1כבר ביארנו במשנתנו שהכנויים ושאר המינין שהוזכרו שם כלם נדר גמור מן התורה ומכל מקום בפרק זה נחלקו בה ר' יוחנן וריש לקיש שר' יוחנן אומר כנויין לשון גויים הם ופירשו בה גדולי הרבנים שהם לשונות מומחים לקצת לשונות של שבעים לשון ומאחר שהנדר אין צריך לשון הקדש כל הנודר בהם הואיל ולשון מומחה הוא אצל קצת לשונות נדר גמור הוא מן התורה והוא הדין לדעתם בשאר לשונות הגויים שכל שנדר בהם נדר גמור הוא מן התורה ולא תפשו שלשה לשונות שהוזכרו אלא שהם קרובים ללשון הקדש ובתוספות דוחים פירוש זה שאע"פ שהאמת כך הוא שהנדר ודאי בכל לשון נאמר מכל מקום במתניתין הוה ליה לאשמעינן טפי בשאר לשונות שאינן דומין ללשון הקדש וכל שכן באותם הדומין ועוד היה לו לשנות דרך כלל כל הנודר באי זה לשון שאינו לשון הקדש כנוי נדר הוא ודנין אותו בנדר גמור ומתוך כך הם דוחקים בפירושה ומפרשים לשון גויים הם כדברי גדולי הרבנים אלא שלדעתם פירשו שלשה לשונות אלו מפני ששלשתם יש הפרש ביניהם לשאר הלשונות והוא ששלש אלה אע"פ שאין הנודר מבין משמעות הלשונות הואיל וקרובים ללשון הקדש הא שאר הלשונות אין נדרו כלום אלא אם כן הוא מבין משמעות הלשון שהוא לשם נדר ולא הועלנו בדבריהם כלום שאם הוא מתכוין לידור ופיו ולבו שוין היאך איפשר שלא היה לו משמעות בלשון אלא עיקר הדברים כמו שפירשנו במשנתנו שלא על לשון האומות נאמר אלא אף על בעלי לשון הקדש ומילת גויים אמורה כאן על המון עם וכאלו אמר שהן לשונות של עמי הארץ ומתוך שעלגותם גורם להם כן דנין אותו בנדר גמור מן התורה ומכל מקום לריש לקיש הם לשונות שבדו להם חכמים ר"ל שתקנו שיהא לשון זה מועיל לנדר אע"פ שאין העם רגיל לדבר כן כדי שלא יהא שם קרבן שגור בפיהם מפני שמן הסתם בשבאים לידור אינן נודרין אלא בלשון קרבן וכל שאתה משכיח שם קרבן מפיהם אתה מרחיקם מרגילות הנדרים שכל ששגור בפיו שם קרבן מתוך שהוא מזכירו יקפוץ בנדרים ויבא לפעמים להזכיר שם שמים לבטלה והנה שירצה לומר לה' קרבן וכשיאמר לה' יתחרט ולא יסיים דבורו ונמצא מוציא שם שמים לבטלה ואחר שלשונות אלו תקנת חכמים הם יש לדון לדעתו שאין בהם מלקות בזדונן ולא אמרו כנויין כנדרים אלא לאיסור סופרים ואם כן קשה לפרש שהרי בראש מסכת נזיר אמרו כל כנויי נזירות כנזירות ופירשו תחלה ידות נזירות והוא האומר אהא והקשו שם וליפרוש כנויין ברישא ותירץ ידות אתיין ליה מדרשה ואקדמינהו והקשו עוד וליתני ידות ברישא ותירץ תנא כי מתחיל בעיקר קא מתחיל אלמא שכנויי נזירות מטעינים קרבן כנזירות עצמו וזו ודאי אף לדעת ריש לקיש היא שאם לא כן היה לו להקשות הניחא למאן דאמר כנויין לשון גויים הם על הדרך שהקשוה כאן אלא נראה שאף לדעת ריש לקיש כנויין כנדר לנזיר לקרבן ולמלקות ואם כן הוא הדין בנדרים למלקות במזיד וגדולי הרבנים מתרצים בה דרך פירוש שאף ריש לקיש שלא חלק אלא בכנויי נדרים אבל בכנויי נזירות מודה שהן מן התורה ופירשו הטעם דאי גריר ליה לרגלה דקוף בנזיק וכן דופן השמאלית של ח' שבנזיח ולבריח שבתוך הפ"א של פזיח וגב שלה הוה ליה נזיר מבלי שלא יצטרך לכתוב כלום ודברים דחוקים הם אלא עיקר הדברים שאף ריש לקיש כך הוא אומר שלשונות אלו חכמים תקנו להיותם לשונות גמורים אצל הנדר ומאחר שחזרו לשונות גמורים נעשה הנודר בהם כנודר בקרבן עצמו לחייבו מלקות במזיד ולא חל עליהם שם סופרים אלא על הלשון ולענין פסק מיהא אין לנו שהלכה כר' יוחנן:2כבר ביארנו שהידות אינן מפורשות בתורה אלא שהוציאום מן הדרשא והוא שאמרו נזיר להזיר לעשות ידות נזירות כנזירות אין לי אלא בנזירות בנדרים מנין ת"ל לנדור נדר נזיר מקיש נדרים לנזירות מה נזירות ידות שלו כנזירות אף נדרים כן ויד הנזירות הוא שהיה נזיר עובר לפניו והוא אומר אהא ומכל מקום בשאר הדברים כגון חרמים ושבועות לא נתברר אם יש להן יד אם לאו ומתוך כך כתבו רבים שאין יד לשבועה וממה שמצינו בשלישי של שבועות שנשתנה דינה מנדר אף לענין התפסה שאם נשבע על הככר שלא יאכלנו ואמר על ככר אחר הרי עלי זה כזה אין בו דין שבועה דמתפיס בשבועה לאו כמוציא שבועה מפיו דמי אלא שמכל מקום יש בה איסור סופרים וכן אם נשבע על הככר שלא יאכלנו ואמר חבירו ואני אף על פי שבנדר ונזירות הויא התפסה וכמו שאמרו הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני הרי הוא נזיר בשבועה אינו כלום ומאחר שראו שהשבועה יצאה מכלל דין נדר ונזירות לענין התפסה ולא ראו שיזכירו בשום מקום יד לשבועה לא במסכת שבועות ולא במסכת נדרים ולא במסכת נזיר החליטו את הדבר לומר שאין יד לשבועה ואף גדולי המחברים לא הזכירוה אלא שאיפשר לדבריהם שמתוך שהיד אין בו הזכרת השם והם מזקיקין הזכרת השם בכל שבועה לא הזכירוה אלא שאף בזו לא הועלנו שאף ביד יכול להזכיר את השם שיד השבועה הוא שנשבע על הככר שלא יאכלנו ואמר על האחר וזו ולא אמר וזו נמי והרי איפשר לו לומר ביד ואע"פ כן לא הזכירוה לא הם ולא אחד מן המחברים הראשונים ומכל מקום תלמוד המערב מעיד לנו שיש יד לשבועה שהרי בהדיא למדו ידות שבועה מהשבע שבועה וידות חרמים מכל חרם אשר יחרם וכן שאמרו שם לא אוכל לך תופשין אותו משום יד לשבועה או לא אמר ר' יוסא ארחא דבר נשא מימר שבועה לא אוכל לך דילמא לא אוכל לך שבועה כלומר ומאחר שאין דרך לומר לא אוכל לך שבועה אין לא אוכל לך נקרא יד שהיד התחלת דבור הוא ולא סוף דבור ובנדרים דרכן של בני אדם לומר שאוכל לך קרבן אבל בשבועה אין דרך לומר שלא אוכל לך אני נשבע הא למדת שכל שראוי לקרותו יד יש יד לשבועה וכל שנשבע על האחד שלא יאכלנו ואמר על האחר וזו אסור אף על השני אע"פ שלא אמר וזו נמי וזה שנשתנה דינה בהתפסה טעם הדבר מפני שהשבועה אין הככר אסור בעצמו והיאך התפסתו מועלת וזה שלא הוזכרו ידות שבועה להדיא סומך על שהוקשו נדרים לשבועות ברוב מקומות וזהו עיקר הדברים ואף במשנתנו אתה למד שאם אמר כנדרי רשעים שלא אוכל ממנו חייב מדין שבועה ואע"פ שלא הזכיר לשון שבועה מכל מקום יד שבועה היא אלא שבזו איפשר שכנדרי רשעים הוי כאומר שבועה:3כשם שלמדנו נדרים מנזירות לענין ידות כך למדנו נזירות מנדרים לענין שאף בנזירות האב מיפר נזירות בתו והבעל נזירות אשתו ושאלו למטה למה לי היקשא ר"ל סמיכות המקראות של נדר ונזירות תיתי במה מצינו ותירץ שאלו היה בא במה מצינו הייתי אומר דוקא בנדר השליטה תורה לאב ובעל מפני שסתמו אין לו קיצבא אלא אסור לעולם ואף ביין אלו אמרה קנם יין עלי נדר הוא אבל כל שאסרתו על עצמה בלשון חיוב נזירות ר"ל הריני נזירה הואיל ואינה נזירה אלא ל' יום שסתם נזירות שלשים יום אימא לא קמל"ן היקשא ולענין ביאור יש שואלין אף לענין ידות היאך לא היקשה בכאן תיתי במה מצינו ולא נצטרך להיקש ואינו כלום שלענין היד אתה צריך ללמוד שתהא יד הנדר כנדר ללקות עליה ואין מלקין במה מצינו שכל מה מצינו בכלל מדת קל וחומר הוא ואין עונשין מן הדין:4הנדר אין אזהרת זדונו אלא בבל יחל ולוקין עליו אבל הנזיר אזהרתו מבל יחל ומבל יאכל חרצן או בל ישתה יין ונמצא עובר בשתים ולוקה שתים אחת משום בל יחל שהוא כולל כל הנדרים ואחת מלאו המיוחד לאותו דבר שאכל ושתה ואזהרת בל יחל לא נאמרה אלא מהיקש של נדרים וכן אתה למד בהיקש זה שכמו שהנדר אדם עובר עליו בבל תאחר ר"ל בנדרי הקדש כגון שאמר הרי עלי עולה וכיוצא בזה אף הנזירות כן על הדרך שיתבאר בסמוך:5נזירות חלה על נזירות ר"ל שאם אמר הריני נזיר שנ' שהוא נזיר אם חזר ואמר אפילו באותו היום הריני נזיר חל עליו נזירות אחרת ומונה ששים יום ויש מפרשים גם כן שאם שתה יין בנזירות ראשון חייב שתים ואינו כלום שאין נזירות שניה חלה עד שיגמר מנין הראשונה או שיהא נשאל עליה וכשנשאל עליה נפלו לו ימים שמנה בראשונה לנזירות שניה ושבועה מיהא אינה חלה על שבועה שאם נשבע על הככר שלא יאכלנו וחזר ונשבע שלא יאכלנו אינו חייב אלא אחת ומכל מקום אין כונתנו לומר שלא תהא שבועה כלל ושנעשהו בשבועה ראשונה כדבר האסור שאין שבועה חלה עליו אלא תלויה ועומדת היא שאם נשאל על הראשונה השניה חלה וא"ת א"כ שוה שבועה לנזירות שהרי כבר ביארנו שאף נזירות אין בו חיוב אלא אחת יש ביניהם שהשבועה אלו נשבע שלא יאכלנה לזמן ידוע וחזר ונשבע שלא יאכלנה לאותו הזמן מותר בה אחר הזמן ואין אומרים שלזמן אחר הוא מכוין ובנזירות נוהג שתים ומה שביארנו בשבועה שאם נשבע שלא יאכלנו וחזר ונשבע כן שאינו חייב אלא אחת הוא הדין בקנם הואיל ולית ליה קיצותא ולא אמרו יש נדר בתוך נדר אלא בנזירות הואיל ואית ליה קיצותא ובפרק שני יתרחבו בה הדברים בעזרת השם ובישועתו:6זה שביארנו שהנזירות עובר בבל תאחר כנדר שאלו בסוגיא זו בל תאחר בנזירות מאי עבידתיה דהא מכי אמר הריני נזיר הוה ליה נזיר וקם ליה בבל יאכל חרצן ובל ישתה יין ומה מקום לבל תאחר למי שאינו אצל אותו דבר בעשה אלא בלאו וטרחו בגמרא לישבה בהרבה פנים ואני רוצה להעירך בביאור השמועה דרך הקצרה לכלול לך פסקים שבה בתוך ביאורה והוא שאמרו בל תאחר בנזירות היכי משכחת דהא לאלתר חייל עליה נזירות ופירשוה תחלה באומר לכשארצה אהא נזיר ולא עלתה להם שכל שהוא אומר כן אינו בבל תאחר לעולם שהרי ברצונו הוא תלוי ואינו רוצה בכך ולמדת לפי דרכך שהאומר הריני נזיר לכשארצה אינו חייב עד שירצה בכך ומאותה שעה צריך עד שיתחיל בנזירותו ולענין השאלה חזרו ופרשו כגון שאמר לא אפטר מן העולם עד שאהא נזיר דמההיא שעתא הוה ליה נזיר ולא נזיר ממש שאם כן בל תאחר מהיכא אלא מההיא שעתא אע"ג דלא חל עליה נזירות חיוב נזירות מיהא חייל עליה שמאחר שעל כל פנים צריך לנהוג נזירות קודם שיפטר וכל שעתא ושעתא איכא למיחש למיתה ואם לא ינהוג נזירות נמצא עובר למפרע צריך שלא לאחר לקבל עליו נזירות וכל שעתא ושעתא עובר בבל תאחר עד שיתחיל בו ויהא נזיר לגמרי אלא שאינו לוקה והרי זה ככהן האומר לאשתו הרי זה גיטיך שעה אחת קודם מיתתי שאסורה לאכל בתרומה מיד מחשש מיתה אלא שאינו דומה לגמרי דאלו בכהנת אם אכלה ולא מת כדין אכלה שאין כאן איסור תורה אלא מחשש מיתה וזה אע"פ שלא נפטר עובר משום בל תאחר מפני שחיוב הנזירות רבוץ עליו לעשותו והוא זמן נמשך שלשים יום ויש לחוש בו וכן אינו בדין שלשה רגלים שהרי בחייו הוא תלוי ויש לו לחוש ומעתה הוא חייב לנהוג נזירות מיד אלא שאינו לוקה עליו וכן הלכה ואף זו נראה שלא מן התורה לגמרי הוא אלא דרך אסמכתא אבל מן התורה אין חיוב בל תאחר חל עליו אלא שאם נפטר הולך לו בעונו ויש מפרשים שלאחר שלשה רגלים מיהא עובר בבל תאחר מן התורה ויש למדים מכאן על מי שאמר הרי עלי שאדור בנזירות או שאדור כך וכך שעובר בבל תאחר עד שידור ויתחיל:
