מה שם, בנגעים, כולם לחיוב, שעל כל אחד מארבעת המראות מביא המצורע קרבן לטהרתו, אף הכא נמי כולהו לחיובא כאן, לענין שבועות או ידיעות הטומאה, גם כן כולן, כל הארבע הן לחיוב!

14 ומסבירים באופן אחר: לעולם משנתנו כשיטת ר' ישמעאל היא, וכי וכאשר לא מחייב ר' ישמעאל על שבועה לשעבר הרי זה לענין קרבן, אבל מלקות חיובי לחייב הוא מחייב, ונמצא שיש לדעתו, אף בשבועות, שתים שהן ארבע — לענין מלקות. ומנין שיש איסור על שבועה לשעבר, לחייב עליה מלקות?

15 כדברי רבא, שאמר רבא: בפירוש ריבתה תורה שבועת שקר דומיא בדומה לשבועת שוא, כגון הנשבע על עץ שהוא אבן, ללמדנו שלוקים גם עליה, ויש לומר כי מה שבועת שוא היא שבועה לשעבר, על דבר המצוי כבר — אף שבועת שקר הכתובה בתורה "לא תשבעו בשמי לשקר". ויקרא יט, יב נמי גם כן עובר עליה גם לשעבר.

16 ושואלים: בשלמא נניח במקרה שנשבע "אכלתי" ו"לא אכלתי" לוקה — כדברי רבא, מריבוי הכתוב. נשבע "שלא אוכל" ואכל, נמי גם כן לוקה שכן לאו שיש בו מעשה הוא, שאכל. אלא נשבע "אוכל" ולא אכל, אמאי מדוע לוקה? הרי לאו שאין בו מעשה הוא, שהימנעות מאכילה אינה מעשה, ואין לוקים עליו!

17 ומשיבים: קסבר סבור הוא ר' ישמעאל כי גם לאו שאין בו מעשה לוקין עליו.

18 ומתקשים: אי הכי אם כך אתה מפרש את המשנה, כשיטת ר' ישמעאל, קשיא קשה מדבריו של ר' יוחנן על דבריו של ר' יוחנן, שמצד אחד

19 אמר ר' יוחנן: הלכה כסתם משנה, ואם כן צריך הוא לפסוק כסתם משנתנו, שעולה ממנה שאף לאו שאין בו מעשה לוקים עליו.

20 ואתמר ומצד אחר נאמר כך: מי שנשבע "שבועה שאוכל ככר זו היום", ועבר היום ולא אכלה, ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו שאומרים שניהם: אינו לוקה. אלא שנחלקו בטעם הדבר, ר' יוחנן אמר: אינו לוקה, משום דהוה שהוא לאו שאין בו מעשה שהרי מה שלא אכל הוא רק הימנעות ולא עשיה, וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו. וריש לקיש אמר: אינו לוקה, משום שכאשר מתרים בו לקיים את שבועתו, ואם לא — ייענש, התראת ספק היא, שגם אם אין כוונתו לאכול יש לו זמן לחזור בו ולאכול, והתראת ספק לא שמה התראה!

21 ומשיבים: ר' יוחנן סתמא אחרינא אשכח סתם משנה אחרת מצא שממנה מוכח שלאו שאין בו מעשה אין לוקים עליו, ולפיה פסק, בניגוד למשנה שלנו.

22 ושואלים: הי סתמא איזו סתם משנה מצא? אילימא האי סתמא אם תאמר סתם משנה זו, דתנן ששנינו בענין קרבן הפסח: אבל המותיר מן הבשר עד בוקר חמישה עשר בניסן, בפסח הטהור, והשובר עצם בקרבן פסח הטמא — אינו לוקה את הארבעים.

23 ויש לשאול: בשלמא נניח שובר בטמא אינו לוקה — דכתיב משום שנאמר בקרבן הפסח: "ועצם לא תשברו בו" שמות יב, מו, ויש לדייק: "בו" — בכשר ולא בפסול. אבל המותיר בטהור מאי טעמא מה טעם אינו לוקה? לאו האם לא משום דהוי שהוא לאו שאין בו מעשה, וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקים עליו? ומכאן למד ר' יוחנן.

24 על כך יש להקשות: וממאי ומנין שמשנה זו הפוטרת את המותיר ממלקות שיטת ר' יעקב היא, שאמר: לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו? דלמא שמא המשנה כשיטת ר' יהודה היא, ושלדעתו המותיר מן הפסח אינו לוקה מטעם אחר, משום שבא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה זה, כדי לתקן מה שעבר, הא לאו הכי — לקי הרי אם לא כך — היה לוקה למרות שאין בו מעשה!

25 דתניא ששנויה ברייתא בענין זה: "לא תותירו ממנו עד בקר והנתר ממנו עד בקר באש תשרפו" שמות יב, י, בא הכתוב ליתן מצות עשה "והנותר... באש תשרופו" אחר לא תעשה "לא תותירו", לומר שאין לוקין עליו על הלא תעשה, שכל לאו שיש עשה אחריו לתקנו — אין לוקים עליו, דברי ר' יהודה. ר' יעקב אומר: לא מן השם הוא זה, לא זה הוא הטעם, אלא משום דהוה שהוא לאו שאין בו מעשה, ולאו שאין בו מעשה אין לוקים עליו. ואם כן, מנין למד ר' יוחנן שלאו שאין בו מעשה אין לוקים עליו?

26 אלא האי סתמא אשכח סתם משנה זו מצא ר' יוחנן, בהמשך מסכת זו, וממנה למד שאין לוקים על לאו שאין בו מעשה: נשבע "שבועה שלא אוכל ככר זו", וחזר ונשבע: "שבועה שלא אוכלנה", ואכלה —