מאירי על נדרים פ״ג

1 קרבנות נזיר הבאים על תגלחת טהרה כשהשלים נזירותו הם חטאת עולה ושלמים וכלם בהמות כבש לעולה וכבשה לחטאת ואיל לשלמים וקרבנותיו הבאים על תגלחת טומאה כשנטמא תוך נזירות וצריך למנות נזירות אחרת הם חטאת ועולה ואשם שתים מן העוף ואחד מן הבהמה והוא שמביא שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת ואיל לאשם כשם שאין נזירות לחצאין כך אין קרבן לחצי נזירות ר"ל שאם נדרה סתם נזירות שהוא שלשים יום ולסוף ט"ו ימים שמע בעלה והפר לה אינה מביאה לא קרבנות טהרה ולא קרבנות טומאה אפילו נטמאת קודם ההפרה מעתה האשה שנדרה בנזיר ונטמאת תוך נזירותה והפרישה בהמתה לאשם והפר לה בעלה מביאה חטאת העוף אע"פ שלא הפרישתו אבל לא עולת העוף ולא אשם אע"פ שהפרישתו שמא תאמר חטאת העוף מיהא למה מביאתו חטאת העוף שאני שהיא באה אף על הספק ואין בה משום ספק חולין בעזרה ומאחר שהנזיר חוטא הוא הזקיקוהו להביא חטאת העוף אחר שהיא באה אף על הספק:

2 ולענין ביאור זה שאמר כאן שלש קרבנות בעייא איתויי חטאת עולה ושלמים ואין אלו אלא בנזיר טהור ואנן בנזירה שנטמאת עסקינן לשון קצר הוא ופירוש הדברים שלש בעיא איתויי בכל נזיר אם הטהור בחטאת עולה ושלמים ואם כשנטמא בחטאת ועולה ואשם:

3 לא סוף דבר שהבעל יכול להפר בנזירותה באמצע נזירותה אע"פ שהתחילה למנות אלא אפילו השלימה נזירותה והפרישה קרבנותיה כל שלא נזרק דמו של אחד מהן מיפר הא משנזרק דמו של אחד מהן אינו יכול להפר ובקרבנות טומאה אפילו קירבו הקרבנות מיפר הואיל ויש לה עדין למנות ימי נזירות:

4 ממה שכתבנו אתה למד שכל שנטמאת אחר הפרת הבעל אינה מביאה שום קרבן שהנזירות מופר לגמרי ומותרת ליטמא למתים שמא תאמר היאך הפרתו חלה על הטומאה והלא אין בו עינוי כלל והרי הוא כנדרה בשתי ככרות אחת מתענה בו ואחת אין מתענה בו שאין הפרתו חלה אלא על אותו שמתענה בו ואי אפשר לתרץ בה שאני נזירות שאין נזירות לחצאין שהרי נזיר שמשון מותר ליטמא למתים כמו שיתבאר במקומו מכל מקום טומאת מת מצטערת היא במניעתה ולא צער מה שארע לה מצד רוע מדה שהרי כל שמדרך נזירות אין בו רוע מדה אלא שיש לה צער הגוף מצד שחוששת לכבוד עצמה שאף בני אדם יקלו בכבודה במיתתה והוא שדרשו והחי יתן אל לבו דברים של מיתה דלואי ילווניה דדלאי ידלוניה דספד יספדוניה דבכי בכין יתיה דקבר יקברון יתיה:

5 המשנה השנית והכונה בה בענין החלק הראשון והוא שאמר קונם שאיני נהנה לבריות אינו יכול להפר ויכולה היא להנות בלקט ושכחה ובפיאה קונם כהנים ולויים נהנין לי יטלו על כרחו כהנים אלו נהנים לי יטלו אחרים אמר הר"ם כבר ידעת שזה כלו מאמר ר' יוסי ושהוא נדחה ושהוא יפר כאשר נשבעה שלא נהנה מפלוני שזה מדברים שבינו לבינה כי בזה צער כשלא יוכל להביא לה מאכל או הדומה לו מזה האיש וכל שכן כאשר נשבעה ואמרה כהנים לויים נהנין לי אין זה תלוי בנדרי אשה ואמנם הביאה לדמות זה הדין למה שאמר שמי שנשבעה שלא תהנה מהאנשים תקח לקט שכחה ופאה כדרך כל עם אמר גם כן שמי שנשבעה שלא יהנה לכהנים ולויים יקחו חלקם ממנו אם לא שיפרוט שיתננו לזולתו:

