מאירי על נדרים ע״ז

« מאירי על נדרים ע״ו ע״ב מאירי על נדרים ע״ח ע״א »

2 נדרים פתח ↗

עוֹמֵד? וְהָתַנְיָא: יָרַד רַבָּן גַּמְלִיאֵל מִן הַחֲמוֹר וְנִתְעַטֵּף וְיָשַׁב וְהִתִּיר לוֹ נִדְרוֹ. רַבָּן גַּמְלִיאֵל סָבַר: פּוֹתְחִין בַּחֲרָטָה. מִיעְקַר נִדְרָא בָּעִינַן, וּבָעֵי עַיּוֹנֵי, אַהָכִי יָשַׁב. וְרַב נַחְמָן סָבַר: אֵין פּוֹתְחִין בַּחֲרָטָה, וַאֲפִילּוּ מְעוּמָּד. אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: חֲזִי מָר הַאי מֵרַבָּנַן דַּאֲתָא מִמַּעְרְבָא וְאָמַר: אִיזְדְּקִיקוּ לֵיהּ רַבָּנַן לִבְרֵיהּ דְּרַב הוּנָא בַּר אָבִין, וּשְׁרוֹ לֵיהּ נִדְרֵיהּ וַאֲמַרוּ לֵיהּ: זִיל וּבְעִי רַחֲמֵי עַל נַפְשָׁךְ דַּחֲטָאת. דְּתָנֵי רַב דִּימִי אֲחוּהּ דְּרַב סָפְרָא: כׇּל הַנּוֹדֵר, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְקַיְּימוֹ — נִקְרָא חוֹטֵא. אָמַר רַב זְבִיד: מַאי קְרָא — ״וְכִי תֶחְדַּל לִנְדֹּר לֹא יִהְיֶה בְךָ חֵטְא״, הָא לֹא חָדַלְתָּ — אִיכָּא חֵטְא.

1 זה שביארנו שנשאלין לנדרים לצורך השבת פירושו אף בשהיה להם פנאי מערב שבת לישאל וכשנשאלין בשבת לפני חכם אומר החכם לשון התר הנדר כדרך שהוא אומר בחול שלא נאמר טלי ואכלי אלא באב ובעל שהם שולטים עליה ומבטלים בלבם ומורשים לומר לה דרך הכרח שתאכל אבל חכם לא וכן נשאלין בשבת בין ביחיד מומחה בין בשלשה הדיוטות ואין אומרין שאם ישאל בשלשה הדיוטות יהא נראה כדן את הדין שהרי מכל מקום נשאלין אף בקרובים ואף מעומד ואף בלילה מה שאין כל אלו בדין ועומד שכתבנו יש אומרים שלא סוף דבר שהוא מתעכב אלא אפילו מהלך או מתעסק בדברים אחרים והוא שאמרו חייא בר רב שדי גירא ובדיק ר"ל שהיה מפריח חץ לשחוט את העוף הפורח ובודק בנשאל אם מתחרט אם לאו ויש למדין מכאן שהלכה כדברי האומר פותחין בחרטה שאלו היינו צריכים לפתח היה צריך לנו יישוב הדעת ולא היינו מתירין במעמד וכל שכן במתעסק או ברכוב ומהלך והוא שגורסין כאן והתניא ירד ר' גמליאל מן החמור ונתעטף וישב ותירצו רבן גמליאל סבר אין פותחין בחרטה כלומר ולפיכך ישב ומכל מקום יש גורסין בה ר"ג סבר פותחין בחרטה ומפרשים שהחכם פותח לו ומחזר אחריו למצא פתח שיתחרט עליו ואין זה כפותחין בחרטה דעלמא ומכל מקום יש אומרין שאף לדעת הפוסקים בעלמא אין פותחין בחרטה ומצריכים פתח שעליו יותר הנדר מעיקרו מודים הם שאף מעומד כן שלא הוצרך בגמרא לרבות מעומד אלא ללמד שאינו כדין ומכל מקום ישוב הדעת אינו נפקע בעמידה אלא שבמהלך או במתעסק או ברכוב אינו כלום אלא לדעת האומר פותחין בחרטה ויש אומרים שאף לדעת האומר פותחין בחרטה מכל מקום צריך שלא יתיר בהדיוטות והלכך כל שהוא רכוב או מהלך או מתעסק אסור ומעומד מותר ולדעת האומר אין פותחין בחרטה אף מעומד לא וכן כתבנוה בעירובין פרק הדר ס"ד ב' וכן עיקר:

2 כבר ביארנו שאין ראוי לאדם להרגיל עצמו להיות קופץ בנדרים וכמו שאמרו כל הנודר כאלו בנה במה וכו' וכן אמרו כאן אמר ליה רבא לרב נחמן חזי מר האי צורבא מרבנן דאתא ממערבא ואמר אזדקיקו ליה רבנן לבריה דרב הונא ושרו ליה נדריה ואמרו ליה זיל ובעי רחמי אנפשך שכל הנודר אע"פ שמקיימו נקרא חוטא שנאמר כי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא הא לא חדלת יש בך חטא ואם נדר מצוה לישאל ודברים אלו כלם בנדרי איסר שאוסר על עצמו איזה דבר אבל נדרי הקדש מצוה לקיימם ושלא לישאל עליהן אלא לצורך גדול שנאמר נדרי לה' אשלם ואף בנדרי איסר דוקא שעושה דרך כעס וקפדנות אבל כל שמכוין בהם למצע דרכיו ולתקן הנהגותיו לפי מה שמכיר בטבעו שהוא צריך לו הרי זה משובח על הדרך שביארנו בפרק ראשון באותו שראה קווצותיו סדורות לו ופחז עליו יצרו ועל זו אמרו נדרים סייג לפרישות וכן אמרו באת עבירה לידו ורוצה לינצל הימנה ישבע עליה כמו שביארנו בפרק שלישי של שבועות כ"ה א':

2 שבועות פתח ↗

בְּחַטָּאת קָאָמְרִינַן. רָבִינָא אָמַר: כִּי קָתָנֵי, מִידֵּי דְּחָיֵיל אַמִּידֵּי דְּבַר אֲכִילָה הוּא; שְׁבוּעָה דְּחָיְילָא אַמִּידֵּי דְּלָאו בַּר אֲכִילָה הוּא, לָא קָתָנֵי. וַהֲרֵי הֶקְדֵּשׁ – דְּחָיֵיל נָמֵי אַעֵצִים וַאֲבָנִים! אֶלָּא כִּי קָתָנֵי, מִידֵּי דְּחָיֵיל אַמִּידֵּי דְּאִית בֵּהּ מְשָׁשָׁא; שְׁבוּעָה דְּחָיְילָא אַמִּידֵּי דְּלֵית בֵּיהּ מְשָׁשָׁא, כְּגוֹן ״שֶׁאִישַׁן״ וְ״שֶׁלֹּא אִישַׁן״ – לָא קָתָנֵי. מַתְנִי׳ אֶחָד דְּבָרִים שֶׁל עַצְמוֹ וְאֶחָד דְּבָרִים שֶׁל אֲחֵרִים, וְאֶחָד דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן מַמָּשׁ וְאֶחָד דְּבָרִים שֶׁאֵין בָּהֶן מַמָּשׁ. כֵּיצַד? אָמַר ״שְׁבוּעָה שֶׁאֶתֵּן לְאִישׁ פְּלוֹנִי״ וְ״שֶׁלֹּא אֶתֵּן״; ״שֶׁנָּתַתִּי״ וְ״שֶׁלֹּא נָתַתִּי״; ״שֶׁאִישַׁן״ וְ״שֶׁלֹּא אִישַׁן״; ״שֶׁיָּשַׁנְתִּי״ וְ״שֶׁלֹּא יָשַׁנְתִּי״; ״שֶׁאֶזְרוֹק צְרוֹר לַיָּם״ וְ״שֶׁלֹּא אֶזְרוֹק״; ״שֶׁזָּרַקְתִּי״ וְ״שֶׁלֹּא זָרַקְתִּי״. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא עַל הֶעָתִיד לָבֹא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב״. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: אִם כֵּן, אֵין לִי אֶלָּא דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן הֲרָעָה וַהֲטָבָה; דְּבָרִים שֶׁאֵין בָּהֶן הֲרָעָה וַהֲטָבָה מִנַּיִן? אָמַר לוֹ: מֵרִיבּוּי הַכָּתוּב. אָמַר לוֹ: אִם רִיבָּה הַכָּתוּב לְכָךְ, רִיבָּה הַכָּתוּב לְכָךְ! גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: חוֹמֶר בַּנְּדָרִים מִבַּשְּׁבוּעוֹת, חוֹמֶר בַּשְּׁבוּעוֹת מִבַּנְּדָרִים. חוֹמֶר בַּנְּדָרִים – שֶׁהַנְּדָרִים חָלִים עַל דְּבַר מִצְוָה כִּדְבַר הָרְשׁוּת, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּשְּׁבוּעוֹת. חוֹמֶר בַּשְּׁבוּעוֹת – שֶׁהַשְּׁבוּעוֹת חָלוֹת עַל דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ מַמָּשׁ כְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַמָּשׁ, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּנְּדָרִים. כֵּיצַד? אָמַר ״שְׁבוּעָה שֶׁאֶתֵּן לִפְלוֹנִי״ וְ״שֶׁלֹּא אֶתֵּן״. מַאי ״אֶתֵּן״? אִילֵּימָא צְדָקָה לְעָנִי, מוּשְׁבָּע וְעוֹמֵד מֵהַר סִינַי הוּא – שֶׁנֶּאֱמַר: ״נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ״! אֶלָּא מַתָּנָה לְעָשִׁיר. ״שֶׁאִישַׁן״ וְ״שֶׁלֹּא אִישַׁן״ – אִינִי?! וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הָאוֹמֵר ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אִישַׁן שְׁלֹשָׁה יָמִים״ – מַלְקִין אוֹתוֹ וְיָשֵׁן לְאַלְתַּר! הָתָם דְּאָמַר ״שְׁלֹשָׁה״, הָכָא דְּלָא אָמַר ״שְׁלֹשָׁה״. ״שֶׁאֶזְרוֹק צְרוֹר לַיָּם״ וְ״שֶׁלֹּא אֶזְרוֹק״. אִיתְּמַר: ״שְׁבוּעָה שֶׁזָּרַק פְּלוֹנִי צְרוֹר לַיָּם״ וְ״שֶׁלֹּא זָרַק״, רַב אָמַר חַיָּיב, וּשְׁמוּאֵל אָמַר פָּטוּר. רַב אָמַר חַיָּיב – אִיתֵיהּ בְּלָאו וְהֵן. וּשְׁמוּאֵל אָמַר פָּטוּר – לֵיתֵיהּ בִּלְהַבָּא. לֵימָא בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְרַבִּי עֲקִיבָא קָא מִיפַּלְגִי? דִּתְנַן, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא עַל הֶעָתִיד לָבֹא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב״. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: אִם כֵּן, אֵין לִי אֶלָּא דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן הֲרָעָה וַהֲטָבָה, דְּבָרִים שֶׁאֵין בָּהֶן הֲרָעָה וַהֲטָבָה מִנַּיִן? אָמַר לוֹ: מֵרִיבּוּי הַכָּתוּב. אָמַר לוֹ: אִם רִיבָּה הַכָּתוּב לְכָךְ, רִיבָּה הַכָּתוּב לְכָךְ! רַב דְּאָמַר כְּרַבִּי עֲקִיבָא, וּשְׁמוּאֵל דְּאָמַר כְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל? אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל – כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי; הַשְׁתָּא מִילְּתָא דְּאִיתַהּ בִּלְהַבָּא לָא מְחַיַּיב עֲלַהּ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל לְשֶׁעָבַר, מִילְּתָא דְּלֵיתַהּ בִּלְהַבָּא מִיבַּעְיָא?! כִּי פְּלִיגִי – אַלִּיבָּא דְּרַבִּי עֲקִיבָא. רַב – כְּרַבִּי עֲקִיבָא; וּשְׁמוּאֵל אָמַר: עַד כָּאן לָא מְחַיֵּיב רַבִּי עֲקִיבָא הָתָם לְשֶׁעָבַר, אֶלָּא מִלְּתָא דְּאִיתַהּ בִּלְהַבָּא – מְחַיֵּיב רַבִּי עֲקִיבָא לְשֶׁעָבַר; אֲבָל מִידֵּי דְּלֵיתֵיהּ בִּלְהַבָּא – לָא. לֵימָא בִּפְלוּגְתָּא

« מאירי על נדרים ע״ו ע״ב מאירי על נדרים ע״ח ע״א »