ביאור שטיינזלץ על שבועות ח׳

1 ועוד שואלים: גילוי עריות נמי גם כן היכי דמי כיצד בדיוק מדובר? אי אם במזיד עשה — בר קטלא בן עונש מיתה הוא, אי אם בשוגג — בר בן קרבן הוא!

2 ומשיבים: אפשר לומר שהיה הדבר בשני האופנים, או במזיד ולא אתרו ביה התרו בו קודם לעבירה, ולכן אינו חייב מיתה, או בשוגג ולא אתידע ליה נודע לו.

3 ועוד שואלים: שפיכות דמים נמי גם כן היכי דמי כיצד בדיוק מדובר? אי אם במזיד — בר קטלא בן מיתה הוא, אי אם בשוגג הרג — בר בן גלות הוא, שהרי ההורג אדם בשוגג חייב לגלות לעיר מקלט!

4 ומשיבים: מדובר או במזיד ולא אתרו ביה התרו בו, או בשוגג ולא אתידע ליה נודע לו. אי נמי או גם כן, בהנך דלאו באותם שלא בני גלות נינהו הם, שיש מקרים שההורג אדם בשוגג אינו חייב גלות, כגון שהיתה השגגה קרובה לאונס או לזדון.

5 א וממשיכים לדון בדברי הברייתא. אמר מר החכם: יכול על שלש טומאות הללו יהא שעיר הפנימי מכפר? תלמוד לומר: "וכפר על הקודש מטמאות בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם" ויקרא טז, טז, ולא "כל טומאות", מה מצינו מצאנו דבר שחלק אותו הכתוב מכלל כל הטומאות? הרי זה בטומאת מקדש וקדשיו, אף כאן שמדובר בחלק מן הטומאות, הרי זה בטומאת מקדש וקדשיו, אלו דברי ר' יהודה.

6 ושואלים: מאי במה חלק אותו מכל השאר, דמייתי שמביא אותו בעולה ויורד? שיש הבדל בקרבן אם הוא עני או עשיר, והרי הוא חלוק בכך משאר העבירות שהקרבן עליהם הוא אחד וקבוע? ואולם אם זו ההבחנה אימא אמור שמדובר כאן בעבודה זרה, ומאי ומה חלק בה?

7 סימן: עבודה זרה יולדת מצורע נזיר וכו' שעל עבירה זו מייתי מביא דווקא

8 שעירה לחטאת ולא כשבה!

9 אמר רב כהנא: אנן אנחנו חלק להקל קאמרינן אומרים אנו, והאי וזה בעבודה זרה חלק להחמיר הוא.

10 ושואלים: אימא אמור שמדובר בטומאת יולדת, שחלק אותה הכתוב משאר טומאות, דמייתא שמביאה עולה ויורד, שגם בה יש הבדל אם עשירה או עניה היא! אמר רב הושעיא: נאמר שם "לכל חטאתם" ויקרא טז, טז, ולא "לכל טומאתם", ואילו הקרבן של היולדת הוא כדי להיטהר מן הטומאה ולא מן החטא.

11 ושואלים: ולדעת ר' שמעון בן יוחאי שאמר: יולדת נמי גם כן חוטאת היא, והיא מביאה חטאת משום שבזמן צער הלידה היא נשבעת שבועה שאינה מקיימת, שלא תלד עוד, מאי איכא למימר מה יש לומר? ומשיבים: ר' שמעון לטעמיה לטעמו לשיטתו, שאמר בענייננו: ממקומו הוא מוכרע ואינו נזקק לדרשה זו של "חלק הכתוב".

12 ושואלים עוד: אימא אמור שמדובר במצורע, שיש הבדל בקרבנו אם עשיר או עני הוא! אמר רב הושעיא: נאמר "לכל חטאתם" ולא "לכל טומאתם", וקרבנו של המצורע אינו בא על חטא אלא על טומאה.

13 ושואלים: ולדעת ר' שמואל בר נחמני שאמר: על שבעה דברים של עבירה נגעים באין, משמע שלדעתו צרעת קשורה בחטא, אם כן מאי איכא למימר מה יש לומר? ומשיבים: התם נגעיה דאכפר ליה שם נגעו הוא זה שגרם שנתכפר לו, שהנגע כשלעצמו הוא הכפרה על החטא, וקרבן שהוא מביא לאישתרויי להתיר אותו בקהל הוא בא, שלא יהיה עוד בנידוי.

14 ושואלים עוד: ואימא ואמור שמדובר בנזיר טמא, שחלק אותו משאר טומאות, דמייתי שמביא הנזיר העני תורים ובני יונה! אמר רב הושעיא: גם פה צריך לומר את דיוק הכתוב: "לכל חטאתם" ולא "לכל טומאתם", והרי לא מפני החטא הנזיר מביא את קרבנו.

15 ושואלים: ולדעת ר' אלעזר הקפר שאמר: נזיר נמי גם כן חוטא הוא, שההינזרות מן היין חטא היא, מאי איכא למימר מה יש לומר? ומשיבים: סבר לה סבור הוא כר' שמעון, שאמר בענייננו: ממקומו הוא מוכרע.

16 ב ובהמשך ביאורה של הברייתא שהבאנו, אמר מר החכם, ר' שמעון אומר: ממקומו הוא מוכרע, כיצד? הרי הוא אומר: "וכפר על הקדש מטמאות" ויקרא טז, טז, לומר שהוא מכפר מטומאתו של קודש, והרי זו ראיה מגוף הכתוב שבענין זה מדובר. ושואלים: הלוא שפיר קאמר יפה אמר ר' שמעון והדבר מוכרע באמת ממקומו, ולמה צריך לראיה אחרת? ומסבירים, ור' יהודה אמר לך יכול לומר לך בתשובה: ההוא אותו פסוק "וכיפר על הקודש" מיבעי ליה נצרך לו לענין אחר, ללמדנו: כי היכי דעביד כמו שהוא עושה לפני ולפנים, שהוא מזה מדם הפר והשעיר בקדש הקדשים, הכי נעביד כך יעשה בהיכל, שהמילים "וכיפר על הקודש" משמען שהוא עושה הזיה על ההיכל.

17 ומן הצד האחר, ור' שמעון, מה הוא משיב על כך? לדעתו ההוא אותו דין מ"וכן יעשה לאהל מועד" נפקא יוצא, נלמד. ולעומתו ר' יהודה, מה הוא משיב על הסבר זה? אי מההיא אם ממנו, אם היה כתוב רק "וכן יעשה", ולא היה כתוב "וכיפר על הקודש", הוה אמינא הייתי אומר ש"וכן יעשה" משמעו: ניתי שיביא פר ושעיר אחריני אחרים ונעביד ויעשה אותם בהיכל, קא משמע לן משמיע לנו "וכיפר על הקודש" שנאמר תחילה, שמאותו דם שכיפר בו בקדש הקדשים מכפר על ההיכל. ושואלים: ור' שמעון, מה הוא אומר על כך? לדעתו לא היה מקום לטעות בכך, שכן "וכן יעשה לאהל מועד" — מיניה ממנו משמע, שמאותו קרבן הוא עושה גם באוהל מועד.

18 ג ועוד בפירוש הברייתא, אמר מר החכם: יכול על כל טומאות שבקודש יהא שעיר זה מכפר? תלמוד לומר: "מפשעיהם לכל חטאתם", חטאים בדומה לפשעים, שאינם בני קרבן. ושואלים: מאי ניהו מה הם אותן טומאות שבקודש, שסבור היית ששעיר הפנימי מכפר עליהן — טומאה שיש בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף. אולם מדוע יכפר עליו השעיר? והרי האי זה בר בן קרבן הוא, שהרי עליו אמרה תורה שצריך להביא קרבן עולה ויורד על שגגתו, ואין יום הכיפורים פוטר אדם מלהקריב חטאתו!

19 ומשיבים: לא צריכא נצרכה אלא במקרה דאתידע ליה שנודע לו חטאו רק סמוך לשקיעת החמה לפני יום הכיפורים, ולא הספיק להביא קרבן. ובמקרה זה סלקא דעתך אמינא יעלה בדעתך לומר: אדמייתי עד שהוא מביא את הקרבן בפועל

20 ניתלי ליה שיתלה לו ויצילנו מן העונש ומן היסורים בינתיים, עד שיביא את קרבנו, קא משמע לן משמיע לנו שאין הדבר כן.

21 א וממשיכים לדון בברייתא, אמר מר החכם: מנין לעבירה שיש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף ששעיר זה הפנימי תולה? ותוהים על עצם השאלה: מנין?! הלוא כבר הוכחנו דבר זה, מאי קא קשיא ליה מה היה קשה לו בראיה זו, שנדרש הוא לראיה אחרת?

22 ומשיבים: הכי קא קשיא ליה כך היה קשה לו, השתא דאמרת עכשיו שאתה אומר שמקור הדין הוא בכתוב "מפשעיהם לכל חטאתם" ויקרא טז, טז ואתה למד שחטאים דומיא בדומה לפשעים, מה פשעים דלאו שאין הם בני קרבן אף חטאים נמי גם כן דלאו שאינם בני קרבן, אימא אמור באופן אחר: מה פשעים הכוונה דלאו שאינם בני קרבן לעולם, אף חטאים אלה דלאו שאינם בני קרבן לעולם, ומאי נינהו ומהם חטאים אלה שאין מביאים עליהם קרבן כלל? זו טומאה שאין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף, שכיון שאין בה ידיעה מתחילה אינו חייב בקרבן עולה ויורד. אבל עבירה שיש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף, כיון דכי מתידע ליה שכאשר יתוודע לו הדבר לבסוף בר בן חיוב קרבן הוא — אימא אמור שלא ליתלי יתלה לו!

23 וכי תימא ואם תאמר: טומאה שאין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף — דבר זה שעיר הנעשה בחוץ ויום הכפורים מכפר,

24 סלקא דעתך אמינא ניפוך מיפך יעלה על דעתך לומר שנהפוך את הדברים, ונאמר ששעיר הנעשה בפנים הוא יכפר על שאין בו ידיעה בתחילה, והחיצון יתלה את כפרתה של טומאה שיש בה ידיעה בתחילה, שהרי בכתוב לא נתפרש על מה מכפר כל אחד מן השעירים. על כן אמר קרא הכתוב בענין שעיר הפנימי: "וכיפר... לכל חטאתם" ויקרא טז, טז, מכלל הדברים אתה למד שמדובר באלה שבני חטאות נינהו הם, והרי רק כאשר היתה ידיעה בתחילה, יוכל להביא קרבן כאשר יוודע לו לבסוף.

25 ושואלים: ונתכפר ושיתכפר על ידי שעיר זה כפרה גמורה, ולא יצטרך לכפרה אחרת גם כשייוודע לו! ומשיבים: אי כתיב אם היה כתוב "וכיפר... מחטאתם" הייתי באמת מפרש כדקא אמרת כמו שאתה אומר, השתא דכתיב עכשיו שנאמר "לכל חטאתם" כוונתו להנך דאתו לאותם שבאים בסופו של דבר לכלל חטאת, כשייוודע להם.

26 ושואלים: וכי מאחר שהשעיר הפנימי אינו מכפר, אם כן למה תולה? אמר ר' זירא: לומר, שאם מת לפני שהביא כפרתו — מת בלא עון. אמר ליה לו רבא: אם מת אינו צריך לכך, כי המיתה עצמה ממרקת ומנקה אותו מכל עוונותיו! אלא אמר רבא: תליה זו היא להגן עליו מן היסורין, שלא ייענש עד שיביא את קרבנו.

27 ב שנינו במשנה: אין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף — שעיר הנעשה בחוץ ויום הכפורים מכפר, שנאמר "מלבד חטאת הכפורים..." במדבר כט, יא, מה הפנימי אין מכפר אלא על דבר שיש בו ידיעה, אף החיצון אין מכפר אלא על דבר שיש בו ידיעה.

28 ושואלים: מכדי איתקושי איתקוש להדדי הואיל והוקשו, הושוו השעירים זה לזה, ונכפר ושיכפר השעיר הפנימי אדידיה על שלו, על הדברים שהוא מכפר, ועל הדברים שמכפר השעיר החיצון, ונפקא מינה ויוצאת מכאן מסקנה למעשה להיכא למקום שלא עבד עשה את השעיר החיצון, שיתכפרו ישראל בשעיר הפנימי! ומשיבים: אמר קרא הכתוב: "וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה" שמות ל, י, לומר: כפרה אחת מכפר השעיר הפנימי, ואינו מכפר שתי כפרות.

29 ושואלים באופן אחר: כיון שיש היקש, ונכפר ושיכפר חיצון אדידיה על שלו על זה שהוא בעצמו מכפר, ואמאי דעביד ועל מה שעושה, תולה הקרבן הפנימי, נפקא מינה יוצאת מכאן תוצאה למעשה, לענין טומאה שאירעה בין זה לזה שיתכפר בשעיר החיצון! ומשיבים: אמר קרא הכתוב שוב באותו פסוק: "מדם חטאת הכפורים אחת בשנה יכפר עליו", לומר: כפרה זו שמכפר השעיר הפנימי לא תהא