ביאור שטיינזלץ על שבועות מ״ב א

1 עפצי דקיימי בשיתא שיתא עפצים שהיו עומדים, נמכרים, בששה ששה דינרים לקב? אמר ליה לו: לאו בארבעה ארבעה הוו קיימי האם לא בארבעה ארבעה דינרים לקב היו עומדים? אתו תרי סהדי באו שני עדים ואמרו: אין כן, בארבעה ארבעה הוו קיימי היו עומדים. אמר רבא: הוחזק הלווה כפרן שקרן שהרי הכחישוהו העדים. אמר רמי בר חמא, הא הרי אמרת: כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש — לאו אדעתיה כל דבר שאינו מוטל על אדם לזוכרו — אינו בדעתו, ושמא שכח את מחיר העפצים באותה שעה! אמר ליה לו רבא: קצותא דתרעא מידכר דכירי אינשי קציצת, קביעת, שערים זוכרים אנשים.

2 ההוא דאמר ליה לחבריה אדם אחד שאמר לו לחבירו: הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך, והא שטרא תן לי מאה זוזים שאני נושה בך, והרי השטר. אמר ליה לו פרעתיך. אמר ליה לו התובע : הנהו סיטראי נינהו אותם מאה שפרעת מן הצד הם כלומר, הם היו לפרעון חוב אחר שאתה חייב לי, אבל החוב שבשטר זה לא פרעת. אמר רב נחמן: איתרע שטרא הורע השטר, שהרי התובע מודה שקיבל ממנו כספים באותו סכום, אלא שהוא טוען עכשיו טענה חדשה. רב פפא אמר: לא איתרע שטרא הורע השטר.

3 ושואלים: ולרב פפא, מאי שנא מה שונה מקרה זה מההוא דאמר ליה לחבריה שאמר לו לחבירו: הב תן לי מאה זוזי דמסיקנא בך, והא שטרא מאה זוזים שאני נושה בך, והרי השטר. אמר ליה לו: לאו אתורי יהבת לי, ואתית ואיתיבת אמסחתא וקבילת זוזך האם לא עבור קנית שוורים נתת לי כסף זה, ובאת וישבת בבית המטבחיים וקיבלת כספך מדמי השוורים השחוטים? ואמר ליה לו: הנהו סיטראי נינהו אלה הכספים שקיבלתי מן הצד היו, ואמר רב פפא כשבא אותו מעשה לפניו: איתרע שטרא הורע השטר!

4 ומשיבים: התם שם כיון דקאמר: אתורי יהבת לי ומתורי שקלת — איתרע שטרא כיון שאומר: עבור השוורים נתת לי ומן השוורים נטלת — הורע השטר, שהרי אף התובע מודה שכך היה מעשה. הכא אימור סיטראי נינהו כאן במקרה הקודם אמור שהמעות עבור חוב מן הצד הם.

5 ושואלים: ולמעשה מאי הוי עלה מה היה עליה על הבעיה? כיצד נפסוק? רב פפי אמר: לא איתרע שטרא הורע השטר, רב ששת בריה בנו של רב אידי אמר: איתרע שטרא הורע השטר. והלכתא וההלכה היא: איתרע שטרא הורע השטר.

6 והני מילי ודברים אלה אמורים דפרעיה באפי סהדי ולא אידכר ליה שטרא במקרה שפרעו בפני עדים ולא הזכיר לו את השטר, אבל פרעיה בין דידיה לדידיה במקרה שפרעו בינו לבינו בלא עדים, מיגו מתוך שיכול למימר לומר: לא היו דברים מעולם ולא קיבלתי כסף זה כלל — יכול נמי למימר: סיטראי נינהו יכול גם כן לומר: מן הצד הם על חוב אחר, וכמקרה של אבימי בריה בנו של ר' אבהו שאירע בו מעשה כזה, ששילם כסף ולא בפני עדים, ואחר כך טענו המלווים שהיה זה עבור חוב אחר.

7 ההוא דאמר ליה לחבריה אדם אחד שאמר לו לחבירו שהילוה לו: מהימנת לי כל אימת דאמרת לי "לא פרענא" נאמן אתה עלי כל זמן שתאמר לי "לא פרעתי". אזל פרעיה באפי סהדי הלך פרע לו בפני עדים, והמלוה טוען שלא פרע. אביי ורבא דאמרי תרוייהו שאמרו שניהם: הא הימניה הרי האמינו, קיבל על עצמו מראש דבריו של התובע, ולכן התובע יכול לחזור ולתבוע. ואין לסמוך על העדים, שהרי הלווה סמך את אמונתו דווקא בו. מתקיף לה מקשה על כך רב פפא: נהי דהימניה טפי מנפשיה אם אמנם האמינו יותר מעצמו, שהתנה שדברי המלוה יהיו נאמנים יותר מדבריו שלו, שלא יוכל לכפור בו, אבל טפי מסהדי מי הימניה יותר מעדים האם האמינו? ואם כן, כיון שהיו עדים — הרי זה פרעון גמור!

8 ועוד בענין זה, מסופר, ההוא דאמר ליה לחבריה אדם אחד שאמר לו לחבירו: מהימנת לי כבי תרי כל אימת דאמרת "לא פרענא" נאמן אתה עלי כשני עדים כל זמן שתאמר "לא פרעתי". אזל פרעיה באפי תלתא הלך ופרע לו את החוב בפני שלושה. אמר רב פפא: כבי תרי הימניה, כבי תלתא לא הימניה כשנים האמין אותו, כשלושה לא האמין אותו, וכיון שהיו שלושה — יפה כוחם להעיד.

9 אמר ליה לו רב הונא בריה בנו של רב יהושע לרב פפא: אימור דאמרי רבנן דאזלינן בתר אמור שאמרו חכמים שהולכים אחר רוב דעות כלומר, שכמות האנשים מכריעה — הרי הני מילי דברים אלה אמורים לענין אומדנא אומד שצריך להעיד על ערכם של דברים, דכמה דנפישי בקיאי טפי שכמה שהם מרובים בקיאים יותר ולכן הולכים אחר ריבוי האנשים, שסביר שהם יודעים יותר, אבל לענין עדות — הלוא מאה כתרי כשנים ותרי ושנים כמאה, ולכן אין לחלק בין שניים ושלושה.

10 לישנא אחרינא לשון אחרת של אותו מעשה כך הוא: ההוא דאמר ליה לחבריה אדם אחד שאמר לו לחבירו: מהימנת לי כבי תרי כל אימת דאמרת "לא פרענא" נאמן אתה לי כשנים כל זמן שתאמר "לא פרעתי", אזל ופרעיה באפי תלתא הלך ופרע לו בפני שלושה, אמר רב פפא: כבי תרי הימניה, כבי תלתא לא הימניה כמו שנים האמין אותו, כמו שלושה לא האמין אותו, ולכן יש לסמוך על השלושה.

11 מתקיף לה מקשה על כך רב הונא בריה בנו של רב יהושע: הלוא תרי שנים כמאה ומאה כתרי כשנים, ואין הבדל לענין עדות במספר העדים! ואם כן, בכל מקרה נאמן. ומכל מקום אי אם אמר ליה לו מתחילה: נאמן אתה לי כבי תלתא כשלושה, ואזל פרעיה באפי בי והלך ופרע לו לפני ארבעה, במקרה זה, כיון דנחית שירד לדעות שהוסיף מספר יתר על צורך העדות — הרי זה נחית ירד לדעות, ובענין זה יהא כוחם של ארבעה יפה משלושה, ולא יהא נאמן כנגדם.

12 א שנינו במשנה: אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן, ואין משביעין את הקטן. ושואלים: מאי טעמא מה טעם הדבר? אמר קרא הכתוב בפרשת מודה במקצת: "כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמר" שמות כב, ו, וההדגשה היא: נתינה של איש, שמשמעו דווקא גדול, ואין נתינת קטן כלום, שאין בו דעת.

13 ועוד שנינו במשנה: אבל נשבעין לקטן ולהקדש. ומקשים: והא אמרת רישא והרי אמרת מתחילה: אין נשבעין על טענת שוטה וקטן, וכאן נאמר שנשבעים לקטן!

14 אמר רב: מדובר פה בקטן שבא בטענת חוב שחייבים לאביו, ושיטת ר' אליעזר בן יעקב היא. דתניא ששנויה ברייתא, ר' אליעזר בן יעקב אומר: פעמים שאדם נשבע על טענת עצמו, כלומר, שהוא עצמו גורם שיצטרך להישבע, כיצד? אמר לו לחבירו: "מנה לאביך בידי, שהייתי חייב לאביך, והאכלתיו פרס כלומר, נתתי לו מזה חצי" — הרי זה נשבע כמודה במקצת, וזהו שנשבע על טענת עצמו. וחכמים אומרים: כיון שאינו נתבע כלל על הסכום הזה, אלא אומר כן מדעתו, אינו אלא כמשיב אבידה, ומשיב אבידה פטור מלהישבע שלא עיכב לעצמו כלום מן האבידה שהחזיר.

15 ושאלו על כך: ור' אליעזר בן יעקב לית ליה אין לו הלכה זו שמשיב אבידה פטור? אמר רב: מדובר פה בשטענו קטן שלא הודה האיש לגמרי מרצונו, אלא הבן הקטן תבע אותו, והודה לו במקצת.

16 ותוהים: קטן? והאמרת והרי אמרת במשנתנו: אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן! ומשיבים: לעולם מדובר שהטוען היה גדול, ואמאי קרו ליה ומדוע קוראים לו קטן? משום שמדובר פה ביורש, דלגבי מילי דאבוה שאצל עניינים של אביו קטן הוא, שהרי אינו יודע בדיוק מה היו עסקי אביו.

17 ומקשים: אי הכי אם כך אתה מסביר את דברי ר' אליעזר בן יעקב, יש להקשות על ניסוח הדברים: וכי טענת עצמו היא שהוא נשבע עליה? הלוא טענת אחרים היא! ומשיבים: אמנם טענת אחרים היא, ואולם הודאת עצמו.