ביאור שטיינזלץ על שבועות ט״ז

1 על פי נביא נאכלת ועל פי נביא נשרפת, שהנביאים שהיו בזמן הקמת הבית השני הם שאמרו כיצד לעשות, ואין טעם בדבר.

2 א שנינו במשנה: כל תוספת שלא נעשית בכל אלו אין הנכנס לשם כשהוא טמא חייב עליה, שאין קדושתה קדושה גמורה. איתמר נאמר שחלקו אמוראים בדבר, רב הונא אמר: "בכל אלו" תנן שנינו, שאם לא נעשה אחד מכל אלה אין זה מועיל לקדש, עד שייעשו כולם. רב נחמן אמר: "באחת מכל אלו" תנן שנינו, שדי באחד מן הדברים כדי לקדש קידוש גמור. ומפרטים את השיטות.

3 רב הונא אמר: "בכל אלו" תנן שנינו, קסבר סבור הוא שקדושה ראשונה של המקדש בימי דוד ושלמה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא, וממילא היה מקום המקדש מקודש גם בימי בית שני, ועזרא שקידש שוב את העיר — זכר לקידוש ראשון בעלמא בלבד הוא דעבד שעשה. ולכן אף שלא היו שם אורים ותומים ומלך, מכל מקום השטח כולו קדוש בשלימות. אבל בזמן שרוצים להוסיף שטח חדש שלא היה קדוש מקדושה ראשונה מתחילה — יש צורך בכל אלו ואין להחסיר אחד מהם.

4 ואילו רב נחמן אמר: "באחת מכל אלו" תנן שנינו, קסבר סבור הוא: קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא, ועזרא קדושי קדיש קידש את המקדש והעזרות אף על גב אף על פי שלא הוו היו אורים ותומים. ומכאן, שאן צורך בכל הדברים כדי לקדש.

5 איתיביה הקשה לו רבא לרב נחמן, הרי שנינו במשנתנו במפורש: "כל שלא נעשית בכל אלו". אמר לו, תני שנה ותקן: "באחת מכל אלו".

6 ומביאים ראיה, תא שמע בוא ושמע, אבא שאול אומר: שני ביצעין ביצות היו בהר המשחה הר הזיתים, תחתונה ועליונה, תחתונה נתקדשה בכל אלו האמורים במשנתנו, בימי הבית הראשון, ויש בה קדושת ירושלים לכל דבר. עליונה לא נתקדשה בכל אלו, אלא בעולי גולה בבל, שלא במלך ושלא באורים ותומים.

7 תחתונה שהיתה קדושתה גמורה — עמי הארץ נכנסין לשם, ואוכלין שם קדשים קלים שנאכלים בכל ירושלים, אבל לא היו אוכלים שם מעשר שני, שהיו נוהגים חומרה בדבר זה. וחברים תלמידי חכמים אוכלים שם גם קדשים קלים וגם מעשר שני.

8 עליונה שלא היתה קדושתה גמורה — עמי הארץ היו נכנסין שם, ואוכלין שם קדשים קלים אבל לא מעשר שני, וחברים אין אוכלין שם לא קדשים קלים ולא מעשר שני. ומפני מה לא קידשוה, את הביצה העליונה? שאין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא במלך ונביא, ואורים ותומים, ובסנהדרין של שבעים ואחד, ובשתי תודות ובשיר.

9 ושואלים: כיון שלא יכלו לעשות הכל כראוי ולמה קידשוה? ותוהים על השאלה: למה קידשוה?! הא הרי אמרת שלא קידשוה! אלא כך יש לשאול: למה הכניסוה לתוך החומה של העיר? ומשיבים: מפני שמקום תורפה חולשה של ירושלים היתה הפינה הזו, ונוחה היא ליכבש משם, ולכן היו צריכים להקיפה בחומה. והרי מכאן מוכח בפירוש שלא כדברי רב נחמן, שאמר שדי באחת מכל אלו כדי לקדש!

10 ומשיבים: תנאי מחלוקת תנאים היא בענין זה האם קדושה ראשונה של ירושלים והמקדש קיימת לדורות, ואבא שאול סבור שבטלה הקדושה, וממילא היה צורך בכל אלו. ומה היא אותה מחלוקת? דתניא ששנויה ברייתא, אמר ר' אליעזר: שמעתי במסורת, כשהיו בונין בהיכל בימי עזרא, עשו תחילה קלעים יריעות כמחיצות להיכל, קודם שבנו שם את הבנין מאבנים, וגם עשו קלעים לעזרות, אלא שבהיכל היו בונין מבחוץ מחוץ לקלעים, ובעזרות היו בונין מבפנים לקלעים.

11 אמר ר' יהושע: שמעתי, שמקריבין על המזבח אף על פי שאין בית בנוי, ואוכלין קדשי קדשים אף על פי שאין קלעים לעזרה, וכן אוכלים קדשים קלים ומעשר שני בירושלים אף על פי שאין חומה, והטעם: מפני שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא. ונדייק מכאן: לאו האם אין ללמוד אתה מכלל הדברים שר' אליעזר שאמר שהיו שם קלעים סבר סבור: לא קידשה לעתיד לבא? ואם כן מחלוקת תנאים היא.

12 אמר ליה לו רבינא לרב אשי: ממאי ממה אתה מוכיח זאת? דלמא דכולי עלמא שמא לדעת הכל קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא, וגם ר' אליעזר סבור כך, ואולם מר מאי דשמיע ליה קאמר חכם זה מה ששמע במסורת אמר, ומר מאי דשמיע ליה קאמר וחכם זה מה ששמע אמר! וכי תימא ואם תאמר: קלעים לר' אליעזר למה לי, אם קדושה ראשונה נתקדשה גם לעתיד? לצניעותא בעלמא לצניעות בלבד שאין זה נאה שמקום ההיכל והעזרות יהיו בלא מחיצות!

13 אלא יש לומר שנחלקו בענין זה של קדושה ראשונה הני תנאי תנאים אלה, דתניא ששנויה ברייתא, בענין הערים המוקפות חומה, שנימנו במשנה במסכת ערכין לב,א, אמר ר' ישמעאל בר' יוסי: למה מנו חכמים דווקא את אלו במשנה? שכשעלו בני הגולה בימי עזרא מצאו את אלו וקידשום, אבל ראשונות בטלו מקדושתם משבטלה הארץ בחורבן הבית ובגלות; אלמא קסבר מכאן שהוא סבור שקדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא.

14 ורמינהי ומשליכים, מראים סתירה ממה ששנינו בברייתא, אמר ר' ישמעאל בר' יוסי: וכי אלו שנמנו במשנה בלבד היו? והלא כבר נאמר: "ששים עיר כל חבל ארגב ממלכת עוג בבשן כל אלה ערים בצרות חומה גבהה" דברים ג, ד— ה, משמע שהיו הרבה ערים מוקפות חומה בימי יהושע! אלא למה מנו חכמים את אלו? שכשעלו בני הגולה, מצאו אלו וקידשום.

15 ותוהים: קידשום השתא עכשיו? הא אמרינן לקמן דלא צריכא לקדושי הרי אומרים אנו בהמשך הברייתא שאין צריך לקדש! אלא, צריך לתקן: מצאו אלו ומנאום.

16 וממשיכה הברייתא: ולא אלו בלבד, אלא כל עיר שתעלה בידך מסורת מאבותיך שהיתה מוקפת חומה מימות יהושע בן נון — כל מצו‍ת אלו של ערי חומה נוהגות בה, מפני שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא. ואם כן, קשיא קשה מדברי ר' ישמעאל בר יוסי על דברי ר' ישמעאל בר יוסי, שדבריו בשתי הברייתות סותרים אלה את אלה!

17 ומשיבים: איבעית אימא אם תרצה אמור: תרי תנאי אליבא שני תנאים שנחלקו לפי שיטתו של ר' ישמעאל בר יוסי. איבעית אימא אם תרצה אמור תירוץ אחר: חדא מינייהו ברייתא אחת מהן ר' אלעזר בר יוסי אמרה, ולא ר' ישמעאל אחיו. דתניא ששנויה ברייתא, ר' אלעזר בר יוסי אומר: הכתוב בענין בתי ערי חומה "אשר לוא חמה" ויקרא כה, ל, שכתוב בו "לא" בא', וקוראים "לו" בו', בא ללמד: אף על פי שאין לו עכשיו חומה והיה לו קודם לכן, שלדעתו אף על פי שאין חומה עכשיו קדושה ראשונה לא בטלה. ומסתבר שהברייתא האחרונה — כשיטתו היא.

18 א שנינו במשנה: נטמא בעזרה ונעלמה ממנו טומאה וכו'. ושואלים: טומאה בעזרה, מנלן מנין לנו? מנין שמתחייב גם על טומאה שכזו אם אינו יוצא מהעזרה, ולא רק כאשר נכנס לעזרה כשהוא כבר טמא? אמר ר' אלעזר, כתוב אחד אומר: "את משכן ה' טמא" במדבר יט, יג, וכתוב אחד באותה פרשה עצמה אומר: "כי את מקדש ה' טמא" במדבר יט כ, והפסוק השני, אם אינו ענין לטומאה למי שנטמא שבחוץ לפני שנכנס למקדש, שזו כבר נאמרה בפסוק הקודם, תנהו ענין לטומאה שנטמא בהיותו בפנים.

19 ושואלים: וקראי מיתרי וכי הפסוקים הללו מיותרים ודי היה באחד מהם? הא מיצרך צריכי הרי נחוצים הם! דתניא ששנויה ברייתא, ר' אלעזר אומר: אם נאמר "משכן" למה נאמר "מקדש"? ואם נאמר "מקדש" למה נאמר "משכן"? ומשיב: אילו נאמר "משכן" ולא נאמר "מקדש", הייתי אומר: על טומאת משכן יהא חייב, שהרי המשכן מקודש בעצמו שהוא משוח בשמן המשחה, ועל מקדש שלא נמשח בשמן המשחה לא יהא חייב. ואם נאמר "מקדש" ולא נאמר "משכן", הייתי אומר: על מקדש יהא אדם הנכנס בטומאה חייב, שהרי קדושתו קדושת עולם, ועל משכן לא יהא חייב על כך לפי שקדושתו לא היתה אלא לזמנו, לכך נאמר "משכן", לכך נאמר "מקדש"!

20 ומשיבים: ר' אלעזר לא מייתור הפסוקים למד, אלא משינוי הלשון, הכי קא קשיא ליה וכך היה קשה לו: מכדי הואיל ומשכן איקרי נקרא "מקדש", וגם מקדש איקרי נקרא "משכן", אם כן נכתוב שיכתוב או אידי ואידי זה וזה בשני המקראות הללו "מקדש" או אידי ואידי זה וזה "משכן", "משכן" ו"מקדש" בשינוי הלשון למה לי? שמע מינה תרתי למד מכאן שני דברים הן שגם על טומאה שנטמא בפנים מתחייב, והן שהדבר מתייחס גם למשכן וגם למקדש.

21 ומתקשים: בשלמא נניח מקדש איקרי נקרא "משכן", דכתיב שנאמר: "ונתתי משכני בתוככם" ויקרא כו, יא, אלא משכן דאיקרי שנקרא "מקדש" מנלן מנין לנו? אילימא מדכתיב אם תאמר ממה שנאמר: "ונסעו הקהתים נשאי המקדש" במדבר י, כא, ושם הרי מדובר על המשכן — אולם הפסוק ההוא בארון כתיב נאמר, ו"המקדש" שם אין כוונתו למשכן אלא לדבר המקודש, שהוא ארון הקודש! אלא מהכא מכאן מפסוק זה, שנאמר: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" שמות כה, ח, וכתיב ונאמר מיד אחר כך: "ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן" במדבר י ט.

22 ב שנינו במשנה: והשתחוה או ששהה כדי השתחואה. אמר רבא: לא שנו אלא שהשתחוה בהיותו במקדש כלפי פנים המקדש, שזו אכן נקראת השתחואה, שהרי משתחוה בדרך הנכונה, אבל אם השתחוה כלפי חוץ, אין זו עצמה נקראת השתחואה, ואז אם שהה במקדש משך זמן השתחואה — אין כן, חייב, לא שהה — לא.

23 איכא דמתני לה אסיפא יש ששונים את דברי רבא על סופה של המשנה: או ששהה בכדי השתחואה, ויש לדייק: מכלל שהשתחואה גופה בעיא עצמה צריכה שהייה, ולא די בעצם המעשה. ועל כך אמר רבא: לא שנו אלא שהשתחוה כלפי חוץ, אז מתחייב אם שהה כשיעור השתחואה, אבל כלפי פנים — אף על גב אף על פי שלא שהה — מתחייב, והכי קאמר וכך הוא אומר: השתחוה כלפי פנים, או ששהה כדי השתחואה בהך בזו ההשתחואה שכלפי חוץ — חייב.

24 ושואלים: היכי דמי כיצד היא בדיוק השתחואה דאית שיש בה שהייה, והיכי דמי וכיצד היא השתחואה דלית שאין בה שהייה? ומשיבים: דלית שאין בה שהייה — זו כריעה בעלמא בלבד היא, שמכופף את חלק גופו העליון. דאית שיש בה שהייה — היא השתחואה שיש עימה פישוט ידים ורגלים על הארץ.

25 ושואלים: וכמה הוא שיעור אותה שהייה? פליגי נחלקו בה ר' יצחק בר נחמני וחד דעימיה וחכם אחד שעימו, ומנו ומי הוא זה? ר' שמעון בן פזי; ואמרי לה ויש אומרים את המסורת באופן זה: ר' שמעון בן פזי וחד דעימיה ואחד שעימו שנחלק איתו, ומנו ומי הוא? ר' יצחק בר נחמני; ואמרי לה ויש אומרים שהיה האיש השני ר' שמעון בר נחמני; חד אחד מהם אמר: כמימריה דהאי פסוקא כמשך זמן אמירתו של פסוק זה, וחד ואחד מהם אמר: כזמן שאומרים מ"ויכרעו" שבאמצע אותו פסוק לסיפא לסופו. ומהו הפסוק? "וכל בני ישראל ראים ברדת האש וכבוד ה' על הבית, ויכרעו אפים ארצה על הרצפה וישתחוו והודות לה' כי טוב כי לעולם חסדו" דברי הימים ב ז, ג.

26 ובענין זה מביאים מה שתנו רבנן שנו חכמים: קידה האמורה בכל מקום היא על אפים כלומר, שמכופף את קומתו עד שנוגע בפניו בארץ, וכן הוא אומר: "ותקד בת שבע אפים ארץ" מלכים א א, לא. כריעה היא על ברכים, וכן הוא אומר: "מכרע על ברכיו" מלכים א ח, נד. השתחואה — זו פישוט ידים ורגלים על הארץ, וכן אומר: "הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחות לך ארצה" בראשית לז, י כלומר, שהשתחוואה היא כשנמצא כל כולו שטוח על הארץ.

27 ג בעי שאל רבא: האם צריך שהייה למלקות שאם התרו בו שלא יישאר בעזרה, האם רק אם נשאר שם כדי השתחויה הריהו מתחייב במלקות, או אין צריך שהייה למלקות, והריהו מתחייב מיד במלקות? וצדדי השאלה: לקרבן גמירי למדנו שצריך שהייה, למלקות לא גמירי למדנו שצריך שהייה