מאירי על נדרים ל״ה

1 המשנה ותורם את תרומתו ומעשרותיו לדעתו ומקריב עליו קיני זבים וקיני זבות וקיני יולדות חטאות ואשמות ומלמדו מדרש הלכות והגדות לא ילמדנו מקרא אבל מלמד הוא את בניו מקרא וזן את אשתו ואת בניו אע"פ שהוא חייב במזונותן לא יזון את בהמתו בין טמאה בין טהורה ר' אליעזר אומר זן את הטמאה ואינו זן את הטהורה אמרו לו מה בין טמאה בין טהורה אמר להן שהטהורה נפשה לשמים וגופה שלו וטמאה נפשה וגופה לשמים אמרו לו אף הטמאה נפשה לשמים וגופה שלו שאם ירצה הרי הוא מוכרה לגוים או מאכילה לכלבים. אמר הר"ם כבר ביארנו שהוא כאשר נתן בעבורו דבר שהוא מחייב בו הנה מותר ולא יקרא הנאה ואמנם היא הנאה במקרה בעבור שמנע ממנו היזק ובמה שהיקל יהיה לו קורת רוח לבד ולא יגיע לידו כלום ואמר לא ילמדנו מקרא במקום שילמדו בו המקרא בשכר אבל במקום שילמדו אותה בחנם הנה יהיה מותר ללמד אותו מקרא ולא נצטרך לשנות בהלכות והגדות ומדרשות דבר מזה לפי שאין מותר מצד התורה בשום פנים שנלמד מין ממיני התורה בשכר באמרו ואותי צוה ה' ובאה הקבלה מה אני בחנם אף אתה בחנם ואולם מותר ללמד גרסת המקרא בשכר במקומות אשר פשט המנהג בזה ובלבד שיהיה זה השכר שכר למוד ושכר שמירת הנערים שלא יתבטלו ויפסדו ואני תמה מאנשים גדולים סמו את עינם קבול ההנאה והכחישו האמת ולקחו לעצמם המעלות הנכבדות בהיותם שופטים ורבנים ותלו בכותל חלוש ואני עתיד לדבר בזה הענין במקומות מאבות ואשר יחויב שיאסר עליו שיאכל בהמתו לפי שכל הנוסף בשמנה וכחה יוסיפו דמיה ואמר ר' אליעזר שבהמה טמאה שאין מותר לאכלה הנה אין תועלת בשמנינותה ובתוספת בשרה וחכמים יאמרו שכבר יוסיפו דמיה או משקלה אם ישחטנה או ימכרנה לגוים או יאכילנה לכלבים ואין הלכה כר' אליעזר:

2 ואמר אחר כן ותורם לו ר"ל המדיר למודר תרומתו ומעשרותיו לדעתו של מודר ופרשו בגמרא לא שיעשהו הוא שליח לתרום שאם כן הרי עושה שליחותו ונהנה והמודר מחבירו אסור לעשות לו שום שליחות ואף שלא לדעת כלל אין תרומתו תרומה ומתוך כך פירשוה בשאמר המודר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום וזה שומע ותורם לו וזו פירושה כשתורם משל בעל הכרי על הכרי שבזו צריך דעת אבל אם תרם משלו על שם הכרי של מודר אין צריך דעת ותרומתו תרומה ואף הוא מותר לעשות כן אע"פ שמהנהו מפני שהלכה כחנן ואני תמה אחר שהעמידו משנתנו כחנן מה הוצרך לומר לדעתו ושמא רצה ללמדה אף בתורם מבעל הכרי או שמא מפני שלא הוברר יפה בגמרא אם התורם משלו על חבירו צריך דעת אם לאו עד שהרבה מן הפוסקים הניחוה בספק ומחמירין בה:

3 ומקריב עליו ר"ל שאם המדיר כהן מקריב קני זבים וזבות שהם קרבנות שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת ביום שמיני שאחר שבעה נקיים וקני יולדות והוא תור או בן יונה לחטאת ואם אינה מספקת לכבש לעולה מביאה שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת וכן מקריב עליו חטאות ואשמות אף של מצורע הוא הדין לכל הקרבנות אלא שהזכיר זב וזבה ויולדת ומצורע מפני שארבעתם מחוסרי כפרה ר"ל שאע"פ שטבלו והעריבו שמשן אסורין לאכול בקדשים עד שיביאו כפרתן בשמיני ובא ללמד שאף קרבנות אלו שבאין להכשירן בקדשים נעשין על ידו וכל שכן האחרים ואע"פ שבגמרא נראה שבאלו דוקא ראוי לומר כן מפני שאין צריכין דעת כמו שיתבאר בסוגיא כבר נדחו והעלינו בה שבכל הקרבנות כן וטעם הדבר שאין הכהנים שלוחין לבעל הקרבן אלא של הקב"ה ובשל הקב"ה הוא עוסק ומה שמכשירו לאכול בקדשים גרמא בעלמא הוא או שחובה עליו בכך:

4 ומלמדו מדרש הלכות ואגדות ובכלל כל תורה שבעל פה ר"ל המדיר למודר שהרי אסור לו ליטול שכר וכמו שאמרו ואותי צוה ה' ללמד אתכם וכו' מה אני בחנם ר"ל שהב"ה מלמדני דרך חנינה או שאני מלמדכם בחנם אף אתם בחנם ונמצא שאינו מהנהו ואם מפני שהוא למד הימנו מצות לאו ליהנות ניתנו ועוד שהלמוד דבור הוא ואין הדבור אסור אלא אם כן אמר קונם פי לדבור שכל שלא אמר כן דבר שאין בו ממש הוא והגאונים כתבו שכל הנשבע או נדר שלא ידבר עם חבירו יכול לדבר בעצמו או עם אחר והוא שומע ואמר אחר כן אבל אסור ללמדו מקרא מפני שמותר ליטול ממנה שכר פסוק טעמים לא שכר הקריאה ונמצא כשמלמדו בחנם מהנהו בשכר שיהיה ראוי ליתן לו ולמדת שפיסוק טעמים אינו מן התורה עד שיכללהו איסור למודו בחנם הא מכל מקום כל שנוהגים ליטול שכר אף בתורה שבעל פה אסור ללמדו וכל שנוהגים ללמד בחנם אף במקרא מותר אף במקרא הא אומנות ודאי אסור לו ללמדו שהרי נמצא מהנהו מודר למדיר מיהא אף במקום שנוטלין שכר מותר שאין השכר הנאה שהרי בעמלו הוא ואמר אחר כן אבל מלמד הוא ר"ל המדיר את בניו של מודר אע"פ שאפשר שהאב המודר היה צריך לחזר אחר מלמד אחר שהיה לו ליתן לו שכר:

5 וכן זן את אשתו ואת בניו אפילו קטני קטנים אע"פ שהוא חייב במזונותיהם וכן הדין בעבדיו העבריים ואף הכנענים יתבאר בגמרא שעבדים ושפחות אע"פ שהשומן משביחן מכל מקום אינן עשויין אלא לעבודה לנקות את הבית וכיוצא בה והוא שאמרו עבדים ושפחות למנהרותא עבדי ואין פטומן מעלה ומוריד כלל אבל לא יזון את בהמתו בין טמאה בין טהורה שמתוך מאכלן הן משביחות בבשרן ונמצא מהנהו בטהורה בהשבחת בשרה ובטמאה בהשבחת דמים ר' אליעזר אומר זן הוא את הטמאה שאינה עומדת לאכילה שנפשה וגופה אינן ראויות בשום צד אלא לשמים ר"ל לבדק הבית אבל לא לאכילה את הטהורה שאע"פ שנפשה לשמים ר"ל שיש בה צד שראויה לשמים והוא להקריב ממנה קרבן מכל מקום גופה שלו ר"ל ראויה לו לאכילה ואין הלכה כמותו אלא כתנא קמא שאף זו גופה שלו שאם ירצה מוכרה לגוים או נותנה לכלביו זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

6 מי שהיתה ככר של הפקר לפניו ונתן דעתו לזכות בו וקודם שהגביהה אמר הרי זו הקדש הרי היא הקדש ואע"פ שלא זכה בה עדין מכל מקום לכשיגביהנה הרי היא הקדש מעכשו ודבר זה פירשוהו בתוספות דוקא כשהככר תוך ארבע אמותיו וכמו שאמרו במציעא שארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום הא כל שאינה בתוך ארבע אמותיו אינה הקדש מעכשו אף לכשיגביהנה ויש מפרשים שאף ברחוק מקום כן הואיל ובידו ליטלה יכול להקדישה:

7 ומאחר שביארנו שהיא הקדש אם תוך ארבע אמות לשיטה ראשונה או אף ברחוק מקום לשטה שניה אם נטלה על דעת לאכלה יצאה לחולין מיד כשהגביהה על דעת לאכלה וכמו שאמרו בראשון של חגיגה בענין נטל אבן או קורה של הקדש ונתנה לחבירו שמעל שהקשה מכדי משקל שקליה מה לי הוא מה לי חבירו מדאגבהה נפקא לחולין ומחייב עד שהעמידה בגזבר הא אחר מעל מיד ומאחר שיצא לחולין מעל לפי כולה ר"ל לשלם את כולה:

8 נטלה להורישה לבניו מעל לפי טובת הנאה שבו ולא לפי כולו ופרשו הטעם בתוספות שהרי לא יצאה לחולין על פי הגבהתו שהרי אינו מתכוין לקנותו אלא להקנותו לבניו ואף הם אינם קונים עד שיבא לידם וכמו שאמרו נתנה לבלן מעל ופרשו בפרק הזהב בנטל פרוטה מן ההקדש ונתנה לבלן שמעל דוקא לבלן ר"ל בעל המרחץ שתכף שנתנה לו רוחץ שם כל זמן שירצה ואין הקונה זכות המרחץ צריך משיכה שאין משיכה בדבר שאינו מטלטל משום דלאו מחוסר משיכה הוא אבל נתנה לספר לא מעל לפי שלא קנאה הספר אלא במשיכת הבעלים את התספורת והרי הוא מחוסר משיכת התספורת וכל שלא נקנית להדיוט הקדש היא אלא שמכל מקום לפי טובת הנאה שבניו מחזיקין לו על שהגביהם בשבילם ועל הדרך שאמרו בפרק השואל בקרדום ונמצא לפי פירושם שמעל האב לפי טובת הנאה אע"פ שלא באה ליד בניו ומכל מקום גדולי הדור חולקים לומר שעד שלא ניתנה להם לא מעל כלל וכן נראה בפרק השואל בשמועת המשאיל קרדום של הקדש ששאלו בה משאיל אמאי מעל ליהדר ולא לימעול וכו':

9 אע"פ ששמועה זו נאמרה בשל הפקר שהקדישו כל שכן בהקדש דעלמא שהגביהו על דעת לאכלו ולא תפסוה בהפקר אלא ללמד שההקדש חל אע"פ שלא הגביה ושמא תאמר לישמעינן בככרו שלו אם הקדישו במקומו כשיטול על דעת לאכלה מעל יראה שזו לא הוצרכה ומכל מקום גדולי הדור כתבו שדוקא אמרו שנטלה על דעת לאכלה מעל בשל הפקר שהוא כנטלה מרשות גזבר ויש לומר בה מדאגבהה נפקא לחולין אבל בככר שלו שנטלו מרשות עצמו לא מעל עד שיאכלנה או עד שיתננה לאחרים:

10 מי שאמר לחבירו ככרי עליך והדבר ידוע שאם נתנה המדיר או מכרה לאחר מותר הככר לזה שהודר בו הואיל ולא אמר ככר זה אלא ככרי שהרי עכשו אינה ככרו וכבר אמרו קונם ביתך שאני נכנס מת או מכרה לאחר מותר וכן ידוע שאם אמר לו ככר זה לעולם אסור בו אפילו מכרה או נתנה וכמו שאמרו קונם בית זה שאני נכנס מת או מכרו לאחר אסור וכן הדבר ידוע שאסור למדיר ליתנו למודר וכדתנן היה מהלך בדרך ואין לו מה יאכל נותן לאחר לשום מתנה הא לדידיה לא מכל מקום שאלו בכאן אם עבר המדיר ונתנו למודר וכן עבר המודר וקבלו שנמצא עכשו שהוא שלו אע"פ שבא לידו באיסור אם מותר עכשו לאכלו אם לאו או שמא אף לכתחילה הוא שואלה אם יכול ליתנה אם לאו שמא לא אמרו נותן לאחר הא לדידיה לא אלא במדיר הנאה שאף המתנה הנאה אבל מדיר ככרו או נכסיו שמא יכול הוא ליתן אף למודר ויהנה בהם לאחר שיהו שלו ולשון הגמרא בזה ככרי אמר ליה כי איתיה ברשותיה כי ליתיה ברשותיה לא או דלמא עליך אמר ליה דעילויה מיהא שויה הקדש לעולם כל שתבא לידו מצדו אפילו אחר נתינה שהרי כונתו לאסרה עליו על זמן שהוא שלו ואין נתינתו למודר עצמו גורמת היתר שכונתו לאסרה לו מעכשו כל זמן שתהא שלו או שתבא לידו מצדו:

11 ויש בלבול בגרסת הספרים בתשובת השאלה ועיקר הגרסא פשיטא דאע"ג דיהבא ליה אסירא דאי לא עליך לאפוקי מאי גנבה מיגנב בתמיהה אמר ליה לא לאפוקי אי אזמניה עליה ופי' הדברים פשיטא וכו' דאי לא עליך לאפוקי מאי ונראה לי לפרש כלומר למה הדירו כלל על אותו ככר לא יתן לו ולא יצטרך להדירו אילימא לאפוקי וכו' שחושדו בגניבה ואוסרו לו מעכשו שמא יהא עון הנדר חמור בעיניו הא ודאי לא מסיק איניש אדעתיה ועוד הא לא נפקא מרשותיה בהכי שאע"פ שסתם גניבה יאוש בעלים היא לא קנאה ביאוש כדי ועוד יניחנה במקום המוצנע אלא ודאי לא כיון להדירו אלא שהוא מטרידו ליתנו לו והוא אוסרה עליו כי היכי דלא ליטרדוה ואם כן הרי כונתו שאפילו יתננה לו תהא אסורה לו שאם לא כן לא הועיל כלום והשיבו השואל שמא כל שנתנו לו במתנה מותר וזה שהוצרך לאסרה עליו דאי אזמניה עליה כלומר שהזמינו בעל הבית לזה על אותו ככר וכשבאו לסעוד אינו ערב לו והוא שולח לקנות לו פת חשובה מן הפלטר והלה מסרב בכך דרך מוסר ואף זה מדירו בככרו דרך כבוד כדי שיניחנו לקנות ומתוך כך הוצרך לאסרו הא מכל מקום אם נתנו מותר כך נראה לי בפירושו אע"פ שהם דברים מחודשים ודין נדרי זרוזין אין כאן שכל אחד בגמר דעת ולב שלם הוא נודר וגדולי הרבנים פרשו בזו דברים שלא נתישבו לי ומתוכם אתה למד שאם הזמין ראובן את שמעון לסעוד עמו אינו יכול לאסור עליו עוד חלקו מאותה סעודה מפני שכבר זכה ודברים מתמיהים הם ובמחילה מהם אין ראוי לסמוך עליהם ואף גאוני הראשונים כתבו דאזמניה עליה ולתסר משום דלא דמי למתנה שהמוזמן משל מדיר הוא בא לאכול ויכול לאסור וכן יש בכאן גירסאות אחרות ופירושין אחרים ואיני רואה בהם דברים הראויים לסמוך:

12 ולענין פסק רוב פוסקים ראיתי שכתבו שאם נתנו לו אסור ואע"פ שאם מת מותרת אף ליורש אם היה הוא המודר עליו אף זו אינה באה מיד המוריש ליורש אלא הוא מת והירושה באה מאליה אבל כל שבא מיד המדיר למודר אסור כדעת המשיב אלא שאם מת או נתנו לאחר או מכרו מותר בו או אם נגנב ונשתנה רשותה לאחר הגניבה שכבר נקנה ביאוש ושינוי רשות:

13 מי שראה חברו חורש ואמר לו השאילני פרתך ר"ל פרתך שבבית שאינה צריכה לך ואמר קונם פרה שאני קנוי כלומר שקניתי אלא זו שאני חורש בה והלה חושדו בשקרות ואומר לו קונם נכסי עליך אם יש לך פרה אלא זו וכן אם מצאו בוקע עצים ואמר לו השאילני קרדומך ר"ל אותה שבבית שאינה צריכה לך והלה אומר לו קונם קרדום שאני קנוי אלא זו שאני מבקע בה ומתוך שהלה חושדו בשקרות אומר לו קונם נכסי עליך אם יש לך קרדום אלא זו ונמצא שיש לו פרה אחרת או קרדום אחרת ונאסר בנכסיו של זה שהיה בא לשאול ממנו בחייו אסור מת ובאו הנכסים ליד יורש מותר שהרי אינן עוד נכסיו נתנן לו במתנה אסור כמו שביארנו נתנן לאחר ובאו ליד זה על ידי אותו אחר מותר הכל כמו שביארנו ויש מפרשין בסוגיא זו דרך אחרת וזה עקר:

14 הקונמות כל שאסרן דרך כלל כגון שאמר ככר זה קונם או קרבן הרי הן הקדש כאלו אמר ככר זה הקדש וכל שנהנה בה מעל ויש לה פדיון ואם דרך פרט כגון ככר זה עלי הקדש או קרבן או קונם או על פלוני אם בלשון קרבן או הקדש אמרה הוא או אותו פלוני מעל הא אחר לא מעל ולפיכך אין לה פדיון ואם בלשון קונם אף הוא לא מעל וכבר ביארנו ענין זה בפרק שלישי במשנה השניה וצריך לברר שכל שלא הזכיר בקונמו או בהקדשו לא לשון אכילה ולא לשון הנאה אלא שהקדישו סתם אם אסור לכל הנאה שבו או לאכילה לבד ונראה שהוא אסור לכל הנאה שבו בכלל והוא שאמרו בתלמוד המערב נדר מן הככר מהו לחמם בו ידיו והיו מביאין אותה ממה שאמרו קונם עלי ככר זה הקדש ואכלה כלומר דוקא אכלו אע"פ שהוקדש סתם והשיבו תמן באומר לא אוכלנו ולא אטעמנו כלומר שהזכיר לשון אכילה או טעימה אבל כל בסתם הרי הוא כאוסר הנאתו ונאסר בכל הנאה שבו וכן למטה בפרק שתוף אמרו בההיא קונם פירות אלו עלי אסור בחלופיהן:

15 מי שאסר ככרו על חבירו ובלשון הקדש או קרבן שנמצא הקדש אצלו ואחר כך נתנה המדיר למודר שניהם לא מעלו לא זה בנתינה אעפ"י שנתן דבר של הקדש ולא זה בקבלה לא זה בנתינה שהרי חול היא אצלו ואין בה שום קדושה אצלו ולא המקבל שהרי אף הוא אומר לא קבלתיה אלא על דעת היתר ואחר שיש בה איסור אין קבלת טעות כלום ומכל מקום אם המקבל מעל בשעת הוצאה אע"פ שעדין היה עומד בטעותו שכל המוציא מעות של הקדש לא לחולין וכסבור של חולין הן מעל:

16 כל שמחוייב קרבן שבא אחר והקריב עליו שלא בידיעתו וכל שכן אם ידע ולא רצה אינו כלום ואם אמר חטאתו של פלוני עלי או אשמו או עולתו אם רצה המחוייב בכך מניחין לו להקריב והלה מתכפר על ידו והתבאר בערכין פרק משקל כ"א ב' שאם רצה בשעת הפרשה וחזר בו בשעת הקרבה בעולה ושלמים מקריב זה והלה מתכפר ובחטאת ואשם לא יקריב ואם הקריב לא נתכפר זה בהקרבתו הא כל שלא רצה או שלא ידע אין הקרבת האחר בשבילו כלום וכן אין הכהן יכול ליטול את הבהמה שהפריש זה מביתו להקריבה שלא בידיעתו חוץ מארבעה מחוסרי כפרה ר"ל זב וזבה ומצורע ויולדת שכל שהקריב בשבילם בלא ידיעתם מתכפר להם שהרי אדם מביא קרבן על בניו ועל בנותיו הקטנים אם היו מחוסרי כפרה ומאכילן בזבחים והרי אין כאן דעת:

17 ולענין ביאור הביאוה לחלוק במה שהיינו למדין ממשנתנו שהכהנים שלוחי שמים הם ושמא שלוחים שלנו הם בשאר קרבנות אלא שבאלו שהזכרנו במשנתנו הם שלוחי שמים אחר שאין צריכין דעת וחטאת ואשם שבמשנתנו כבר בארנוהו בשל מצורע וכן מה שהיו סבורים להביאה מדתניא אם היה כהן יזרוק דם קני זב וזבה וחטאתו ואשמו תירצוה בחטאת ואשם של מצורע ועדין בספק אם יכול להקריב לו שאר קרבנות אם לאו ושמא תאמר ואחר שכן ליפשוט מינה דשלוחי דידן נינהו וליתסר דאי שלוחי דרחמנא אמאי צריך דעת אין זה כלום אפשר שכך הוא הענין כל שהביא זה מדעתו הם שלוחי שמים בהקרבתו ומכל מקום הלכה ששלוחי שמים הם וכמו שאמרו בקידושין דאי שלוחי דידן נינהו אנן לא מצינן למעבד שליחא משוינן אלא שלוחי דרחמנא נינהו ובכל קרבנות מותר ומשנתנו שהזכיר מחוסרי כפרה לבד לרבותא נקטינהו כמו שביארנו במשנה ושמא תאמר אף כשהם שליחים שלנו יהא מותר מדין מצוה אינו כן שאף לדבר מצוה כל שצריך שליחות והוא עושהו שליח' אסור וכמו שאמרו בתורם שאלו היה צריך דעת היה אסור לתרום כמו שיתבאר:

18 זה שביארנו שאדם מביא קרבן על בניו ובנותיו הקטנים אם היו מחוסרי כפרה פירושו בכל אחד ממחוסרי כפרה שהיולדת בכללם ואע"פ שהקטנה אינה מצויה לילד כבר ביארנו בראשון של יבמות שאפשר לה שתלד וכמו שאמרו בנים הרי הן כסימנין ומה שאמרו שלש נשים משמשות במוך ואחת מהן קטנה שמא תתעבר ותמות כבר תירצנוה שם שמא תתעבר ושמא תמות וזה שלא תירצוה כאן בדרך זה מפני שרצה לתרצה אף לדעת האומר שאי אפשר לה לילד ומכל מקום כבר ביארנו שם שהלכה כחכמים שכולן משמשות כדרכן ומן השמים ירחמו ומה שיש לפקפק בביאור השמועה כבר כתבנוה שם:

19 זה שביארנו שכל הקרבנות צריכין דעת ופירשנו בה שאף הבהמה שהפריש הוא אין הכהן יכול ליטלה להקריבה שלא מדעתו בתוספות שאלו בה מה שאמרו במסכת קידושין בהמה שנמצאת מירושלים למגדל עדר זכרים עולות וכו' והרי בזו אין הבעלים יודעים בכך ואינה קושיא שבזו דעת הבעלים שכל שהיא נמצאת יקריבה כל כהן שירצה:

20 ששה הם שמביאים קרבן עולה ויורד שנים מהם מחוסרי כפרה והם המצורע והיולדת והמצורעת בכלל המצורע היא ואינם נמנים אלא באחד ואע"פ שמנינו זב וזבה בשנים למנין מחוסרי כפרה אינו אלא מפני שזיבת האיש אינו כזיבת האשה ואין להם דמיון אלא בשם לבד אבל צרעת האיש והאשה אחד הוא וארבעה מהם משאר מחוייבי קרבנות והם הנשבע שבועת העדות לשקר בין במזיד בין בשוגג והנשבע שבועת ביטוי לשקר בשוגג וטמא הנכנס למקדש בשוגג וטמא שאכל קדש בשוגג:

21 והדבר ידוע שכל שנתחייבה האשה קרבן חייב בעלה להביא על ידה ר"ל בכל קרבן הבא שלא בנדר ונדבה אלא על כרחה כגון לידתה וצרעתה ושגגותיה ומעתה אם תחייבו באחד מקרבנות עולה ויורד והיה הבעל עשיר אף ע"פ שהאשה אין לה כלום הואיל והוא עשיר הוא מביא קרבן עשיר על ידה אבל מה שביארנו למעלה שהוא מביא קרבן על בנו ובתו הקטנים להאכילן בזבחים יכול הוא לפטור עצמו בקרבן עני אע"פ שהוא עשיר וכן הדין שאם רצה להביא על ידי עבדו ושפחתו מביא קרבן עני להאכילן בקצת זבחים שהן אוכלין היתה אשתו שוטה יראה לי שמעכשו מביא על ידה קרבן לידתה וצרעתה שבאין מאליהן אבל על שגגותיה יתבאר למטה שאם שגגה בשטות אין כאן חיוב קרבן כלל שאין מעשיה כלום ואם שגגה כשהיא פקחת ונשתטית אינו מביא עד שתשתפה הא משנשתפית מיהא יביא וכן מי שאכל חלב ונשתטה וחזר ונשתפה חייב להביא קרבנו ואם הפרישו ואחר כך נשתטה וחזר ונשתפה אע"פ שנדחה הקרבן בנתים חזר ונראה ואינו צריך להביא קרבן אחר שאין בעלי חיים נדחין:

22 זה שאנו מחייבין הבעל בקרבנות אשתו יש מפרשים בה אף באותן שנתחייבה קודם שנתארסה לו וממה שאמרו שכך כותב לה אחריות דאית ליך עלאי מן קדמת דנא והם מפרשים שלשון זה בתוך הכתובה הוא שכותב לה בשעת נישואין שהוא מקבל עליו אחריות קרבנותיה שהיא חייבת קודם לכן ויש מפריזין על מדותיהם לומר כן אף באותם שנתחייב בה קודם שנתארסה ואין הדברים כלום אלא אינו חייב אלא משנשאה ולשון זה לא בכתובה הוא אלא בשובר שהיא פוטרתו ואומרת שנתקבלה מכתובתה ומכל הנכלל בה וגורסים ואחריות דאית לי עלך מן קדמת דנא וזהו אחריות הקרבנות ומכל מקום דוקא באותם שנתחייבה משנשאת וכן היא בהדיא בתורת כהנים: