חידושי חתם סופר על שבועות ל״ב

מהדורה: חידושי חתם סופר, תרכ"ד-תרס"ח

מקור שבועות ל״ב
1 עַד שֶׁיִּשְׁמְעוּ מִפִּי הַתּוֹבֵעַ!
2 רָץ אַחֲרֵיהֶן אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ; סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: כֵּיוָן דְּרָץ אַחֲרֵיהֶן – כְּמַאן דְּאָמַר לְהוּ דָּמֵי; קָא מַשְׁמַע לַן.
3 וְהָא נָמֵי תְּנֵינָא: שְׁבוּעַת הָעֵדוּת כֵּיצַד? אָמַר לְעֵדִים ״בּוֹאוּ וְהַעִידוּנִי״, ״שְׁבוּעָה״ כּוּ׳ – אָמַר אִין, לָא אָמַר לָא!
4 ״אָמַר״ לָאו דַּוְקָא.
5 דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, גַּבֵּי פִּקָּדוֹן דְּקָתָנֵי: שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן כֵּיצַד? אָמַר לוֹ: ״תֵּן לִי פִּקָּדוֹן שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ״ ; הָכָא נָמֵי – אָמַר אִין, לָא אָמַר לָא?! הָא ״וְכִחֶשׁ בַּעֲמִיתוֹ״ כֹּל דְּהוּ!
6 אֶלָּא ״אָמַר״ לָאו דַּוְקָא; הָכָא נָמֵי לָאו דַּוְקָא.
7 הַאי מַאי? אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא ״אָמַר״ דְּהָכָא דַּוְקָא – תְּנָא הָתָם אַטּוּ הָכָא. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ לָא ״אָמַר״ דְּהָתָם דַּוְקָא וְלָא ״אָמַר״ דְּהָכָא דַּוְקָא – ״אָמַר״ ״אָמַר״ לְמָה לִי לְמִיתְנְיַיהּ?
8 דִּלְמָא אוֹרְחָא דְּמִילְּתָא קָא מַשְׁמַע לַן.
9 תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל: רָאוּהוּ שֶׁבָּא אַחֲרֵיהֶן, אָמְרוּ לוֹ: ״מָה אַתָּה בָּא אַחֲרֵינוּ? שְׁבוּעָה שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין לָךְ עֵדוּת״ – פְּטוּרִין. וְאִם בְּפִקָּדוֹן – חַיָּיבִים.
10 הִשְׁבִּיעַ עֲלֵיהֶן חֲמִשָּׁה פְּעָמִים כּוּ׳.
11 מְנָלַן דְּאַכְּפִירָה בְּבֵית דִּין הוּא דִּמְחַיְּיבִי, אַחוּץ לְבֵית דִּין לָא מִחַיְּיבִי?
12 אָמַר אַבָּיֵי, אָמַר קְרָא: ״אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ״ – לֹא אָמַרְתִּי לְךָ אֶלָּא בִּמְקוֹם שֶׁאִילּוּ מַגִּיד זֶה, מִתְחַיֵּיב זֶה מָמוֹן.
13 אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: אִי הָכִי, אֵימָא שְׁבוּעָה גּוּפַאּ – בְּבֵית דִּין אֵין, וְשֶׁלֹּא בְּבֵית דִּין לָא!
14 לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דְּתַנְיָא: ״לְאַחַת״ – לְחַיֵּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ בְּבֵית דִּין, מִי מְחַיֵּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת?! וְהָתְנַן: הִשְׁבִּיעַ עֲלֵיהֶן חֲמִשָּׁה פְּעָמִים בִּפְנֵי בֵּית דִּין וְכָפְרוּ – אֵין חַיָּיבִין אֶלָּא אַחַת. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: מָה טַעַם? הוֹאִיל וְאֵינָם יְכוֹלִין לַחְזוֹר וּלְהוֹדוֹת. אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ: שְׁבוּעָה – חוּץ לְבֵית דִּין, כְּפִירָה – בְּבֵית דִּין?
15 כָּפְרוּ שְׁנֵיהֶן כְּאַחַת – חַיָּיבִין. הָא אִי אֶפְשָׁר לְצַמְצֵם?
16 אָמַר רַב חִסְדָּא: הָא מַנִּי – רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי הִיא, דְּאָמַר אֶפְשָׁר לְצַמְצֵם.
17 רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן, כְּגוֹן שֶׁכָּפְרוּ שְׁנֵיהֶן בְּתוֹךְ כְּדֵי דִיבּוּר – וְתוֹךְ כְּדֵי דִיבּוּר כְּדִיבּוּר דָּמֵי.
18 אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא מִדִּיפְתִּי לְרָבִינָא: מִכְּדִי תּוֹךְ כְּדֵי דִיבּוּר כַּמָּה הָוֵי – כְּדֵי שְׁאֵילַת תַּלְמִיד לָרַב, אִיכָּא דְּאָמְרִי: כְּדֵי שְׁאֵילַת הָרַב לַתַּלְמִיד; עַד דְּאָמְרִי ״שְׁבוּעָה שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין לָךְ עֵדוּת״, טוּבָא הָוֵי! אֲמַר לֵיהּ: כׇּל אֶחָד וְאֶחָד תּוֹךְ דִּיבּוּרוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ.
19 בְּזֶה אַחַר זֶה – הָרִאשׁוֹן חַיָּיב וְהַשֵּׁנִי פָּטוּר. מַתְנִיתִין דְּלָא כִּי הַאי תַּנָּא – דְּתַנְיָא: מַשְׁבִּיעַ עֵד אֶחָד – פָּטוּר, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן מְחַיֵּיב.
20 לֵימָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי – דְּמָר סָבַר: עֵד אֶחָד כִּי אָתֵא – לִשְׁבוּעָה הוּא דְּקָא אָתֵא; וּמָר סָבַר: עֵד אֶחָד כִּי אֲתָא – לְמָמוֹנָא קָא אָתֵא?
21 וְתִיסְבְּרָא?! הָאָמַר אַבָּיֵי: הַכֹּל מוֹדִים בְּעֵד סוֹטָה, וְהַכֹּל מוֹדִים בְּעֵדֵי סוֹטָה, וּמַחְלוֹקֶת בְּעֵדֵי סוֹטָה; הַכֹּל מוֹדִים בְּעֵד אֶחָד, וְהַכֹּל מוֹדִים בְּעֵד שֶׁכְּנֶגְדּוֹ חָשׁוּד עַל הַשְּׁבוּעָה.
22 אֶלָּא דְּכוּלֵּי עָלְמָא עֵד אֶחָד כִּי אָתֵי – לִשְׁבוּעָה קָא אָתֵי; וְהָכָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי: מָר סָבַר דָּבָר הַגּוֹרֵם לְמָמוֹן – כְּמָמוֹן דָּמֵי, וּמָר סָבַר לָאו כְּמָמוֹן דָּמֵי.
23 גּוּפָא – אָמַר אַבָּיֵי: הַכֹּל מוֹדִים בְּעֵד סוֹטָה, וְהַכֹּל מוֹדִים בְּעֵדֵי סוֹטָה, וּמַחְלוֹקֶת בְּעֵדֵי סוֹטָה; הַכֹּל מוֹדִים בְּעֵד אֶחָד, וְהַכֹּל מוֹדִים בְּעֵד שֶׁכְּנֶגְדּוֹ חָשׁוּד עַל הַשְּׁבוּעָה.
24 הַכֹּל מוֹדִים בְּעֵד סוֹטָה – שֶׁחַיָּיב, בְּעֵד טוּמְאָה; דְּרַחֲמָנָא הֵימְנֵיהּ, דִּכְתִיב ״וְעֵד אֵין בָּהּ״ – כֹּל שֶׁיֵּשׁ בָּהּ.
25 וְהַכֹּל מוֹדִים בְּעֵדֵי סוֹטָה – שֶׁפָּטוּר, בְּעֵדֵי קִינּוּי; דְּהָוֵה גּוֹרֵם דְּגוֹרֵם.
26 וּמַחְלוֹקֶת בְּעֵדֵי סוֹטָה – בְּעֵדֵי סְתִירָה; מָר סָבַר: דָּבָר הַגּוֹרֵם לְמָמוֹן כְּמָמוֹן דָּמֵי – וְחַיָּיב, וּמָר סָבַר: לָאו כְּמָמוֹן דָּמֵי – וּפָטוּר.
27 הַכֹּל מוֹדִים בְּשֶׁכְּנֶגְדּוֹ חָשׁוּד עַל הַשְּׁבוּעָה, הַכֹּל מוֹדִים בְּעֵד אֶחָד דְּרַבִּי אַבָּא.
28 הַכֹּל מוֹדִים בְּשֶׁכְּנֶגְדּוֹ חָשׁוּד עַל הַשְּׁבוּעָה – דַּחֲשִׁיד מַאן? אִילֵימָא דַּחֲשִׁיד לֹוֶה, דְּאָמַר לֵיהּ מַלְוֶה: אִי אֲתֵית אַסְהֵדְתְּ לִי, הֲוָה מִשְׁתְּבַעְנָא וְשָׁקֵילְנָא; וְלֵימָא לֵיהּ: מִי יֵימַר דְּמִשְׁתְּבַעְתְּ?
29 אֶלָּא כְּגוֹן שֶׁשְּׁנֵיהֶן חֲשׁוּדֵין, דְּאָמַר מָר: חָזְרָה שְׁבוּעָה לַמְחוּיָּב לָהּ, וּמִתּוֹךְ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִישָּׁבַע – מְשַׁלֵּם.
30 הַכֹּל מוֹדִים בְּעֵד אֶחָד דְּרַבִּי אַבָּא – דְּהָהוּא גַּבְרָא דַּחֲטַף נְסָכָא מֵחַבְרֵיהּ. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי, הֲוָה יָתֵיב רַבִּי אַבָּא קַמֵּיהּ; אֲזַל אַיְיתִי חַד סָהֲדָא דְּמִיחְטָף חַטְפַהּ מִינֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ: ״אִין, חֲטַפִי – וְדִידִי חֲטַפִי״.
31 אָמַר רַבִּי אַמֵּי: הֵיכִי לִדַיְּינֵי לִידַיְּינוּהּ דַּיָּינֵי לְהַאי דִּינָא? לִישַׁלֵּם – לֵיכָּא תְּרֵי סָהֲדִי! לִיפְטְרֵיהּ – הָא אִיכָּא חַד סָהֲדָא דְּמִחְטָף חֲטַף! לִישְׁתְּבַע – כֵּיוָן דְּאָמַר ״אֵין, חֲטַפִי – וְדִידִי חֲטַפִי״, הָוֵה לֵיהּ כְּגַזְלָן! אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא: הָוֵה לֵיהּ מְחוּיָּב שְׁבוּעָה וְאֵינוֹ יָכוֹל לִישָּׁבַע, וְכׇל הַמְחוּיָּב שְׁבוּעָה וְאֵינוֹ יָכוֹל לִישָּׁבַע – מְשַׁלֵּם.
32 אָמַר רַב פָּפָּא: הַכֹּל מוֹדִים בְּעֵד מִיתָה שֶׁהוּא חַיָּיב, וְהַכֹּל מוֹדִים בְּעֵד מִיתָה שֶׁהוּא פָּטוּר.
33 הַכֹּל מוֹדִים בְּעֵד מִיתָה שֶׁהוּא פָּטוּר – דַּאֲמַר לַהּ לְדִידַהּ וְלָא אֲמַר לְהוּ לְבֵית דִּין, דִּתְנַן: הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה ״מֵת בַּעְלִי״ – תִּנָּשֵׂא, ״מֵת בַּעְלִי״ – תִּתְיַבֵּם.
34 הַכֹּל מוֹדִים בְּעֵד מִיתָה שֶׁהוּא חַיָּיב – דְּלָא אָמַר לְדִידַהּ וְלָא אֲמַר לְהוּ לְבֵית דִּין.
35 שְׁמַע מִינַּהּ: מַשְׁבִּיעַ עֵדֵי קַרְקַע חַיָּיב? דִּלְמָא דִּתְפִישָׂא מִטַּלְטְלֵי.
36 כָּפַר אֶחָד וְהוֹדָה אֶחָד כּוּ׳. הַשְׁתָּא בְּזֶה אַחַר זֶה, דְּתַרְוַיְיהוּ קָא כָפְרִי – אָמְרַתְּ הָרִאשׁוֹן חַיָּיב וְהַשֵּׁנִי פָּטוּר; כָּפַר אֶחָד וְהוֹדָה אֶחָד מִיבַּעְיָא?!
37 לָא צְרִיכָא, כְּגוֹן שֶׁכָּפְרוּ שְׁנֵיהֶן, וְחָזַר אֶחָד מֵהֶן וְהוֹדָה בְּתוֹךְ כְּדֵי דִיבּוּר; וְהָא קָא מַשְׁמַע לַן – דְּתוֹךְ כְּדֵי דִיבּוּר כְּדִיבּוּר דָּמֵי.
38 בִּשְׁלָמָא לְרַב חִסְדָּא, דְּמוֹקֵי לַהּ לְהָהוּא כְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי – רֵישָׁא אֶפְשָׁר לְצַמְצֵם, וְסֵיפָא אִיצְטְרִיךְ לְאַשְׁמוֹעִינַן דְּתוֹךְ כְּדֵי דִיבּוּר כְּדִיבּוּר דָּמֵי. אֶלָּא לְרַבִּי יוֹחָנָן – רֵישָׁא תּוֹךְ כְּדֵי דִיבּוּר, סֵיפָא תּוֹךְ כְּדֵי דִיבּוּר! תַּרְתֵּי לְמָה לִי?
39 מַהוּ דְּתֵימָא: הָנֵי מִילֵּי כְּפִירָה וּכְפִירָה, אֲבָל כְּפִירָה וְהוֹדָאָה – אֵימָא לָא; קָא מַשְׁמַע לַן.
40 הָיוּ שְׁתֵּי כִּיתֵּי עֵדִים, כָּפְרָה הָרִאשׁוֹנָה וְאַחַר כָּךְ כָּפְרָה הַשְּׁנִיָּה. בִּשְׁלָמָא שְׁנִיָּה תִּתְחַיֵּיב – דְּכָפְרָה לַהּ רִאשׁוֹנָה; אֶלָּא רִאשׁוֹנָה אַמַּאי?
פירוש חידושי חתם סופר על שבועות ל״ב
1 ד"ה ואי ס"ד בב"ד מי מחייב כו' חטין ושעורין וכוסמין כו' עיין לעיל כ"ה ע"ב תוס' ד"ה אחת כו' משמע דאיכא ב' דרשות מדכתיב לאחת ולא כתיב אחת והתם בעי אביי למדרש מניה למעט עדים מקרבן שבועת בטוי ולבסוף מסיק דהדר ביה אביי או חדא מינייהו רב פפא אמרה וא"כ למסקנא אייתר הך דרשא לדהכא:
2 ואולי למסקנא דחדא מינייהו רב פפא אמרה איכא למימר רב פפא הוה ס"ל כס"ד דאביי ואיצטרך קרא לאפוקי עדות מבטוי לכן הקשה הכא לאביי אימא שבועה גופא בב"ד ואביי השיב לו כהלכתא ודו"ק:
3 גמ' איכא דאמרי כדי שאילת רב לתלמיד יש לדקדק דהאי לישנא מיותר הכא דהשתא בכדי שאילת תלמיד לרב קשיא מכ"ש לאידך לישנא וי"ל דהתוס' ד"ה שבועה כו' הקשו לימא כגון שהתחילו כו' שא' מיהר יותר כו' ויש לישב קו' זו בקו' שהקשו תוס' ד"ה בתוך כו' דכל א' יטעון אני הייתי האחרון ומדחבירי לא הודה גם אני לא אתחייב ותי' תוס' דלשם לא שייך כ"א לבתר דמסיק כאו"א בכדי דיבורו של חבירו איכא למימר דהראשון יכול לחזור בכ"ד של שני אבל אי לא משני הך שינויי ליתא נמי לתי' תוס' וא"ש. מיהו זה ליתא דלא הוה צריך הש"ס לחדש לן הך דכל א' בכ"ד של חבירו אלא בכפירה דטובא הוה ששה תיבות אבל בהודאה בלא"ה לק"מ דלא הוה רק ג' תיבות יודע אני העדות והוא כמו תכ"ד דהוה ג' תיבות ושפיר ק' קו' תוס' דהו"מ לשנויי שלא מיהר יותר וסיימו שניהם בתכ"ד מיהו להך לישנא כדי שאילת הרב לתלמיד דהוה רק ב' תיבות שלום עליך והוא פחות מכדי הודאה מתורץ קו' תוס' והש"ס מקשה שפיר לכך מייתי ליה הכא ודו"ק:
4 טובא הוי הרשב"א הקשה דלמא איירי לענין אמן אחר השבועה וזהו רק דבר אחד נהי דגם אמן א"א לצמצם מ"מ תכ"ד מתורץ ע"ש ויש לומר דעכ"פ היה קשה קו' תוס' ד"ה בתוך כו' דהשני פוטר עצמו כיון שלא הודה הראשון בתכ"ד של השני דה"ל ד' תיבות עניית אמן ויודע אני העדות ע"כ הוצרך לתרץ בתכ"ד של חבירו ואז שייך תי' תוספות ודו"ק:
5 גמ' מי יימר דמשתבעת יש להקשות לפמ"ש תוס' לעיל ל"א ע"א ד"ה ורבנן כו' אף ע"ג דמדרבנן לא מהני עדותו כיון דמדאורייתא מהני מחייב ואם כן דלמא אביי נמי כרב פפא ס"ל וכיון דמדאורייתא נוטל בלא שבועה כיון שכנגדו חשיד ודינו מתוך שיל"מ ולכל הפחות יחלוקו אם כן הפסידו ממון מדאורייתא ומחייב ויש לומר דאביי סתמא קאמר וקאי אכנגדו חשיד דתנן במתני' לקמן ועי' מ"ז ע"א פיסקא היה אחד מהן משחק כו' וא"כ איירי נמי בחשיד דרבנן דמדאורייתא נשבע ונפטר ואם כן העדים אומרים ממ"נ אי בתר דאורייתא אזלת אין כאן ממון דנפטר בשבועה ואי בדרבנן דחשיד הוא אתה צריך לשבע ומי יימר דמשתבעת:
6 ובזה מיושב פסק הפוסקים דס"ל דגם בנסכא דר' אבא אינו נוטל בלא שבועה והקשה הרשב"א מדוע לא הקשה הש"ס גם שם מי יימר דמשתבעת לקמן בסמוך והא"ש דא"ל כקו' הנ"ל דעכ"פ מפסידו ממון מדאורייתא:
7 מיהו לפע"ד היה נראה לישב קו' תוס' לעיל ארב פפא בקיצור דודאי בתר דרבנן אזלינן לעולם וס"ל לרב פפא דמשכחת ליה משביע עדי משחק בקוביא כגון דאית ליה ע"א המחייבו שבועה דאורייתא וב' משחקי בקוביא ואם כן מן התורה מחויב לשלם מפני עדים המשחקים נהי דרבנן פסלום להוציא ממון על ידיהם מ"מ א"א להשביעו להכחיש העד א' כיון דמדאורייתא איכא ב' סהדי דחייב לו ומשויל"מ ולכל הפחות שכנגדו נשבע ונוטל וכשהוא חשוד ג"כ משלם ושפיר ממעט רק מלך ולפ"ז איכא למימר דמלך מדאורייתא חזי ורבנן פסלוהו משום מעשה דינאי המלך בסנהדרין י"ט ע"א ומודה רב פפא דכל לא חזי מדרבנן פטור אלא דשאני משחק בקובי' דמשכחת כנ"ל מיהו במתני' וגמרא דמסכת הוריות ח' ע"ב משמע דמדאורייתא לא חזי וצ"ע ודו"ק:
8 תוס' ד"ה שמע מיניה כו' קאי נמי אהכל מודים בעד סוטה עכ"ל יש לומר דלעיל הבעל רוצה להרויח נמי שאר כסות ועונה דהוה מטלטלין דנגבה בחייו מגלימא דעל כתפיה והכא איירי בכתובה דלעולם אינה נגבית אלא ממקרקע ודו"ק:
9 גמ' שכפרו שניהם וחזר אחד מהם והודה הקשה הר"ן והמהרש"א לימא איפכא שהודו שניהם וחזר אחד מהם וכפר ויש לומר דתוכ"ד דהודאה הוא רק ג' תיבות כמ"ש לעיל ויש לומר תוכ"ד ממש משא"כ כשהודו וחזר וכפר בתכ"ד טובא הוה וצ"ל כתי' הש"ס לעיל כל אחד בתכ"ד של חבירו ומנ"ל להוכיח כ"כ ממתני' ותפסת מועט תפסת. והא"ש נמי קו' תוס' ד"ה אבל כו' וכ' המהרש"א בשם הר"ן דאשמועינן דמהני דבורא דידיה בתכ"ד של חבירו והקשה המהרש"א הא נמי שמעינן ממ"ש תוס' לעיל ד"ה בתוך כו' והא"ש דלעיל אשמועינן דמהני הודאתו בתוכ"ד של כפירתם שהוא תכ"ד קטן והכא ממשנה יתירא אשמועינן נמי בהיפך דמהני כפירתו בהודאת חבירו וכקו' המהרש"א באמת דלקושטא דמלתא ממשנה יתירא דייקינן הכל ודו"ק:
10 בשלמא שניה תתחייב כו' אלא ראשונה אמאי. ומוקמי ליה בשהיו נשותיהם גוססת ופרש"י קרובים בנשותיהם העדים היו קרובים זה לזה בנשותיהם והא דלא פי' בקיצור שהיו קרובים לתובע ונתבע בנשותיהם וצ"ל דקשה ליה קו' תוס' ד"ה וקרובים כו' דבעי תחילתו וסופו בכשרות ותי' תוס' נ"ל לדוחק שבשעת ראיה היו רחוקים ולכן פי' בנשותיהם של עדים והוה שפיר תחילתו בכשרות דאפשר לצרף עם אחר ואינו בפסול. מיהו צ"ע אכתי הראשון שבכת הראשונה לפטור דהא שבק השני לצרף עם א' מכת השנייה ויש לדחוק דאיירי דכת א' ראתה שבפניהם הלוהו וכת השנייה מעידים שהודה בפניהם וא"א לצרפם:
11 ובלא"ה צ"ל כן דאל"ה ונניח ג"כ שכבר היו קרובים בשעת ראייה דלא כתוס' ה"ל עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כשני אחים שראו באחד שהרג הנפש ספ"ק דמכות ואם כן כת הראשונה אמאי תתחייב ודו"ק: