1כבר ביארנו בהרבה מקומות שלא נאמר דינא דמלכותא דינא אלא בדבר שהמלך עושה חק קבוע דרך כלל ולא שיחדש דבר לאיזה יחיד בפרט. וכל שעשהו דרך כלל דין גמור הוא ואסור בהעלמתו או בהברחתו כגניבה גמורה ודבר זה אין בו חלוק בין מלכי ישראל למלכי אומות העולם שהרי אף במלכי ישראל פסקנו בשני של סנהדרין שכל האמור בפרשת מלך על יד שמואל הנביא מלך מותר בו ובתוספות כתבו שלא נאמר כן אלא במלכי אומות העולם אבל מלכי ישראל אין ידם תקפה לחדש בדינין כלום והביאם לכך דעת האומר שכל האמור בפרשת מלך אף הוא אסור בו ולא נאמר אלא ליראם ולבהלם ואם כן תפוק לי' משום דדינא דמלכותא דינא ואין צורך בכך שהרי פסקנו כל שבפרשת מלך מלך מותר בו:2זה שביארנו במה שאמרו נודרין להרגין וכו' שדוקא באומר בלבו היום שאינו מכחיש לגמרי מה שמוציא בשפתיו אבל כל שאינו אומר כן אלא שהוא מכחיש לגמרי מה שמוציא בשפתיו לא שנראין הדברים שאף בשאינו מכחיש לגמרי לענין אונסין לבד הותר הא כל שלא באונס אסור דקדקו עליה בתוספות שהרי בשבועות אמרו הוציא בשפתיו פת סתם וגמר בלבו פת חטים אינו אסור אלא בפת חטים אלמא מחשבתו מועלת אף שלא במקום אונס ופירשו בה דההיא בתלמיד חכם וזו שבכאן בעם הארץ שהחמירו עליו להצריכו שאלה בהרבה דברים ואף כאן החמירו בו שלא לסמוך על דברים שבלב אלא במקום אונס ויש לתמוה אם הדבר כן היאך נשמט בעל התלמוד מלהזכיר שם שבעם הארץ צריך שאלה אלא שעיקר הדברים הוא מה שראיתי לגדולי הדור שזו של שבועות במתכוין לומר פת על דעת פת של חטים ואינו מתכוין להשמיע לשומעים פת סתם על דעת שיבינו מדבריו שהוא אוסר על עצמו כל פת ואף בעם הארץ מותר אבל כאן שהוא מערים ומכוין שיבינו השומעים מלשונו שהוא אוסר עצמו לעולם ונמצא מבטל בלבו מה שהוא מכוין להשמיע הרי הוא כעין מבטל מה שאמר בלבו ומתוך כך לא הותר אלא במקום אונס אף לתלמיד חכם הוא במקום אונס הותר לכל לסמוך על דברים שבלב כגון אם ישביעוהו אנסים בהכרח על אי זה דבר ישבע ויהא בלבו היום או שעה אחת או כפי מה שיראה לו לפי ענין השבועה הא שלא במקום אונס אף לתלמיד חכם אסור ומה שאמרו במסכת כלה ברבי עקיבה שהיה נשבע לאשה אחת שיביאנה לחיי העולם הבא אם תגלה לו ענין בנה לברר מה שהיה אומר בעז פנים שהוא ממזר ובן הנדה והיה מבטלה בלבו אף זה צד אונס היה כדי לברר ענינו אם יש לחוש בביאתו בקהל אם לאו וכן אף לברר הלכתו וקבלתו:3נדרי אונסין שהזכרנו כבר ביארנו במשנתנו שאף בשבועה כן לדעת בית הלל שהלכה כדבריהם ואף לענין שאלה נדר ושבועה שוין ר"ל ששניהם בדין שאלה כמו שהתבאר ומה שאמרו לא יפתח לו בשבועה ר"ל שלא ישראל לפתוח לו בחרטה או בפתח לשבועה מפני שאין בה שאלה בית שמאי היא ואין הלכה כדבריהם:4המשנה השניה אינה מכונת הפרק אלא מתוך שנתעסק במשנה זו בנדרים שאין פיו ולבו שוין בהן נתגלגל בענין זה שהוא הקדש שאין פיו ולבו שוין בו על הדרך שיתבאר והוא שאמר הרי הנטיעות האלו קרבן אם אינן נקצצות וטלית זו קרבן אם אינה נשרפת יש לה פדיון הרי הנטיעות האלו קרבן עד שיקצצו טלית זו קרבן עד שתשרף אין להם פדיון:5אמר הר"ם ביאור זאת המשנה שהוא כאשר אמר הרי הנטיעות האלו קרבן אם אינן נקצצות היום ועבר היום ולא נקצצו הנה עליו שיפדם מיד ההקדש כדין קדשי בדק הבית כלם אשר יפדה מיד הגזבר אולם כאשר אמר הרי אלו הנטיעות קרבן עד שיקצצו אי אפשר לפדותם עד שיקצצו לפי שאם פדאם קודם קציצה הנה כאשר יצאו לחולין תשובו הקדש לפי שכבר שמהו קדש עד שתקצץ וכאשר תקצץ אם יפדו אותה ותצא לחולין ואם פדאה זולתו ואפילו קודם שיפסקו אותה אינן חוזרות נקדשות אלא תצא לחולין וכן הדין בטלית ומה שדומה לזה:6אמר המאירי נטיעות האלו קרבן וכו' וקודם שנכנס בביאורה של משנה זו צריך שתזכור מה שכתבנו בשלישי של שבועות שכל האומר סתם ככר זה הקדש או ככר זה קרבן הואיל ואסרו לכל העולם כל הנהנה בו מעל בין הוא בין אחר ומביא קרבן מעילה ואחר שחל עליו שם הקדש והוא דבר שאינו קדוש קדושת הגוף יש לה פדיון ותופסת פדיונה להקדש ויוצאה לחולין והוא הדין בככר זה קונם הואיל והוא אוסרו לכל העולם והוא שאמרו יש מעילה בקונמות אבל אם אמר ככר זה עלי הקדש או עלי קרבן שנמצא שלא אסרה אלא לעצמו הוא מעל אם נהנה אע"פ שאינה הקדש או קרבן אצל אחרים אבל חבירו לא מעל לפיכך אין לו פדיון שאין פדיון אלא בדבר שגופו קדוש אבל דבר שאין גופו קדוש אלא שהוא מוקדש עליו אין זה אלא איסור בעלמא עליו ואין פדיון באיסורין וכן אם אסרה על אחר כגון ככרי על פלוני הקדש או קרבן זה שנאסרו עליו מעל ולא אדם אחר ולפיכך אין לה פדיון ואף זו לא אמרו שמעל אלא שהודרו בלשון הקדש או קרבן שלענין זה לשון קרבן מובן בענין הקדש אבל אם נדר בלשון קונם שהוא מיוחד בלשון נדר הואיל ולא אסרה אלא לעצמו או לאחר ולא לכל העולם וכן שלא אסרה אף לעצמו או לזה אלא בלשון קונם אין כאן מעילה כלל שהנדר זדונו במלקות ושגגתו בלא כלום ועל זה אמרו נטיעות הללו קרבן אם אינן נקצצות טלית זה קרבן אם אינה נשרפת יש לה פדיון ר"ל שהקדש חל עליהם להביאם לכלל פדיון מיד הגזבר כדין קדשי בדק הבית:7ושאלו בגמרא היכי נדר ופירשו בתוספות שהרי משמעו של לשון זה שאם אין נקצצות לעולם יהו הקדש והרי הדבר תלוי ועומד אם יקצצו אם לאו והיאך הקדש חל בהם עד שיאמר שיש לה פדיון שמא עדין יקצצו וכן בטלית זה יהא עליו קרבן אם אינה נשרפת היאך חל עליה הקדש והרי הדבר תלוי ועומד שאם ישרף לא יהא הקדש ושמא ישרף עדין ופירשוה אם אינה נשרפת היום אם אינה נקצצת היום ואם תאמר זו מה הוצרכה חזרו ופירשוה דאיכא זיקא נפישא ר"ל רוח גדולה והוא מתירא על הנטיעות וסבור שיקצצו על ידי הרוח ר"ל שישברו וכן יש שם דליקה וסבור על הטלית שתשרף ומתוך שהוא סבור עליהם כך הוא מקדיש זאת הנטיעות אם לא יקצצו היום מחמת הרוח ואת הטלית אם לא תשרף היום מפני הדליקה והדברים מוכיחים שאם לא היה בדעתו כך לא היה מקדישם ונמצא שאין פיו ולבו שוין ואע"פ כן לימד שהן קדושות אחר שעבר היום ולא נקצצו הנטיעות ולא נשרף הטלית ואע"פ שלא אמרה בלשון הקדש אלא בלשון קרבן והקרבן הוא מעין קונם ואין פדיון אלא בשאסרן על עצמו או על אחד לבד כמן שהקדמנו ופודה אותם מיד הגזבר ויוצאות לחולין:8ושאלו עוד בגמרא ליתני קדושות וארישא קאי כלומר מה לו לומר יש להן פדיון ותירץ דמשום דסיפא איצטריך למתני אין להן פדיון כמו שנבאר תנא רישא יש להן פדיון ויש גורסין ולתני קדושות ואינן קדושות וקאי נמי אסיפא והיא נוסחא משובשת:9הרי הנטיעות האלו קרבן עד שיקצצו כלומר מעכשו עד שיקצצו כלומר שאם נקצצו יחזרו חולין וכן טלית זה יהא הקדש עד שישרף כלומר הא משנשרף אפילו קצתו יהא חולין אין להם פדיון ר"ל קודם קציצה שאפילו פדאם הרי פדיון קדוש ואם לא יצאו לחולין לגמרי אלא שיצאו רגע לחולין להתפיס פדיונם וחזרו מיד להיות הקדש על פי תנאו שהתנה שיהו הקדש עד שיקצצו אבל לכשיקצצו אם צריכות פדיון אם לאו יתבאר בסמוך ופרשו בגמרא דוקא בפדאן הוא אבל אם פדאום אחרים שהרי אדם יכול לפדות הקדש חבירו אין חוזרות לקדושה משנפדו כלל ומותרות אף למקדיש שהרי הדבר מאותו הפודה הוא עד זמן הקדשו ר"ל עד שיקצצו ואין בידו להקדיש מה שאינו שלו ואחר שאין הוא יכול להקדיש אינו חוזר לקדושה מאליו מחמת הקדשו הא פדאן הוא חוזרות וקדושות:10ושאלו בגמרא ולעולם כלומר לא יהא להם פדיון מעולם אף לאחר קציצה ותירץ שלא דברו במשנתנו אלא קודם קציצה אבל כל שלאחר קציצה נחלקו בה לדעת בר פדא צריכות פדיון ומשפדאן פעם אחת דיו ואין חוזרות לקדושה כלל ולדעת עולא אין צריכות פדיון אלא נהנה בהם מיד ולענין פסק נראה שהלכה כעולא וכן פסקוה גדולי המחברים בחבוריהם אע"פ שבפירושי המשנה כתבוה כבר פדא ומכל מקום גדולי הדורות פסקו כבר פדא שצריכות פדיון אף לאחר קציצה ולדעתם כל שאמר דבר זה קדוש עד זמן פלוני כשיגיע הזמן צריך פדיון ואפילו בקדושת דמים ואצ"ל בקדושת הגוף ולפי דרכנו למדנו ממשנתנו שהמקדיש לבדק הבית חפץ עד זמן פלוני אפילו פדהו כמה פעמים אינו יוצא לחולין עד אותו זמן אלא אם כן פדאו אחר וכן כתבוה קצת מפרשים:11זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
