ביאור שטיינזלץ על שבועות ל״ה

1 ומשיבים: להכי כתבה רחמנא משום כך כתבה אותה התורה לעדות גבי אצל שבועת ביטוי וגבי ואצל טומאת מקדש וקדשיו, שבכולן נאמר בהן "ונעלם" וכאן בעדות לא נאמר בהן "ונעלם" — הרי זה להדגיש לחייב על המזיד כשוגג.

2 א משנה אמר להם: "משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שאמר איש פלוני ליתן לי מאתים זוז ולא נתן" ונשבעו לשקר שאינם יודעים לו עדות — הרי אלו פטורים מדין שבועת העדות, שאין חייבין אלא על תביעת ממון כמו פקדון, וכאן אין בו תביעת ממון.

3 "משביע אני עליכם כשתדעו לי עדות שתבואו ותעידוני" — הרי אלו פטורים גם אם לא העידו, מפני שקדמה שבועה לידיעת העדות.

4 אם עמד בבית הכנסת ואמר לכלל הקהל: "משביע אני עליכם שאם אתם יודעין לי עדות שתבואו ותעידוני" — הרי אלו פטורין, עד שיהא מתכוין להם לאנשים מסויימים.

5 וכן אמר לשנים: "משביע אני עליכם איש פלוני ופלוני שאם אתם יודעין לי עדות שתבואו ותעידוני", והם אמרו לו: "שבועה שאין אנו יודעין לך עדות", והם היו יודעין לו עדות, אבל לא עדות ישירה, אלא עד מפי עד, וזו אינה נקראת עדות, או שהיה אחד מהן קרוב או פסול — הרי אלו פטורין, לפי שאינם ראויים להעיד.

6 שלח להם ביד עבדו, או שאמר להן הנתבע: "משביע אני עליכם שאם אתם יודעין לו לתובע עדות שתבואו ותעידוהו" — הרי אלו פטורין, ואין חייבים משום שבועת העדות עד שישמעו מפי התובע.

7 ב גמרא ומביאים ראיות מן הכתובים לדינים האמורים במשנה. תנו רבנן שנו חכמים בברייתא: "משביעני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שאמר איש פלוני ליתן לי מאתים זוז ולא נתן", יכול יהו חייבין? תלמוד לומר: "תחטא" "תחטא" לגזירה שוה,

8 נאמר כאן בשבועת העדות "תחטא" ויקרא ה, א, ונאמר להלן בשבועת הפקדון "תחטא" ויקרא ה כא, מה להלן בפקדון מדובר בתביעת ממון כמבואר שם: בפקדון, בתשומת יד, בגזל, בעושק ויש לו לתובע זכות בממון זה, אף כאן בעדות מדובר בתביעת ממון ויש לו, וכאן אין לו זכות בממון זה.

9 שנינו במשנה "משביע אני עליכם כשתדעו לי עדות שתבואו ותעידוני".

10 תנו רבנן שנו חכמים: "משביע אני עליכם כשתדעו לי עדות שתבואו ותעידוני", יכול יהו חייבין? תלמוד לומר: "ושמעה קול אלה והוא עד או ראה או ידע" ויקרא ה, א, לומר שמדובר במי שקדמה עדות לשבועה שהמושבע הוא באותו זמן כבר עד, וכבר ראה או ידע, ולא שקדמה שבועה לעדות.

11 ועל מה ששנינו: "עמד בבית הכנסת ואמר "משביעני עליכם שאם אתם יודעים לי עדות שתבואו ותעידוני — הרי אלו פטורים". אמר שמואל: אפילו היו עדיו ביניהן בתוך הקהל.

12 ושואלים: פשיטא פשוט הוא, שאם לא כן אין בכך כל חידוש! ומשיבים: לא צריכא נצרכה אלא במקרה דקאי עילויהו כשהוא עומד עליהם בסמוך להם, מהו דתימא שתאמר: כמאן דאמר להו דמי כמי שאומר להם במפורש נחשב, קא משמע לן משמיע לנו שכל זמן שלא פירש למי כוונתו אין זו השבעה מחייבת לענין שבועת העדות.

13 ומביאים: תניא נמי הכי שנויה ברייתא גם כן כך: ראה סיעה חבורה של בני אדם עומדין ועדיו היו ביניהן, ואמר להן לאנשי כל הסיעה: "משביעני עליכם אם אתם יודעין לי עדות שתבואו ותעידוני", יכול יהו חייבין? תלמוד לומר: "והוא עד" ויקרא ה,א, והרי כאן לא ייחד עדיו. יכול אפילו אמר "כל העומדין כאן יבואו להעיד"? כי תלמוד לומר: "והוא עד", והרי ייחד עדיו אף על פי שדיבר לאנשים הרבה, ובמקרה זה חייב.

14 ועוד שנינו במשנה: אמר לשנים "משביע אני עליכם", והם יודעים לו עדות מפי עד, או שהיה אחד מהם קרוב או פסול — פטורים. ומביאים, תנו רבנן שנו חכמים: אמר לשנים: "משביע אני עליכם פלוני ופלוני אם אתם יודעין לי עדות שתבואו ותעידוני", והן יודעין לו עדות עד מפי עד, או שהיה אחד מהן קרוב או פסול, יכול יהו חייבין? תלמוד לומר: "אם לוא יגיד ונשא עונו" ויקרא ה,א, בראוין להגדה הכתוב מדבר, ולא בשאינם ראויים להעיד.

15 שנינו במשנה: שלח ביד עבדו וכו'. תנו רבנן שנו חכמים: שלח ביד עבדו, או שאמר להן הנתבע: "משביעני עליכם שאם אתם יודעין לו עדות שתבואו ותעידוהו", יכול יהו חייבין משום שבועת העדות אם לא יעידו? תלמוד לומר: "אם לא יגיד ונשא עונו".

16 ושואלים: מאי תלמודא מה הלימוד בזה? מה ההוכחה מן הכתוב? אמר ר' אלעזר: "אם לוא יגיד" בוא"ו כתיב נאמר, ואנו קוראים צורה זו כאילו היתה שתי מלים "לו לא", כלומר: אם לו לתובע לא יגיד — ונשא עונו, ואם לאחר לא יגיד — הרי הוא פטור.

17 ג משנה ודנים בלשונה של שבועת העדות. אמר לעדים: "משביעני אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני", או אפילו אמר "מצוה אני עליכם", או "אוסרכם אני", אף שאמר שלא בלשון השבעה גמורה — הרי אלו חייבין.

18 השביעם "בשמים ובארץ" — הרי אלו פטורין, שאין זו השבעה בשם ה'. השביעם ב"אלף דלת" קיצור של שם אדנות, או ב"יוד הי" קיצור של שם הוי-ה, או ב"שדי", ב"צבאות", ב"חנון" ו"רחום", ב"ארך אפים", ב"רב חסד", ובכל שאר הכנויין שמכנים בהם את ה', אף על פי שלא הזכיר אותו בשם מפורש — הרי אלו חייבין.

19 וכן המקלל את השם בכולן, בכל אחד משמות אלו או בכינויים — הרי זה חייב, דברי ר' מאיר, וחכמים פוטרין, שהם סבורים שחייב רק אם מזכיר את השם המפורש.

20 המקלל אביו ואמו בכולן — חייב, דברי ר' מאיר, וחכמים פוטרין שלדעתם אין חייב אלא המקלל בשם המפורש.

21 המקלל עצמו וחבירו בכולן — עובר בלא תעשה. אם הוא אומר "יככה ה' אלהים" ראה דברים כח, כב, וכן האומר "יככה אלהים אם לא תבוא להעיד" — זו היא אלה הכתובה בתורה, ובוודאי חייב עליה אם לא העיד.

22 אם אמר לאדם: "אל יכך", ו"יברכך", ו"ייטיב לך" אם תבוא להעיד — ר' מאיר מחייב משום שמכלל הדברים מובן שאם לא תעשה כן — יככה, ולא יברכך, וחכמים פוטרין משום שלא נאמרה הקללה במפורש.

23 ד גמרא שנינו במשנה: "משביעני עליכם", "מצוה אני עליכם", "אוסרכם אני" — הרי אלו חייבים. ושואלים: מאי קאמר מה אמר? הרי רק אמר שהוא משביע, אבל לא אמר במה הוא משביע! אמר רב יהודה, הכי קאמר כך הוא אומר, לכך הכוונה: "משביע אני עליכם בשבועה האמורה בתורה", "מצוה אני עליכם בצוואה האמורה בתורה", "אוסרכם אני באיסור האמור בתורה", ובתורה נזכר בכל אלה שם ה'.

24 אמר ליה לו אביי, אלא הא דתני זו ששנה ר' חייא שאם אמר להם "כובלכם אני" — הרי אלו חייבין, וכי כובל באורייתא בתורה מי כתיב האם הוא כתוב? ואם כן, הוא לא מסתמך על הכתוב בתורה!

25 אלא אמר אביי, הכי קאמר כך הוא אומר: אם אמר "משביע אני עליכם בשבועה", "מצוה אני עליכם בשבועה", "אוסרכם אני בשבועה", "כובלכם אני בשבועה" — הרי אלו חייבים כל זמן שמזכיר שבועה.

26 ה שנינו במשנה שאם השביעם ב"אלף דלת", ב"יוד הי", ב"שדי", ב"צבאות", ב"חנון" ו"רחום", ב"ארך אפים", ב"רב חסד" — הרי אלו חייבים.

27 ומתקשים: למימרא האם לומר, ש"חנון" ו"רחום" שמות קדושים נינהו הם? ורמינהי ומשליכים ומקשים על כך ממה ששנינו בברייתא: יש שמות של הקדוש ברוך הוא שנמחקין שמותר למוחקם, ויש שמות שאין נמחקין, מפני שיש בהם קדושה עצמית ואסור למחוק את השם. אלו הן שמות שאין נמחקין: כגון "אל", "אלהיך", "אלהים", "אלהיכם", "אהיה אשר אהיה", "אלף דלת", ו"יוד הי", "שדי", "צבאות" — הרי אלו אין נמחקין;

28 אבל תארים שמתייחסים לקדוש ברוך הוא, כגון: "הגדול", "הגבור", "הנורא", "האדיר", ו"החזק", ו"האמיץ", "העזוז", "חנון" ו"רחום", "ארך אפים", ו"רב חסד" — הרי אלו נמחקין. ואם כן, אין "רחום" ו"חנון" נחשבים שמות ממש, וכיצד תוכל שבועה או קללה לחול ביחס לאלה!

29 אמר אביי: מתניתין משנתנו יש להבינה כאילו במי שהוא חנון,

30 במי שהוא רחום קאמר הוא אומר, שאף ש"חנון" ו"רחום" אינם שמות, מובן שהכוונה היא לשבועה בשם.

31 אמר ליה לו רבא: אי הכי אם כך, בדין הקודם במשנה, כשמשביע אותם "בשמים ובארץ" נמי גם כן נפרש שבמי שהשמים והארץ שלו קאמר הוא אומר, ומדוע שנינו שפטורים?

32 ודוחים: הכי השתא כך אתה משווה?! התם שם, כיון דליכא מידי אחרינא דאיקרי שאין דבר אחר שנקרא רחום וחנון, ודאי במי שהוא חנון, ודאי במי שהוא רחום קאמר הוא אומר. הכא כאן, כיון דאיכא שיש שמים וארץ, שמא כשאומר "משביעכם אני בשמים ובארץ", בשמים ובארץ ממש קאמר הוא אומר ולא בבורא שמים וארץ.

33 א מתוך שהוזכרו שמות נמחקים ושאינם נמחקים דנים בפרטי הדברים. תנו רבנן שנו חכמים: כתב אלף למד משם "אלהים", "יה" מתוך יי שם הויה — הרי זה אינו נמחק, אבל אם כתב שין דלת מ"שדי", אלף דלת מ"אדני", צדי בית מ"צבאות" — הרי זה נמחק.

34 ר' יוסי אומר: "צבאות" כולו נמחק, שלא נקרא צבאות אלא על שם ישראל, ואין זה שם לעצמו, שנאמר: "והוצאתי את צבאתי את עמי בני ישראל מארץ מצרים" שמות ז, ד. אמר שמואל: אין הלכה כר' יוסי.

35 תנו רבנן שנו חכמים: כל הטפל לשם כלומר, כל אות שימוש הקשורה לאחד מן השמות שאינם נמחקים, בין מלפניו ובין מלאחריו — הרי זה נמחק. לפניו כיצד? אם כתב "ליי' "— ל' נמחק, "ביי' "— ב' נמחק, "ויי' "— ו' נמחק, "מיי' "— מ' נמחק, "שיי' "— ש' נמחק, "היי' "— ה' נמחק, "כיי' "— כ' נמחק.

36 לאחריו כיצד? אם כתב "אלהינו" — נ"ו נמחק, "אלהיהם" — ה"ם נמחק, "אלהיכם" — כ"ם נמחק. אחרים אומרים: מה שכתוב לאחריו אינו נמחק, שכבר קדשו השם שהוא כחלק ממנו. אמר רב הונא: הלכה כאחרים.

37 ב סימן להלכות הבאות: אברהם דלטיא לנבות בגבעת בנימן שלמה דניאל, סימן.

38 כל שמות של קודש האמורים בתורה באברהם — כולם הם שמות קדש, חוץ משם זה שהוא חול, שנאמר: "ויאמר יי' אם נא מצאתי חן בעיניך" בראשית יח, ג, שכוונתו היא לשון רבים, למלאכים.

39 חנינא בן אחי ר' יהושע ור' אלעזר בן עזריה משום ר' אלעזר המודעי אמרו: אף זה קדש. ואומרים: כמאן אזלא הא כשיטת מי הולכת זו שאמר רב יהודה אמר רב: גדולה הכנסת אורחין יותר מהקבלת פני שכינה, שהרי אמר אברהם לה' שימתין לו עד שיכניס את האורחים, כמאן כשיטת מי? כאותו הזוג שהם מפרשים ששם זה הוא שם קודש.

40 כל שמות האמורים בלוט — חול, שכוונתו למלאכים, חוץ מזה שהוא קדש, שנאמר: "ויאמר לוט אלהם אל נא אדני הנה נא מצא עבדך חן בעיניך ותגדל את חסדך אשר עשית עמדי להחיות את נפשי" בראשית יט, יח— יט, שמתוך הפסוק נראה שהוא מדבר למי שיש בידו להמית ולהחיות, זה הקדוש ברוך הוא.

41 כל שמות האמורים בנבות כגון "ברך נבות אלהים ומלך" מלכים א כא, יג — כולם שמות קדש הם. וכל שמות האמורים במיכה ובפסל שעשה ראה שופטים פרקים יז— יח — חול, שהכוונה לעבודה זרה. ר' אליעזר אומר: השמות האמורים בנבות — קדש, במיכה — יש מהן חול ויש מהן קדש, אם כתוב השם באלף למד אלהים — הרי זה שם חול, שהכוונה לעבודה זרה, אם כתוב ביוד הי שם הויה — קדש, חוץ מזה שהוא באלף למד והוא קדש, והוא מה שנאמר: "כל ימי היות בית האלהים בשילה" שופטים יח, לא.

42 כל שמות האמורים בגבעת בנימין ששאלו בה' אם לצאת למלחמה ראה שופטים פרק כ — ר' אליעזר אומר: חול, שאין הכוונה שם לקדוש ברוך הוא, אלא לאלילים שהיו להם. ר' יהושע אומר: קדש.

43 אמר לו ר' אליעזר: כיצד יכול אתה לומר שהוא קודש? וכי הקדוש ברוך הוא מבטיח ואינו עושה? והרי פעמיים עלו למלחמה והוכו!

44 אמר לו ר' יהושע: מה שהבטיח הקדוש ברוך הוא עשה, ובכל פעם ענה למה ששאלו, ובפעמים הראשונות כששאלו באורים ותומים הם לא ביחנו שאלו, בדקו אם הם עומדים לנצוח לנצח במלחמה אם לנצח להיות מנוצחים, ובפעם האחרונה שביחנו בדקו דבר זה האם יעלו ויצליחו או לא, הסכימו על ידן, שנאמר: "ופנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן עמד לפניו בימים ההם לאמר האוסף עוד לצאת למלחמה עם בני בנימן אחי אם אחדל ויאמר ה' עלו כי מחר אתננו בידך" שופטים כ, כח.

45 כל "שלמה" האמורין בשיר השירים הם קדש, כגון "שיר השירים אשר לשלמה", וכוונתו שיר למי שהשלום שלו, חוץ מפסוק זה: "כרמי שלי לפני, האלף לך שלמה" שיר השירים ח, יב, כלומר, אלף הם של המלך שלמה לדידיה לעצמו, "ומאתים לנטרים את פריו" שיר השירים ח, יב שהם רבנן חכמים. ויש אומרים: אף פסוק זה בשיר השירים חול, שנאמר בו: "הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה" שיר השירים ג, ז.

46 ושואלים: אף כתוב זה חול, ולא מיבעי האיך נצרך לומר האחר הפסוק הקודם שהובא? אלא הא זו שאמר שמואל: מלכותא דקטלא חד משיתא בעלמא לא מיענשא מלכות שהורגת אחד משישה מבני העולם אינה נענשת משום שזה חלק מכוח המלכות, שנאמר: "כרמי שלי לפני, האלף לך שלמה", שכוונתו למלכותא דרקיעא למלכות השמים, שאלף שייכים לקב"ה, "ומאתים לנטרים את פריו" — למלכותא דארעא למלכות הארץ, ואם כן יוצא ששמואל שמפרש שה"אלף לך שלמה" כוונתו הקדוש ברוך הוא, לא סבור לא כתנא קמא ולא כיש אומרים, שלכאורה שניהם מודים ש"האלף לך שלמה" הוא חול!

47 אלא הכי קאמר כך הוא אומר, ויש אומרים: שם זה של "האלף לך שלמה" קדש, וזה הוא חול — הפסוק האחר שמדבר ב"מטתו", ולפי זה שמואל שאמר הוא כדעת יש אומרים.

48 כל מלכיא המלכים האמורים בדניאל חול, וכוונתם מלכים סתם, חוץ מזה שהוא קדש, שנאמר בו: "אנת מלכא מלך מלכיא די אלה שמיא מלכותא חסנא ותקפא ויקרא יהב לך" דניאל ב, לז;

49 ויש אומרים: אף זה קדש, שנאמר: "מרי חלמא לשנאך ופשרה לערך" דניאל ד, טז, שיש לשאול למאן קאמר למי הוא אומר את הדבר הזה? אי סלקא דעתך אם עולה על דעתך שכאשר הוא אומר "מרי" לנבוכד נצר קאמר ליה אומר לו, והרי שנאותיה מאי נינהו שונאיו מי הם? ישראל, מילט קא לייט להו וכי הוא מקלל אותם את ישראל? ומצד שני,

50 תנא קמא הסבור ש"מרי" פה כוונתו נבוכדנצר, סבר סבור: וכי שונאי ישראל איכא יש לנבוכדנצר, שונאי גוים ליכא אין? הרי היו לו גם שונאים שלא היו ישראל, ועליהם דיבר דניאל.

51 ג שנינו במשנה: ובכל כנויין — הרי אלו חייבין

52 ורמינהי ומשליכים, מראים סתירה מברייתא: הכתוב "יתן ה' אותך לאלה ולשבעה" במדבר ה, כא מה תלמוד לומר? והלא כבר נאמר בתחילת הפסוק: "והשביע הכהן את האשה בשבעת האלה"! ומשיבים: לפי שנאמר בשבועת העדות: "ושמעה קול אלה" ויקרא ה, טו יש ללמוד כך: נאמר כאן בעדות "אלה", ונאמר להלן בסוטה "אלה", מה להלן בסוטה מדובר בשבועה, אף כאן בעדות מדובר בשבועה, וכן מה להלן השבועה היא בשם אף כאן בשם. והרי זה שלא כמשנתנו, לפיה שבועת העדות היא גם בכינויים!

53 אמר אביי, לא קשיא אין זה קשה: הא זו הברייתא, כדברי ר' חנינא בר אידי, הא רבנן זו, משנתנו, כדברי חכמים. דתניא ששנויה ברייתא, ר' חנינא בר אידי אומר: הואיל ואמרה תורה במקרים מסויימים השבע, ובמקרים אחרים אמרה אל תשבע, וכן אמרה קלל ואמרה אל תקלל, מה השבע שאמרה תורה הוא בשם, אף כשאמרה לא תשבע הוא בשם, וכן מה במקום שנאמר קלל הוא בשם אף לא תקלל הוא בשם.

54 ושואלים: ורבנן וחכמים החולקים על ר' חנינא בר אידי, אי גמירי אם הם למודים במסורת גזירה שוה זו מסוטה לשבועת העדות, אם כן ניבעי שנצטרך שתהא שבועת העדות והקללה דווקא בשם המיוחד, אי לא גמירי אם הם לא למודים גזירה שוה, זו, אם כן אלה האמורה בשבועת העדות ששבועה היא מנא להו מנין להם?

55 ומשיבים: נפקא להו מדתניא לומדים הם דבר זה ממה ששנויה ברייתא בענין שבועת העדות: "ושמעה קול אלה" ויקרא ה,א — אין אלה אלא לשון שבועה, וכן הוא אומר: "והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה" במדבר ה, כא.

56 ומקשים: התם שם לא נאמרה "אלה" סתם, אלא "שבועת האלה" כתיב נאמר, ומשמע שאלה עצמה אינה שבועה! ומסבירים: הכי קאמר כך הוא אומר: "אלה" — אין אלה אלא בשבועה, וכן הוא אומר: "והשביע הכהן את האשה בשבעת האלה".