מאירי על נדרים מ״ח

1 המשנה החמישית והכונה בה לבאר ענין החלק החמישי והוא שאמר המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל נותן לאחר משום מתנה והלה מותר בה מעשה בבית חורון באחד שהיה אביו מודר ממנו הנייה והיה משיא את בנו ואמר לחבירו הרי החצר והסעודה נתונים לך מתנה אין לפניך אלא שיבא אבא ולאכול עמנו בסעודה אמר לו אם שלי הן הרי הן מוקדשין לשמים אמר לו ולא נתתי לך את שלי אלא שתקדישם לשמים אמר לו ולא נתת לי את שלך אלא שתהא את ואביך אוכלין ושותין ומתרצים זה לזה ויהא העוון תלוי בראשו אמרו חכמים כל מתנה שאינה שאם הקדישה תהא מקודשת אינה מתנה אמר הר"ם זה המעשה לא זכרנוהו לחזק המאמר הקודם אמנם זכרוהו לבאר שאמרנו והלה מותר בה בתנאי שלא יבאר בעל המתנה זכרון זה האיש ומורה על זה המעשה דבית חורון ודע כי כאשר נתנה המתנה סתם בלא תנאי ואחר זה הניח לו דרך הנחה ואמר לו אם יבא פלוני יאכל עמנו הנה זה אסור לפי שהעיקר אצלנו אם הוכיח סופו על תחלתו אסור ואמרו גם כן בזה המעשה סעודתו מוכיח עליו ירצה שגודל הסעודה יעיד שהוא לא נתנה לו אלא כדי שיאכל אביו ממנו:

2 אמר המאירי המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל כלומר והוא בדרך שאין בידו לילך אצל חנוני לומר לו איש פלוני שהוא אצלי כך וכך מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה וכו' כמו שכתבנו למעלה וכן שאינו אצל מומחה או אצל שלשה הדיוטות לישאל על נדרו או שאינו רוצה להתיר נדרו לגמרי אלא להאכילו עכשו ממה שבידו אחר שהוא עמו בדרך נותן לאחר במתנה והלה מותר בה וכבר ביארנו שאם אין שם אחר מניח על גבי הגדר או על גבי הסלע ואומר הרי הן מופקרין לכל מי שירצה אלא שלא בא עכשו לבאר אלא דין המתנה על אי זה צד היא מועלת ופירש דדוקא שיהא נותנה מתנה גמורה אבל אם התנה בה שיבא אותו המודר ויאכל אינו כלום ולא סוף דבר בהתנה בהדיא כגון שאמר ואינן לפניך אלא שיבא אבא ויאכל עמנו בסעודה אלא אע"פ שלא אמר ואינן לפניך כל שהזכירו בשעת המתנה כגון שאמר הריני נותנה לך ויבא אבא ויאכל עמנו כלומר מדעתך שאין הענין אלא אם אתה חפץ יבא אבא וכו' או מפייס אני ממך שיבא אבא וכו' הואיל והדברים מוכיחים שלדעת כן נותנו אינו כלום:

3 וגדולי המחברים הוסיפו בדבר שאפילו לא זכרו בשעת המתנה אלא שנתן בלא שום תנאי כל שהזכירו אחר כן בשעת הסעודה לומר יבא אבא ויאכל עמנו אם היא סעודה גדולה שאדם נותן לבו עליה קודם זמנה הדבר מוכיח שאף בשעת המתנה דעתו היה בכך ולא גמר ליתן אלא על דעת כך ומכל מקום סוגיית הגמרא מוכחת שלא נאסר אלא בהזכירו בשעת המתנה והוא שאמרו בגמרא על משנתנו בלישנא בתרא דרבא לא תימא טעמא דאין לפניך אלא שיבא אבא וכו' הוא דאסור אלא אפילו אמר הרי הן לפניך שהדבר מובן שהן שלך בלא שום תנאי ושיור ויבא אבא וכו' כלומר ואני מפייס שיבא אבא אינו כלום שאף זה כעין תנאי וסעודתו מוכחת עליו שלכך כיון ולא גמר ליתן אלא על דעת כן וזהו סעודתו מוכחת עליו שאין אדם עושה סעודה לחופת בנו כדי ליתנה לאחר אלא אם כן על סמך דבר אחר הא כל שנתן סתם ולא הזכיר כלל ובשעת הסעודה מפייסו שיבא אבא וכו' מותר שהרי זו ודאי אם הקדישה מוקדשת הואיל ולא הזכירו בשעת המתנה ואע"פ שעל סמך בטחון זה נתן מכל מקום אין זה אלא ביד המקבל והרי אמרו נותן לאחר משום מתנה אע"פ שנותנה על סמך שבטוח בו ליתן הימנה למודר וכן עיקר:

4 ועל זו אמרו מעשה בבית חורון באחד שהיה אביו מודר הנאה ממנו והיה זה הבן משיא את בנו ולבו נוקפו על שאין אביו יכול לבא ואמר לאחד הרי חצר וסעודה נתונין לך במתנה ואינן לפניך אלא שיבא אבא ויאכל עמנו אמר אם שלי הן הרי הן מוקדשות לשמים ואמר לו לא נתתי לך את שלי על מנת שתקדישם לשמים אמר לו לא נתת לי את שלך אלא שתהא אתה ואביך אוכלין ושותין ומתרצין זה לזה ויהא קולר תלוי בצוארי באותה שעה אמרו כל מתנה ששייר בה הנותן עד שאם יקדישנה המקבל אינה מוקדשת אינה מתנה ושאלו בה בגמרא מעשה לסתור כלומר שהרי תחלה נותן לאחר משום מתנה וודאי על דעת כן היא נותנה ותירץ הכי קאמר נותן לאחר משום מתנה כלומר ובלבד מתנה גמורה בלא שום תנאי הא אם הזכירו בשעת המתנה והוכיח סופו שלדעת כן נתנה כגון זה שסעודתו מוכחת עליו אחר שהזכירו בשעת המתנה אע"פ שלא הזכירו בתנאי גמור ר"ל אין לפניך אלא שיבא אבא וכו' אלא שאמר כעין דרך פיוס ויבא אבא ויאכל וכלישנא בתרא דרבא אינו כלום וכן הלכה:

5 זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

6 בתלמוד המערב שאלו על מה שאמרו כל מתנה שאם הקדישה אינה מוקדשת וכו' מעתה אין אדם נותן מתנה לחבירו על מנת שלא יקדישנה לשמים ופירשוה בנוסח זה כל מתנה שהיא כמתנת בית חורון שהיתה בהערמה כל שאם הקדישה אינה מוקדשת אינה מתנה ומה שיש לפקפק בה משמועת מתנה על מנת להחזיר וקצת שמועות אחרות שבתלמוד כבר ביארנוהו בכדי הצורך בבתרא פרק נחלה בסוף סוגיית המשנה הששית:

7 אע"פ שביארנו כל שסעודתו מוכחת עליו והזכירו בשעת המתנה אינו כלום ואין המתנה מתנה לענין דיני ממונות אינו כן שהאומר לחבירו הרי דבר זה מכור לך או נתון לך ואתה תעשה כך וכך אינו תנאי והמתנה מתקיימת הואיל ולא התנה בהדיא שאינו נותן אלא על דעת כן שהרי אמרו הבו ארבע מאה זוזי לפלניא ולינסוב ברתאי ארבע מאה שקיל ברתא אי בעי נסיב אי לא בעי לא נסיב כמו שביארנו בשני של יום טוב ואע"פ שזו ודאי מוכחא מילתא דארבע מאה משום דלנסיב ברתיה יהיב להו:

8 הוזכר כאן מעשה בההוא גברא דהוה שמיט כיפי ר"ל שהיה גוזל וגונב לבריות ושומט גלימותיהן מעליהן או עמריהן משדותיהן ויש גורסין כיפי דכיתנא כלומר שהיו לו חבילי פשתן והיה גונב לו מהם ומתוך כעסו עליו הדירו הנאה מכל נכסיו והיה לו לזה הבן המודר בן אחד ומתוך כך אמרו לו אי הוי בר ברך צורבא מרבנן מה יהא עליו כלומר אם תמות ולא יוכל בנך לירד בנכסיך נמצא בן בנך מת ברעב שהרי אין הבן יכול ליתנם לבנו כמו שכתבנו למעלה ונמצא בן הבן מת ברעב כל חיי אביו ואמר להו ליקנינהו הדין ר"ל הבן ולא לזכות הוא בהם כלל אלא על מנת שיקנם לבנו לכשיהא צורבא מרבנן והיו מספקים בה אחר שהבן אינו זוכה כלל לעצמו אם זוכה בה להקנותם לבנו פומבדיתאי אמרי קני על מנת להקנות לא קנה הואיל ולא אמר לזכות בשבילו אלא שיקנם על מנת להקנות אינו כלום ואין אומרין מכל מקום המתנה גמורה היא אלא שהטיל בה תנאי וכל שהתנאי מתקיים המתנה קיימת שאין אומרים כן אלא כשהמעשה בדבר אחד והתנאי בדבר אחר כגון הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז אבל זה הכל בדבר אחד והרי לא קנה הוא כלום וכל שלא קנה אינו מקנה ודבר זה יש אומרים שבפירוש אמר לו כך ליקנינהו אדעתא דלכי הוי בריה צורבא מרבנן ליקנינהו ניהליה ולא שיקנה לעצמו כלום שאלו אמרה בלשון הנזכר בגמרא ר"ל ליקנינהו הדין ואי הוי בריה צורבא מרבנן ליקנינהו ניהליה במתנה גמורה מעכשו וכי הוי בריה צורבא מרבנן אי בעי יהיב אי בעי לא יהיב כעובדא דהבו ארבע מאה זוזי וכו' ומכל מקום גדולי הדור כתבו שמאחר שזה מודר הנאה שלו ועל ידי מה שאמרו לו אמרה כן אומדנא דמוכח הוא שלא כיון להקנות לו כלום וכעין מה שכתבנו למעלה בענין סעודתו מוכחת עליו וכמו שהקשו ממנה בסוגיא זו רבא לרב נחמן:

9 ונשוב לביאור הסוגיא והוא שרב נחמן אמר שקנה ואע"ג דקני על מנת להקנות הוא קני על מנת להקנות קנה וקנה הבן להקנותו לבנו אף בחייו לכשיהא צורבא מרבנן ויש מפרשין דלקנינהו הדין דקאמר אאיניש אחרינא קאמר ולא על הבן ומפני שהם חוככים שיהא הנאה לבן בכך ואע"פ שאינו קונה אותם לעצמו וכן יש גורסין מפני פקפוק זה לקנייה הדין לכי הוי צורבא מרבנן ולקנייה ומפרשין בו ליקנייה הדין ר"ל בן הבן לכשיהא צורבא מרבנן ולקנייה ר"ל לאבוה כלומר לכשיזכה בהם יקנה מהם לאביו כרצונו משום כבודו ואין צורך בכך וראייתו של רב נחמן מקנין סודר שהלוקח מקנה סודרו למוכר על מנת להקנות לו שדהו שאם תאמר שמכל מקום קונה הוא הסודר הרי אינו רגיל לתפסו ונמצא שאינו קונה כלום לעצמו אלא שקנה כדי להקנות ומכל מקום הקשו לו ומאן לימא לן דאי בעי האי מוכר למתפיס סודר לא מתפיס ליה כלומר שלא יהא יכול לתפסו הא ודאי אם רצה לתפשו תופסו ונמצא מכל מקום שהוא קונה הסודר לעצמו אבל בן זה אינו קונה כלום ועוד שהרי קנין הסודר הוא קני מעכשו על מנת להקנות כלומר שעם משיכת הסודר מקנה את שדהו אבל הני נכסי אין קנין בהם לבן אף להקנות עד שיהא בו הבן צורבא מרבנן ואותה שעה כבר הדר סודרא למריה כלומר שאותה משיכה או חזקה שזכה בה מתחלה על מנת להקנות אינה בשעת הזכייה והוה ליה כעין משוך פרה ולא תקנה לך אלא לאחר שלשים יום ושמא תאמר ורב נחמן מיהא מאי קא מתרץ בה דהא איהו מודה במשוך פרה ולא תקנה לך עד לאחר שלשים יום דלא קנה אי לא מעכשו וכן בתוספות כתבו שלדברי הכל אף בקנין סודר אי אמר ליה קנה סודר זה ותקנה לי שדך לאחר שלשים יום אינו כלום דהא הדר סודרא למריה ומכאן סמכו לומר שאין קנין סודר קנה אלא במעכשו ומה שאמרו בפרק יש נוחלין בכותב נכסיו לבנו לאחר מותו בהקנאה מהו ואמרו שם אמר אקנייה וקנינא מיניה התם משום דמשעת קנין אקני ליה גופא ויש חולקין בזו לומר שקנין סודר קונה אף לאחר זמן אלא דוקא כשהקונה אותו דבר שבא להקנותו הוא שבא לעולם על הדרך שיהא בשעה שיזכה אבל זה הקונה אינו קונה עד שיהא צורבא מרבנן ואע"פ שהוא בעולם מכל מקום אינו עדין צורבא מרבנן ושמא סובר רב נחמן דודאי ברא נמי מהשתא קני להו להקנותם לאותו זמן או שאמר לו כן בפירוש:

10 ולרב אשי אע"פ שאמר מהשתא בפירוש הואיל והאחר אינו קונה בשעת קנינו אינו כלום אלא שאף לרב אשי כתבו גדולי הדור שלא אמרה אלא בקנין משיכה וחזקה שאין מעשיהן ניכרין אלא בשעתן אבל בקנין שטר שהשטר קיים ועומד עד שיהא בן הבן צורבא מרבנן מודה שכל שלא נתקרע השטר או שאבד בשעת שבן הבן ראוי לקנות קנה שהרי המקדש את האשה בשטר ואמר לה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום מקודשת אם לא נקרע השטר ולא נאבד וכן בגט אבל בתוספות כתבו שרב אשי חולק בה אף בשקנה בשטר ואין הדברים נראין:

11 ונשוב לביאור הסוגיא והוא שהקשו לרב נחמן ממתנת בית חורון שהיה קני על מנת להקנות ולא קנה והיה משיבו לפעמים דבההיא סעודתו מוכחת עליו כלומר שאינו מקנה לזה כלום אף על דעת להקנות שלא היה לזה המקבל אצל אביו של זה כלום שיהא הוא קונה על מנת להקנות ועיקר המתנה לאביו היתה ולא למודר אבל זה במתנה גמורה נותן לבן להקנות לבן הבן שהוא מוטל עליו יותר ממנו ועיקר המתנה לבן הבן הוא וזה מוכיח דליקנינהו הדין דקאמר על הבן הוא אומרה ולא על אדם אחר ופעמים היה משיבו שאף כשתאמר בבית חורון שמתנה היא הואיל ואינה אלא מתנה כל דהוא לאכול ולשבוע לשעתו או ליומו ולא נתנה להקנות עשואה כמי שאינה מתנה להחמיר בנדרים על הדרך שהחמירו בויתורין לאסרן על המודר אע"ג דבעלמא לית בהו מששא וזו של ויתור לדוגמא הביאוה לא שיהא לה מקום בענין זה כלל:

12 זהו ביאור הסוגיא ולענין פסק גדולי המחברים פסקו כרב נחמן והרבה חלקו לפסוק כפומבדיתאי ובקנין סודר מיהא כתבו הגאונים הלכה כרב נחמן דאי תפש ליה לא מתפיש כלומר וצריך להחזירו דהא רב אשי גופיה מאן לימא לן קאמר אלמא לרב נחמן פשיטא ליה ולרב אשי מספקא ליה ואין ספק של רב אשי מוציא מידי ודאי של רב נחמן ואף בראשון של קדושין ו' ב' בענין הילך מנה על מנת שתחזירהו לי מצינו לרב אשי עצמו שאמר בכלהו קני לבר מאשה גזרה שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין אלמא אף הוא מודה שהחליפין להחזיר הן עומדין ואי תפיש מפקינן מיניה אלא שמכל מקום זו אינה הכרח שמא על המנהג הוא סומך לומר כן אלא שהדברים נראין כן ויש מערערין במה שפסקנו כרב נחמן מצד שהוא אסמכתא ר"ל אי הוי צורבא מרבנן עד שנדחקו לומר שלא אמרה רב נחמן אלא לדעת האומר אסמכתא קניא וכבר ידעת לשיטתנו שכל שאין בו צד גיזום אין בו דין אסמכתא ונמצא שאין כאן קושיא לדעתנו:

13 ונשלם הפרק תהלה לאל: