1ואי ואם בעם הארץ מדובר, שאינו יודע שאסור לבוא על אשתו סמוך לזמן וסתה, וגם אינו יודע שאסור לו לפרוש מיד במקרה שנטמאה בזמן תשמיש, אם כן אידי ואידי זה וזה כניסתו ויציאתו נחשבות שגגה אחת, כיון שלא נודע לו שעבר עבירה קודם שעבר את העבירה השניה, והרי זה כמי שאכל שני זיתי חלב בהעלם חוסר ידיעה אחד הוא, שאינו חייב אלא קרבן חטאת אחד. שהרי אף כאן, הגם שהיו שני מעשים המחייבים חטאת כניסה ויציאה, הלוא היה זה רק העלם אחד של איסור נדה!2ואלא צריך לומר שמדובר בשאין סמוך לוסתה, ולא היה כלל לבועל לחשוש שמא תראה דם, ובמאן ובמי מדובר? אילימא אם תאמר בתלמיד חכם — ולא על חדא אחת מהן לא מיחייב מתחייב חטאת, שכן על הכניסה הביאה עצמה — אנוס הוא, על הפרישה לאחר שנודע לו — מזיד הוא! אי אם בעם הארץ, חדא אחת הוא דמיחייב שמתחייב בשגגה, על הפרישה!3הדר חזר ואמר רבא: לעולם מדובר שהיתה הביאה בסמוך לוסתה, ובתלמיד חכם, אלא שהוא תלמיד חכם לענין הלכה זו שיודע שאסור לבוא אל אשה סמוך לוסתה, אלא ששגג במה שחשב שיספיק לבעול קודם לכן, ומשנודע לו שנטמאה — מתחייב קרבן על שגגתו בכניסה, ואין תלמיד חכם לזו, שאינו יודע שאסור לו לפרוש מיד מאשה שנטמאה בשעת תשמיש. והואיל ונודע לו קודם לפרישתו שעבר עבירה בכניסתו — אין זה העלם אחד, והרי הוא מתחייב בנפרד על שגגתו השניה.4אמר רבא: ותרוייהו תנינהו ושני הדברים שנינו אותם שחייב עליהם חטאת, לענין כניסה תנינא שנינו, ולענין פרישה תנינא שנינו. והוא מפרט: פרישה תנינא שנינו, דקתני ששנה במשנתנו: היה משמש עם הטהורה, ואמרה לו תוך כדי תשמיש "נטמאתי" ופירש מיד — חייב;5כניסה תנינא שנינו במסכת נדה: נמצא כתם דם על שלו על מטלית שהוא מקנח בה לאחר תשמיש, הרי זה ברור שדם זה בא מן האשה בשעה ששימש עימה, ולכן שניהם טמאין וחייבין בקרבן. מאי לאו האם אין מדובר פה שבא עליה בסמוך לוסתה, וחייב חטאת על הכניסה על הביאה סמוך לוסתה?6אמר ליה לו רב אדא בר מתנא לרבא: לעולם אימא אומר לך שמדובר בשלא סמוך לווסתה, וחייב חטאת על הפרישה, שאמרה לו בשעת תשמיש שנטמאה, ופרש ממנה מיד, ולא המתין. וכי תימא ואם תאמר: פרישה למה לי לחזור ולשנות? הא תנא ליה הרי כבר שנה אותה במשנתנו! יש להסביר: הא איצטריך לאשמועינן דבר זה הוצרך להשמיענו את המשכה של אותה משנה, שאם נמצא כתם הדם על המטלית שלה — טמאים הם רק בספק, שמא בא הדם רק לאחר הביאה, ופטורין מן הקרבן. ואיידי דבעי מיתנא ומתוך שהיה צריך לשנות את המקרה שנמצא על שלה, תנא נמי שנה גם כן נמצא על שלו, למרות שאין בו חידוש.7אמר ליה לו רבינא לרב אדא: מי מצית לאוקמה האם יכול אתה להעמיד אותה את המשנה ההיא בשלא סמוך לוסתה וחייב על הפרישה? והא והרי "נמצא" קתני הוא שונה, ו"נמצא" לבתר הכי לאחר מכן משמע, שלאחר שפרש מן האשה נתברר לו שהיתה נדה, ואי ואם מדובר שחייב על הפרישה, הלוא מעיקרא כי פריש ליה מתחילה כאשר פרש לו, מעיקרא הויא עוד קודם לכן היתה לו ידיעה, שהרי בפירוש אמרה לו שנטמאה, ומה שייך כאן ענין מציאת הדם על המטלית?8אמר ליה לו רבא לרב אדא: ציית מאי דקאמר הקשב למה שאומר רבך רבינא שיפה הוכיח לך. אמר לו: היכי מצית כיצד יכול אני להקשיב ולקבל את הסברו? דתניא עלה ששנויה ברייתא עליה על משנה זו בענין "נמצא על שלו": זו היא מצות עשה שבנדה שחייבין עליה; ואם איתא יש, נכון כדבריך שמדובר במשנה זו על כניסה, הרי מצות לא תעשה היא שלא לבוא אל אשה בנידתה!9אמר ליה לו: אי תניתא אם שנית ברייתא זו אין לשונה מדוייקת, לפי שחסר בה הדבר, ותני הכי ושנה כך: כאשר נמצא על שלו זו היא מצות לא תעשה שבנדה שחייבין עליה. ויש מקרה נוסף: היה משמש עם הטהורה ואמרה לו "נטמאתי", ופירש מיד — חייב, זו היא מצות עשה שבנדה כו'.10א ושבים לדון בדברי המשנה. אמר מר החכם: פירש מיד מן האשה שנטמאה — חייב. ושואלים: אם כן היכי עביד כיצד יעשה למעשה? אמר רב הונא משמיה משמו של רבא: נועץ עשר צפרניו בקרקע כלומר, מתאפק ביותר ואינו עושה דבר עד שימות האבר, כלומר, עד שלא יהיה קשה יותר, ורק אז פורש ממנה, וטוביה וטוב לו שיעשה כך.11אמר רבא: זאת אומרת מדברים אלו יש ללמוד שהמשמש באבר מת באיסורי עריות — פטור, דאי סלקא דעתך שאם יעלה על דעתך לומר שחייב, הכא מאי טעמא כאן, במשנתנו, מה טעם פטור אם ימתין ורק אז יפרוש — משום שאנוס הוא, במה שהאשה נטמאה, ולא משום שהוא פורש באבר מת שהרי המשמש מת מתחייב. ואולם אי אם אנוס הוא, כי כאשר פירש מיד ובאיבר קשה נמי ניפטר גם כן שייפטר מאותה סיבה, הלוא אנוס הוא!12ודוחים, אמר ליה לו אביי: לעולם אימא אומר לך כי המשמש מת בעריות חייב, והכא מאי טעמא וכאן מה הטעם פטור — משום שאנוס הוא. והא וזה שאמרת והקשית: כי פריש כאשר הוא פורש מיד אמאי מדוע חייב? משום שהיה לו לפרוש בהנאה מועטת באבר מת, ופירש בהנאה מרובה.13אמר ליה לו רבה בר חנן לאביי: אם כן לשיטתך, מצינו מצאנו הפרש בהלכה בין דרך ארוכה וקצרה בנדה, שיציאתו באופן אחד במהירות עבירה היא, ויציאתו באופן אחר אינה עבירה,14ואנן ואנו דין זה דווקא במקדש תנן שנינו אותו, ואם היה גם בנדה, מן הראוי היה לכתוב גם בעניינה דבר זה! אלא צריך לומר כך: משום דלא דמי שאינו דומה בפרטיו, שכן ארוכה דהכא של כאן בנדה, שצריך לשהות, דינה כמו קצרה דהתם של שם, במקדש, שההולך בדרך המהירה ביותר הוא העושה כראוי, ודרך ארוכה דהתם של שם במקדש, דינה כמו קצרה דהכא של כאן בנדה, שחייב.15ועוד מתקיף לה מקשה על כך על דברי אביי בענין זה רב הונא בריה בנו של רב נתן: מי האם אמר אביי בדין משנתנו אנוס הוא? אלמא מכאן שלדעתו במי שבא על אשתו בשלא סמוך לוסתה קאמרינן אומרים אנו מדובר, ולכן אנוס הוא. והא והרי אביי הוא שאמר לעיל: חייב שתים, על הכניסה ועל הפרישה, אלמא מכאן שבסמוך לוסתה עסקינן עוסקים אנו, ולכן אדם זה שוגג ומביא קרבן, ולא אנוס. ונמצאים דבריו סותרים זה את זה!16ומשיבים: כי איתמר כאשר נאמרו דברי אביי לענין מי שחייב שתים, בעלמא איתמר בכלל נאמרו לגבי הבא על אשה סמוך לווסתה, ולאו במקרה של משנתנו, עליו אמר שאנוס הוא.17א בעא מיניה שאל אותו ר' יונתן בן יוסי בן לקוניא מר' שמעון בן יוסי בן לקוניא: אזהרה לבועל נדה מנין מן התורה? שקל קלא פתק ביה לקח רגב אדמה, השליך עליו כבדרך גערה ואמר לו: וכי צריך לחפש מקור בתורה לאזהרה לבועל נדה? והרי בפירוש נאמר: "ואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב" ויקרא יח, יט!18ומסבירים את כוונת השאלה: אלא, אזהרה למקרה המובא במשנתנו, למשמש עם הטהורה ואמרה לו "נטמאתי" שלא ניפריש יפרוש מיד, מנלן מנין לנו? אמר חזקיה בתשובה לשאלה זו, אמר קרא הכתוב: "ואם שכב ישכב איש אותה ותהי נדתה עליו" ויקרא טו, כד, לומר: אפילו בשעת נדתה כשהיא נהיית נדה תהא עליו באיסור נדה, שלא יפרוש ממנה מיד.19ושואלים: אשכחן מצאנו איפוא שיש מצות עשה בדרך הפרישה מנדה בשעת תשמיש, לא תעשה מנלן מנין לנו שיש בכך? אמר רב פפא, אמר קרא הכתוב: "ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב" ויקרא יח, יט, ומסביר: "לא תקרב" נמי גם כן לא תפרוש הוא, שפעמים פירוש המלה "קרב" הוא הפוך, ענין של פרישה, דכתיב שנאמר: "האמרים קרב אליך אל תגש בי כי קדשתיך" ישעיהו סה, ה, הרי ש"קרב אליך" משמעו — התרחק ממנו.20ב כיון שהוזכר כאן שיש איסור לבוא על אשה סמוך לווסתה, מביאים מה שתנו רבנן שנו חכמים, נאמר בפרשת הנדה: "והזרתם את בני ישראל מטמאתם" ויקרא טו, לא, אמר ר' יאשיה: מיכן מכאן אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן. וכמה הוא "סמוך"? אמר רבה: עונה כלומר, שיעור של יום או לילה.21אמר ר' יוחנן משום בשם ר' שמעון בן יוחאי: כל שאינו פורש מאשתו סמוך לוסתה, אפילו הויין היו לו בנים הראויים להיות גדולים וקדושים כבני אהרן — מתים בעוון זה, דכתיב שנאמר: "והזרתם את בני ישראל מטמאתם... והדוה בנדתה" ויקרא יח, לא— לג, וסמיך ליה וסמוך לו הכתוב: "אחרי מות שני בני אהרן" ויקרא טז, א.22וכן אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן בענין זה: כל הפורש מאשתו סמוך לוסתה — הויין יהיו לו בנים זכרים, דכתיב שנאמר: "להבדיל בין הטמא ובין הטהר" ויקרא יא, מז, ונאמר סמיך ליה סמוך לו: "אשה כי תזריע וילדה זכר" ויקרא יב, ב. הרי שמי שנבדל מן הטומאה, כגון זה הפורש מאשתו סמוך לזמן טומאתה — זוכה לבנים זכרים. ר' יהושע בן לוי אמר: הויין יהיו לו בנים ראויין להורות הוראה הלכה, דכתיב שנאמר: "להבדיל... בין הטמא ובין הטהור ולהורות את בני ישראל את כל החוקים" ויקרא י, י— יא. ואגב פרשה זו מביאים דרשה דומה של אותם כתובים.23אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: כל המבדיל על היין ולא על משקה אחר במוצאי שבתות — הויין יהיו לו בנים זכרים, דכתיב שנאמר: "להבדיל בין הקדש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור" ויקרא י, י, וכתיב התם ונאמר שם שוב: "להבדיל בין הטמא ובין הטהור" ויקרא יא, מז, וסמיך ליה וסמוך לו: "אשה כי תזריע" ויקרא יב, ב. ר' יהושע בן לוי אמר: כל המבדיל על היין במוצאי שבתות — יהיו לו בנים הראוין להוראה, דכתיב שנאמר: "להבדיל בין הקדש ובין החול... ולהורות" ויקרא י, י— יא.24ועוד בענין זכייה בבנים זכרים, אמר ר' בנימין בר יפת אמר ר' אלעזר: כל המקדש את עצמו ונוהג בצניעות בשעת תשמיש המטה — הויין יהיו לו בנים זכרים, שנאמר: "והתקדשתם והייתם קדשים" ויקרא יא, מד, וסמיך ליה וסמוך לו: "אשה כי תזריע" ויקרא יב, ב.25ג נאמר במשנה, ר' אליעזר אומר: השרץ ונעלם ממנו כו', שסמיכות המלה "ונעלם" ל"שרץ" ויקרא ה, ב, באה לומר שחייב רק על העלם שרץ ולא על העלם מקדש. ור' עקיבא אמר שלמדים ממה שנאמר "ונעלם ממנו והוא טמא" ויקרא ה, ב שחייב על העלם טומאה ולא על העלם מקדש. ושואלים: מאי בינייהו מה ההבדל ביניהם? שהרי שניהם מסכימים להלכה אחת!26אמר חזקיה: שרץ ונבלה איכא בינייהו יש ביניהם, שיודע מתחילה שנטמא ואינו יודע אם בשרץ או נבלה. ר' אליעזר שלמד מ"השרץ ונעלם", סבר סבור: בעינן צריכים אנו עד שידע תחילה אי אם בשרץ איטמי נטמא אי אם בנבלה איטמי נטמא, ואם אינו יודע — אינו מביא קרבן זה. ור' עקיבא סבר: לא בעינן צריכים אנו עד שידע פרט זה, שכיון שידע דאיטמא בעולם שנטמא בכלל, לא צריך לדעת אי אם בשרץ איטמי נטמא אי אם בנבלה איטמי נטמא.27וכן אמר עולא: שרץ ונבלה איכא בינייהו יש ביניהם. ודברים אלה לא אמר עולא במפורש, אלא שעולא רמי השליך, הראה סתירה בין דברי ר' אליעזר כאן לדברי ר' אליעזר במקום אחר, ומשני ומתרץ. וכך הקשה: מי האם אמר ר' אליעזר: בעינן צריכים אנו עד שידע אי אם בשרץ איטמי נטמא אי אם בנבלה איטמי נטמא?28ורמינהי והשליך על כך ממה ששנינו בברייתא בענין מי שאכל חתיכה של איסור אבל אינו יודע אם היה זה חלב או נותר, וכן שעשה מלאכה ביום אסור במלאכה ואינו יודע אם היה זה בשבת או ביום הכיפורים. וכיוצא בזה הבא על אשה באיסור ואינו יודע אם היתה זו אשתו הנדה או אחותו, שר' אליעזר מחייב חטאת ור' יהושע פוטר. אמר ר' אליעזר: מה נפשך רצונך? הרי אם חלב אכל — חייב חטאת, אם נותר אכל — חייב חטאת! וכן אם שבת חילל — חייב, אם יום הכפורים חילל — חייב! וכיוצא בזה, אם אשתו נדה בעל — חייב, אחותו בעל — חייב. ואף שאינו יודע איזה איסור בדיוק עשה, הרי יודע שעבר עבירה שיש בה איסור כרת, וחייב קרבן חטאת!29אמר לו ר' יהושע, הרי הוא אומר בקרבן חטאת: "או הודע אליו חטאתו אשר חטא בה" ויקרא ד, כג, עד שיודע לך במה חטא. הרי ר' אליעזר עצמו סבור שאין חשוב לדעת מה בדיוק הוא האיסור!30ומשני ומתרץ עולא: התם שם בחיוב חטאת "אשר חטא והביא" ויקרא ד, כג אמר רחמנא אמרה התורה, ודי שנודע לו שחטא בחטא כל שהוא. הכא כאן במטמא מקדש, מכדי כתיב הואיל ונאמר בתחילה "אשר תגע בכל דבר טמא" ויקרא ה, ד, אם כן מה שנאמר מיד אחר כך "או בנבלת שרץ טמא" ויקרא ה, ד למה לי? שמע מינה למד מכאן שבעינן צריכים אנו עד שידע אי אם בשרץ איטמי נטמא, אי אם בנבלה איטמי נטמא.31ושואלים: ור' עקיבא, שאינו דורש כן, מה משיב הוא על כך? מדוע אינו דורש כן יתור זה? ומשיבים: הוא סבור כי איידי מתוך