6 אמר המאירי קונם שאני נהנית לבריות ר"ל שאסרה הנאתם עליה אינו יכול להפר שהרי אפשר לה ליזון בשל בעל שהרי לא אסרה עצמה בשל בעל שאין הבעל בכלל הבריות ואמר אחר כך ויכולה ליהנות בלקט שכחה ופיאה ומאחר שאמר ויכולה ולא אמר שיכולה מוכיח שזה שאמר תחלה אינו יכול להפר לא מסמך לקט שכחה ופיאה הוא ואם כן על כל פנים מצד שאפשר ליזון משל הבעל הוא שאינו בכלל בריות כמו שפירשנו וזהו ששאלו בגמרא מה הוצרך לסעד לקט שכחה ופאה שהרי כל שהוא נסעד בטעם זה שאינו מצוי כל כך כמזונות הבעל נראה שאי אפשר ליזון משל בעל ותירץ דחדא ועוד קאמר כלומר אף לכשתאמר שהבעל בכלל בריות יכולה היא ליהנות בלקט שכחה ופאה ורבא פירש שהבעל בכלל בריות הוא והאי דקאמר ויכולה מפני שיכולה קאמר הא בשל בעל ודאי נאסרה ורב נחמן פירש דבעל ודאי לאו בכלל בריות הוא ומותרת ליזון משלו והלכך לא יפר ומה שאמר אחר כן ויכולה ליהנות לימדנו שאע"פ שבשעת הנדר הותרה בשל בעלה אם נתגרשה חזר לו להיות בכלל שאר הבריות ונאסרה אף בשלו אבל יכולה ליהנות בלקט שכחה ופאה שאינן ממון הבריות שהרי אין לבעלים בהם טובת הנאה ליתנם למי שירצו אלא עניים באים ונוטלין על כרחם שהרי עזיבה כתיבה בהו ולא נתינה:

7 ולמדנו שהאשה יכולה לאסור עצמה בשל בעלה לאחר זמן אע"פ שאינה אוסרת מעכשו וטעם הדבר הואיל ובידה לאסור עצמה מעכשו ועל הדרך שאמרו בשדה זו שאני מוכר לך לכשאחזור ואקחנה תקדוש דמקדשא לאותו זמן הואיל ובידו להקדישה מעכשו כך פירשו הטעם בתוספות ואין צורך בכך שהרי בקונמות יכולה היא לאסור על עצמה לאחר זמן אפילו דבר שלא בא לעולם כמו שביארנו בפרק שיתוף:

8 וצריך שתדע שמשנה זו אינה הלכה ולא נאמרה אלא לדעת ר' יוסי ועליה ועל כיוצא בה אמרו כוליה פרקין ר' יוסי היא ופירושה לדעתו לא יפר משום נדרי עינוי נפש הואיל ואפשר לה בשל בעל אבל מיפר הוא מתורת דברים שבינו לבינה אבל לדעת חכמים מיפר לה אף משום עינוי כמו שביארנו בהנאת פלוני עלי וגדולי המחברים פסקו בה שמיפר משום דברים שבינו לבינה אלא שנראה כמו שכתבנו שאין הלכה כן:

9 ומכל מקום למדנו ממנה לענין פסק שאם לא הפר מותרת ליזון בשל בעל שאינו בכלל הבריות ולא נתכונה אלא לשאר הבריות חוץ משל בעל ואע"פ שבנטולה אני מן היהודים הוצרכנו לומר יפר חלקו אלמא שאף הוא היה בכלל הבריות בזו מפני שבודאי אף עליו נתכונה שהרי באותה שעה אסורה ועומדת לכל העולם היתה ודאי על דבר המותר לה באותה שעה נדרה:

10 והוא שהקשו ממנה בגמרא לפי גרסתנו ואי אמרת בעל לאו בכלל בריות הוא אמאי צריך להפר כלומר שהרי אינו בכלל האיסור ומכל מקום יש גורסין בה ואי אמרת בעל לאו בכלל בריות הוא נדרי עינוי נפש הם ויפר לעולם ומפרשין בה שאם הבעל אינו בכלל הבריות על כרחין נטולה אני לאו מתשמיש היא אומרת שהרי לשאר בני אדם אסורה היא ועומדת אלא נטולה מהנאת פירותיהם אף בשלא יהו משלהם ואם כן עינוי נפש הוא אף לר' יוסי שהרי הוא כאין פרנסתו אלא מאותו חנוני שיפר ואי אפשר לומר נטולה מהנאת פירותיהם בעוד שהם שלהם כדיו קונם שאני נהנית מן הבריות הא ממה שיקח הבעל תהא מותרת שאם כן היאך יפר בעודה תחתיו הרי אף דברים שבינו לבינה אין כאן הואיל והבעל יכול להביא ממקום שירצה אלא ודאי בכל הנאת פירותיהם נדרה ויפר לעולם ואף לאחר שיגרשנה אלא שהבעל בכלל הבריות ונטולה מתשמיש קאמרה ותירץ דבעלמא לאו בכלל הבריות הוא והכא שאני שמאחר שעל כל פנים אנו צריכין לפרשה בתשמיש ודאי אף לשל בעל נתכונה ולגבי הא בכלל הבריות הוא ושמא תאמר לדעת המקשה היאך היה אומר יפר חלקו ומשמשתו והלא לדעת המקשה לאו מתשמיש נדרה אפשר שפירושו יפר ותעמוד תחתיו ולמעט מה שהיו אומרין בראשונה שתצא:

11 וכן למדת שכל שאסרה על עצמה הנאת הבריות שהותרה בשל בעל לא נאסרו עליה פירות של כל שאר הבריות אחר שלוקחן הבעל שאלמלא כן לדעת ר' יוסי אף כשאין הבעל בכלל הבריות יפר שהרי אף בעל עצמו אי אפשר לו להיות פרנסתו בכל צרכיו אלא אם כן מן הבריות והיה לנו לומר שיפר כדין פירות חנוני כשאין פרנסתו אלא ממנו אלא שפירות חנוני אסרה על עצמה כל פירות הנמכרים בחנותו דומיא דפירות מדינה והלכך יפר אבל זו הנאת הבריות אסרה על עצמה ולא הנאת הפירות לכשיקחם הבעל וכן למדת שאם אין לבעל כדי לזונה יכולה ליזון מלקט שכחה ופאה:

12 קונם כהנים ולויים נהנים לי ר"ל שיהיו אסורים בהנאתי הם נוטלים בעל כרחם שטובת הנאה אינה ממון ונמצא שאין נהנין מממון שלה אמרה קונם כהנים אלו ולויים אלו יטלו אחרים ר"ל ברצונה ולא יטלו המודרין בעל כרחה ושאלו בגמרא ואי טובת הנאה אינה ממון אף אלו יטלו בעל כרחה שהרי אין כאן גזל והעלו בה שטובת הנאה ממון ותרומה שאני שמאחר שאינה ראויה אלא לכהנים והיא אוסרת הנאתה עליהם שוייה כעפרא בעלמא והרי הן הפקר ואע"פ שבמקדש בתרומות אמרו בשני של קדושין שאינה מקודשת דטובת הנאה אינה ממון וכן בשלישי של פסחים בענין מפריש חלה בטומאה ביום טוב כתבוה רוב המפרשים כן מכל מקום יש לומר במודר הנאה שאינה בכלל האחרות וטובת הנאה שבה ממון שהרי אפילו ויתור אסור במודר הנאה ועוד שהרי איסורי הנאה מתנתם אסורה אפילו לגוי ואף זו הואיל ונאסרו בהנאתה אסור לה ליתנה להם ונוטלין בעל כרחה וזהו שהוצרכו לטעם שוייה כעפרא בעלמא:

13 ושמא תאמר והיאך נוטלין בעל כרחה והא אי בעי מתשיל עלה והוי ממונו אפשר שמאחר שעכשו מיהא לא נשאל לא אמרינן הואיל ואפילו נשאל אחר כן אין כאן גזל ואין חייבין להחזיר ויש למדין מכאן שהאוסר כל הנאת פירותיו על עצמו הרי הן הפקר ויכולין אחרים ליטלן בעל כרחו אע"פ שאפשר לו לישאל בנדרו הואיל ועכשו מיהא לא נשאל ואין נראה לי כן ששאלה שבתרומות אינה מצויה כמו שכבר ביארנו בפרק ירק וגם שישאל על נדרו לבד ותחזור התרומה להיותה תרומה שלו להיות טובת הנאה שלו שהיא ממון לענין נדרים הואיל ומכל מקום אינה ממון שלו שאין חוששין לשאלה אבל נודר בהנאת פירותיו ודאי שאלתו מצויה ואין אחרים יכולין ליטלן ואף אם נטלום כל שנשאל מיהא חייבים להחזיר שהרי נעשה הנדר בטל מעיקרו וכן ששם גזלה מונח עליהם בשעת נטילתם הואיל ושאלתם מצויה:

14 זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא ממה שלא ביארנוהו במשנה אלו הן: