מאירי על נדרים כ״ו

1 ומכל מקום רבא חולק עמו ואמר שבית הלל מודים בשהיפך את דבריו הן מכלכם לזה וזה הן מזה לזה לכלכם שהותרו כלם ואפילו לבית שמאי ולא נחלקו אלא כשהעמיד לשון ראשון דלבית שמאי אסור מטעם תפוש לשון ראשון כר' מאיר שאמרה כן בהאומר זו תמורת עולה זו תמורת שלמים שתמורת עולה היא ואע"פ שמכל מקום סותר את דבורו במה שאומר חוץ מאבא מכל מקום לענין האחרים תפוס לשון ראשון שאביו בכללם ולא היה שם שום התר ואע"פ שלענין אביו ואחיו הותר מדין שגגה האחרים מיהא אסורים ולבית הלל תפוס לשון אחרון וכר' יוסי דאמר בגמר דבריו מתפיש והרי היא שלמים וכן הלכה ואף זו הולכין אחר סוף הדבור שסותר את הראשון והועילה סתירתו אף לאחרים ולא שתהא זו דומה לגמרי לזו של ר' מאיר ור' יוסי אלא שדומה לה במקצת ונמצא לדעת רבא שכל נדר שהותר מקצתו הותר כלו וכן אם נתבטל מקצתו מאליו מצד שגגה או טעות נתבטל כלו בין ששתק בין שהלך לו בין שדבר בהעמדת לשון ראשון הן בסתירתו בכלן כל שהותר מקצתו הותר כלו שזהו לדעתו דעת בית הלל שהלכה כמותו:

2 ומכל מקום הקשה רב פפא לרבא ממה שאמרו בפרק ר' אליעזר כיצד אמר ר' עקיבא נדר שהותר מקצתו הותר כלו ושיהיו חכמים חולקים בה עמו לומר שלא הותר כלו אמר קונם שאני נהנה לכלכם הותר אחד מהם הותרו כלם לזה ולזה הותר הראשון הותר האחרון הותר האחרון לא הותר הראשון בשלמא לרבה דאמ' שהמחלקת הוא במשנה דבורו וקס"ד במשנה זו דהותר דקאמ' פירושו נתבטל על ידי כההיא דאביו ואחיו ואפשר לומר דרבה מוקים לה לרישא ר"ל הא דאמר קונם שאני נהנה לכלכם שבהתרת האחד הותרו כלם בשאמר אחר כן לזה ולזה כלומר שבשעת הנדר אמר קונם שאני נהנה לכלכם ועכשו הוא אומר אלו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר לזה ולזה שיש כאן סתירת דבור ולבית הלל מיהא מותר ור' עקיבא קאי כותיה וסיפא ר"ל סיפא דרישא דהיינו מציעתא דקאמר לזה ולזה הותר הראשון הותרו כלם דאמר נמי בתר הכי כלכם ר"ל שבשעת הנדר אמר לזה ולזה וכשנודע לו שאביו שם הוא אומר אלו הייתי יודע שכן הייתי אומר כולכם אסורים חוץ מאבא שנמצא סותר לשונו הראשון וכל שנשתנה לשונו בין מכלל לפרט בין מפרט לכלל הותר מקצתו הותר כלו והותר הראשון לאו דוקא אלא הותר אחד מהם וסיפא דסיפא דקתני בלזה ולזה האחרון מותר וכולן אסורין אתה מפרשו בשלא סתר דבורו ואחרון לאו דוקא אלא אע"פ שהותר מאליו אותו שהיה נדרו עליו בטעות או שגגה והוא שקוראו עכשיו אחרון האחרים אסורים אחר שלא שנה את לשונו והוא הדין כשאמר בשעת הנדר כולכם אסורים ובשעה שנתגלה לו שאביו לשם יאמר גם אלו הייתי יודע וכו' הייתי אומר כלכם אסורים חוץ מאבא אלא דחדא מיניהו נקט ובהכי אתי' לה בכלא מתניתין ר' עקיבא כבית הלל ורבנן פליגי עליה חוץ מסיפא דסיפא שאף בית הלל מודים בה הואיל ומעמיד את לשונו:

3 אלא לדידך דקאמרת דבסותר לא פליגי דאפילו לרבנן הותר כלו היכי מוקמת למתניתין דמשמע דר' עקיבא היא ורבנן פליגי עליה בשלמא רישא דאמר נמי לכלכם ונמצא מעמיד דבורו הראשון דלבית שמאי לא הותר כלו ולר' עקיבא דקאי כבית הלל הותר כלו אלא סיפא ר"ל מציעתא דקאמר לזה ולזה הותר הראשון הותרו כלם דאמר לזה ולזה בתמיהה כלומר בין בשעת הנדר בין כשנתגלה לו שאביו לשם כלומר שנמצא מעמיד זה דבריו ואם כן מה הוצרכה דבשלמא לרבה אשמעינן תרויהו בסותר לאשמועינן דר' עקיבא סבר לה כבית הלל בין ששנה מכלל לכלל שהשנויים אינם דומין זה לזה אבל לדידך דאוקמת תרויהו במעמיד מה בין זו לזו עד שיצטרך ללמד את שתיהן אלא ודאי בסותר וזו ואין צריך לומר זו קתני כלומר שאף במעמיד הותר כלו ואין צריך לומר בסותר ואם כן היכי אמר דר' עקיבא היא והא לדידך כלהו מודו בהכי ובעל הסוגיא קצר דבריו והיה לו לומר אלא סיפא דאמר לזה ולזה בתמיהה תרתי למה לי אלא דאמר לכלכם כלומר שבתחלה אמר לזה ולזה ולבסוף כשנתגלה לו שאביו לשם אמר כלכם שנמצא סותר את לשונו ור' עקיבא היא בתמיהה הא אמרת דברי הכל מותר ושמא תאמר והא הוה מצי לאקשויי מסיפא דסיפא דקאמר כולן אסורין ובמעמיד ולר"ע דקאי כבית הלל אף במעמיד מותר תירצו בתוספות דממציעתא ניחא ליה לאקשויי משום דקדימא:

4 ואמר ליה רבא ולרבה מי ניחא סיפא ר"ל סיפא דרישא במאי מוקים לה בדאמר לכלכם שנמצא סותר ואם כן מאי ראשון דקאמר והרי בדבור שני כללם בדבור אחד הוה ליה למימר הותר אחד מהם ואי כדקאמרת דראשון לאו דוקא אין זה כלום דמדקאמר ברישא הותר אחד מהם וכו' ובתר הכי אמר הותר הראשון אלמא דוקא קתני וכן נמי סיפא דסיפא דמפרשת לה במעמיד לדעתו מאי אחרון דקאמר מותר ומהיכן בא לקרות לאותו שהיה נדרו בטעות אחרון ועוד דהא כולכם קאמר:

5 אלא רישא דקאמר לכלכם שנמצא מעמיד דבריו ור' עקיבא כבית הלל ותו לא אשמעינן מידי לא במעמיד ולא בסותר דבסותר לא פליגי ולא הוצרך ללמדה וסיפא כולה ר"ל בין סיפא דרישא בין סיפא דסיפא חדא מילתא אתא לאשמעינן ודבר שבלא מחלקת וכולה כשתלאן זה ר"ל שהרים את הראשון ואחר כך התפיס בו אחד בפרט כלומר וזה כראשון וכן הרבה כל אחד בקודם לו והרי בזו הואיל ופרטים הם אין ראוי לומר שאם הותר האחד יותרו כלם אלא אם כן בדרך זה שכל שהראשון הותר בטעות כל הנתפשים שאחריו הותרו אבל כל שהאחרון בטעות הוא מותרה והקודמים אסורים והוא שאמרו בתוספתא הותר האמצעי הימנו ולמטה מותר הימנו ולמעלה אסור וכן הלכה ופרשוה בתוספות אפילו הותר על ידי פתח או חרטה וכן הדין כשמתפיסין הם בעצמם כגון שנדר אחד ואמר אחר ואני כמהו וכן בנזיר אמרו שאם אמר האחד הריני נזיר ואמר אחר ואני שהוא כמהו הותר הראשון הותרו כולם הותר האחרון הוא מותר וכולם אסורים הא לזה ולזה פרטא הוי ואין אחד מהם ניתר על ידי אותו שהיה הנדר עליו בטעות ואין צריך לומר קונם לזה וקונם לזה וזה ששנאוה שם בקונם לזה וקונם לזה לדעת ר' שמעון שנאוה שהיה אומר לך ולך כללא הוי ומכל מקום לר' יהודה פרטא הוי ור' שמעון ור' יהודה הלכה כר' יהודה וכל שכן לזה לזה בלא וא"ו וגדולי המחברים כתבו בענינים אלו דברים שלא נתישבו לנו בפרק רביעי ואף גדולי המגיהים מחלו להם בה ואע"פ שתירוצו של רבא עלה כהוגן ויש לענין סוף השמועה אין ספק שכך הוא מכל מקום טעמיה דרבא לא אקליש ליה בהכי דאיהו נמי מצי מפרש לרישא בסותר וסיפא בשתלאן זה בזה:

6 ומכל מקום חזרו והקשו לשניהם ממה שאמרו קונם בצל וכו' ואין גורסין איתיביה רב אדא לרבא אלא איתיביה רב אדא לחוד דלתרויהו קא פריך והוא שאמרו קונם בצל שאני טועם שהבצל רע ללב אמרו לו והרי הכופרי ר"ל בצל שהוא דק במינו יפה ללב הותר הכופרי והותרו האחרים אגבו ומעשה היה והתירו ר' מאיר לכל הבצלים מאי לאו באומר אלו הייתי יודע שכן הייתי אומר כל הבצלים אסורים וכופרי מותר שנמצא מעמיד דבריו וקשיא לרבא דאמר דבית שמאי כר' מאיר והכא ר' מאיר גופיה קאמר דאף במעמיד מותר כלן ואין אומרין תפוש לשון ראשון וקשיא נמי לרבה דקאמר דבמעמיד כולהו מודו דאסור והכא חזינן דשרי ותירצה באומר אלו הייתי יודע וכו' הייתי אומר בצל פלוני וכו' שנמצא סותר את דבריו ולדעת רבה אתייא הא דר' מאיר כבית הלל ולדעת רבא אתיא כדברי הכל ויש בקצת ספרים גרסות אחרות בתירוץ זה וזו עיקר וכן יש גורסין בה איתיביה אביי לרבא ואינה נראית דהא לרבא קשיא טפי: