מאירי על נדרים מ״ז

1 המשנה השלישית והכונה בה בענין החלק השני גם כן והוא שאמר האומר לחבירו קונם לביתך שאיני נכנס שדך שאני לוקח מת או שמכרן לאחר מותר לבית הזה שאיני נכנס שדה זו שאני לוקח מת או שמכרן לאחר אסור מבוארת לר"ם:

2 אמר המאירי האומר לחבירו קונם לביתך שאני נכנס ר"ל שהנאת כניסתו עלי ושדך שאני לוקח ר"ל שתהא לקיחתו אסורה עלי והוא צריך לעשות קונם מן הבית לכניסה ומן השדה ללקיחה כדי שיהא הנדר חל על הבית והשדה שיש בהן ממש מת זה שהבית והשדה שלו או שמכרן לאחר מותר הלה בה שמאחר שמת או שמכרן אינם עוד ביתו ושדהו ומה שיש לפקפק בה ממה שאמרו בגיטין על מנת שלא תלכי לבית אביך לעולם אין זה כריתות כבר ביארנוהו במקומו אבל לענין נדר מיהא כל שמכרה לאחר או שמת מותר הא אם מכר למודר עצמו אסור ולא סוף דבר בקונם שדך שאני לוקח שהרי זה עיקר הנדר על המקח אלא אף לביתך שאני נכנס שלא אסר על עצמו המקח בהדיא כל שהמדיר מוכרו לו אסור ואין אומרין כיון שלקחה זה ממנו קודם שיכנס שם לבית של עצמו הוא נכנס אלא כך הוא הענין שתאסר עליו כל כניסת אותה הבית שתבא לו מחמתו ועל הדרך שאמרו בפרק רביעי בככרי עליך שאם נתנו לו אסור וודאי הוא הדין למכרו לו אף בשקנאה ביתר וכן כתבוה קצת רבני ספרד שכך הוא הענין כל שיבא ככרי מידי לידך יהא אסור לך לא שנא מכר ולא שנא מתנה כך כתבוה גדולי הדור והביאו ראיה לדבריהם שאם לא כן לא היה לו לבעל המשנה לערב ביתך ושדך ביחד שהרי אלמלא שהוא כמו שכתבנו לא היה דינם שוה שהבית מותר במכרה לו והשדה לא הותר אלא במכרה לאחר תחלה אלא שבודאי דינם שוה על הדרך שכתבנו ואע"פ שיש מפקפקים בדבר כך הוא עיקר הדברים:

3 קונם לבית זה שאני נכנס ר"ל שלא אמר ביתך אלא בית זה או שדה זו שאני לוקח אע"פ שמת או מכר לאחר אסור שהרי מכל מקום על בית זה נדר והפך הדברים שאם אמר בית זה מותר בבית אחר שלו ואם אמר ביתך אסור בכל בית שלו אלא אם כן כונתו על אותו שהוא דר בו ובזו מיהא יש לפקפק אם מכרו ודר באחר מהו בבית זה שידור בו עכשו והוא שלו שאם אינו שלו אין אדם אוסר מה שאינו שלו אלא שהיה שלו עכשו בשעת הנדר ודר בו לאחר הנדר וראוי להחמיר בה:

4 זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

5 זה שביארנו בבית זה שאף כשמת או מכרן לאחר אסור לא סוף דבר כשהנודר אסרה על עצמו ר"ל שאמר קונם בית זה עלי שנמצא הוא אוסר על עצמו בית זה והדין נותן שיהא אסור לו אף במת בעל הבית או מכר שהרי לא ביתו של ראובן אסר עליו אלא בית זה ואדם אוסר נכסי חברו על עצמו אלא אף בהדירו בעל הבית לזה כגון שאמר קונם בית זה עליך למה שאתה נכנס בו אע"פ שמת או מכרו אסור בו שמאחר שמעכשו הוא ברשותו יכול הוא לאסרו אפילו לכשיצא מרשותו ומעתה לא סוף דבר בשפרט איסורו אף לאחר שיצא מרשותו אלא בהדירו סתם כן ויש חולקין בזו ממה שהביאו עליה ראיה ממה שאמר בחיי ובמותי לא יירשנו והרי יש לדחותה דהתם שאני דפריש ואמר בחיי ובמותי ואין נראה כן ואדרבה מדלא דחי לה הכי משמע דלא מייתי לה אלא למילף מינה דאדם אוסר דבר שברשותו אף לכשיצא מרשותו ומאחר שכן אף בסתם כן כל שלא אמר נכסים אלו וכן כתבוה גדולי הדור:

6 האומר לבנו קונם שאי אתה נהנה לי או מנכסי אם מת יירשנו ר"ל בהיתר ויהנה בנכסיו שהרי מעכשו אינו נהנה לו ולא מנכסיו אבל אם אמר בחיי ובמותי אם מת לא יירשנו בהיתר שאע"פ שממילא הוא יורשו אחר שלא חלק נכסיו על פיו מכל מקום אסורים הם בהנאה שאדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו ומעתה כל שאמר לבנו קונם נכסים אלו עליך אפילו מת לא יירשנו בהתר אע"פ שלא פירש בחיי ובמותי ובפרק הגוזל קמא נאמרה משנה זו וסיימו בה ונותן לבניו או לאחיו ואם אין לו לוה ובעלי חוב באין ונפרעין ממנו ר"ל שאם רצה לצאת בנקיות יפקיע זה הבן עצמו מן הירושה ויניחנה לבניו של אביו שהן אחים שלו או לאחיו של אביו אם אין לו בנים אחרים ולא יהנה הוא בכלום ואף זו כתבו גדולי המחברים שצריך שיודיע להם שהם הנכסים שאביו אסר עליו ונראה שהוציאוה ממה שאמרו שם בגוזל את אביו שאם נותנו לאחר או שמכניסו לארנקי של צדקה או פורע בו את חובו צריך שיאמר זה גזל אבא שזכיתי בו אלא שאני רוצה להוציאה מתחת ידי ואם אינו רוצה ליתן אך שאין לו בכדי לוותר כל כך במה שזכה לו מן הדין הקלו בה שיהא לווה כנגד ירושתו ומחזיק במה שלווה ומלוה בא ונפרע מירושתו:

7 ויש שואלים והלא מאחר שאביו אסרם עליו הרי הם אצלו כאיסורי הנאה עד שאם קדש בהן את האשה אינו כלום והיאך הוא נותן לבניו או לאחיו וכן היאך בעלי חוב באין ונפרעין ממנו ר"ל עד שנקרע את שטרם בגבייתם אדרבה אסור הוא ליתן ואף בעל חוב כשהוא בא ונפרע מן ההפקר הוא זוכה אלא שלדעתנו הואיל ומכל מקום יורש הוא מן הדין אלא שנאסר בהנאתם דיו בכך שאין זה נותן אלא שמפקיע עצמו מן הירושה ומאליה היא נשארת לראויים לירש או בעלי חוב באין ונפרעין הימנה אחר שזכה בה מן הדין שהרי על כרחו הוא ואין כאן הנאה ומכל מקום לא שיהא הוא בעצמו פורע מהם שאלו הוא בעצמו פורע נקרא נהנה ואע"פ שאמרו המודר הנאה מחבירו פורע לו את חובו מפני שאינו אלא כמבריח ארי מנכסיו כבר פירשנוה דוקא בפורעו מדעת עצמו אבל מדעת המודר ובשליחותו אסור וכל שכן כשהוא בעצמו פורעו דמתוך כך ראוי לגרוס בה והן באין ונפרעין ר"ל על כרחו ואין גורסין ונפרעין ממנו ואף לדעת הגורסים ממנו פירושו מאותן הנכסים ולא על ידו דוקא וזו היא שיטת רוב מפרשים אלא שיש להקל ולומר שאף הוא פורע את חובו מהם שמאחר שאף הענין בידם לבא וליפרע על כרחו הרי הם כנפרעין מאליהן ואין אמצעות ידו כלום ואינו דומה למודר הנאה מחבירו שאסור לפרוע חובו מדעת המודר ובשליחותו שבזו כשזה פורע חובו מדעתו נמצא מהנהו אבל זה הואיל והם נפרעין בעל כרחו נעשו משעה זו כזוכים בנכסים ואין הנאה מתוספת לזה כשהוא פורעו:

8 ולפי מה שכתבנו אתה למד שאין זה יכול ליתנם לאחר שאינו ראוי ליורשם וכל שכן אם יש לו בנים שאין לו ליתנם לבניו שהרי נמצא נהנה במתנתו אם לבניו הקטנים מפני שמזונותם עליו ואם בגדולים שמכל מקום דרכו לזונם או שנוח לו להעשירם ולא לאחר שכל מתנה הנאה היא לנותן ולא אמרו לבניו או לאחיו אלא שהוא מפקיע עצמו מן הירושה ונשארת להם מאליה ומעתה מה שאמרו למטה ההוא גברא דהוה בריה שמיט כיפי ואסרינהו לכולהו נכסיה שאלו לו אי הוי בר ברך צורבא מרבנן לקנינהו ניהליה ושאלו בה רבים מה צורך לומר כן והלא הבן היה יורש מן הדין ורשאי ליתנם לבנו אינו כן לדעתנו אלא אינו רשאי ליתן לבנו ואם מפני שיעמדו הנכסים ולכשימות הבן יזכה בהם בן הבן ומותר ליהנות צריכים היו לישר את הענין להיות בן הבן זוכה בחיי הבן ואלו שתקו אסור היה לבן ליתנם לבנו ואף כשיפקיע עצמו מן הירושה אין בנו זוכה בו בחייו שהרי באמצעות הבן ומכחו באה לו ומתוך כך הוצרך לפרש כן או שמא מכוין היה לאסרם לבן ולכל היוצא ממנו והוצרך לפרש שאם יהא צורבא מרבנן יהא זוכה בהם או שמא חששו שמרוב כעסו יחלקם לאחרים או שראו כך וגדולי הדור ראיתי שהיתה קושיה זו חזקה בעיניהן עד שמכחה הסכימו לפרש ונותן לבנו או לאחיו כמו שפירשוה גדולי המפרשים דאמדיר קאי כלומר שהאב המדיר יכול ליתן לבנו של בן זה המודר ופורע לו חובו ועל הדרך שאמרו בפרק רביעי שפורע מדיר למודר את חובו וזן את אשתו ובניו אף ע"פ שהוא חייב במזונותיהם וכן שבסוגיא זו אמרו האומר לאשתו קונם שאני נהנה לך היא לווה ובעלי חוב באין ונפרעין ממנו ואין נראה לי כן חדא דאם כן היינו מתניתין דפרקין דלעיל ועוד דנותן לאחיו לא שיכא ביה שפיר אלא שהם כתבוה שדרך שיטפא אמרוה ומשום דהתם בפרק הגוזל תנא ליה הכי במתניתין דלעיל ר"ל הגוזל את אביו וכו' ודברים דחוקים הם ועיקר הדברים כמו שכתבנו:

9 האוסר פירות חבירו או פירות שלו על עצמו כגון שאמר לחבירו פירותיך קונם עלי שאסורות לו אף בהנאה כמו שביארנו בפ"ה וכן אם אמר קונם הם לפי או קונם על פי או שאמר בפירוש בפירות שלו פירות אלו קנם עלי או קנם על פי או קונם לפי אסור בחלופיהן אם נמכרו ובגידוליהן אם נטעו או נזרעו וכל שכן במשקין היוצאין מהן ונמצאת למד שאדם אוסר על עצמו בקונם דבר שלא בא לעולם אסר פירותיו על חבירו כגון שאמר קונם פירותי עליך אם אסור בחלופיהן ובגדוליהן או מותר אחר שאין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם על חבירו שאלוה כאן ולא הובררה לגמרי ומתוך כך דנוה גדולי המחברים בספק ואסור בחלופיהן ובגידוליהן אלא שאם נהנה נהנה וגדולי המגיהים כתבו שהגדולין אינן ספק אלא ודאי אסורין וכן נראה מסוגיא זו ומתוך כך פסקו שאע"פ שאמרו במקדש בערלה ושאר איסורי הנאה שאע"פ שאם קדש בהן אינה מקודשת אם מכרן וקדש בדמיהן מקודשת שבגידולין מיהא צריך לחזור ולקדש אבל חלופיהן כל שבקונם הרי הן ספק וגדולי הדור פסקו בהן שמותרין הם שספק סופרים הוא שהרי מן התורה אין לך תופס את דמיו אלא עבודה זרה ושביעית כמו שביארנו בקידושין:

10 האומר לאשתו קונם שאני נהנה לך ר"ל שאמר הנייתי עליך ואע"פ שמשועבד לה פירשוה שהדירה כשהיא ארוסה קודם שהגיע זמנה לינשא ואחר כך נשאת לו לווה ובעלי חוב נפרעין ממנו שאע"פ שלדעת חנין כל שהלך למדינת הים ועמד אחר ופרנס את אשתו אבד את מעותיו לא אמרה אלא במפרנס סתם אבל כל שלותה היא יפרע מן הבעלים ומתוך כך בעלי חוב באין ונפרעין ממנו ויש חולקין לומר שאף בלותה היא חייבת למלוה ולא הבעל ואף גדולי הרבנים פרשו כן באחרון של כתובות שהיא תובעת לבעל והמלוה תובע ממנה אלא שמפרשין שזה שאמר חנין אבד מעותיו בשפרנסה בתורת פירעון כלומר שאומר לה הריני פורע לך מזונות שבעליך חייב לפרנסך ומתוך כך הרי הוא כפורע חובו של חברו שלא מדעתו ואינו אלא כמבריח ארי מנכסיו אבל כל שהלוה לאשה היא חייבת לשלם למלוה ותובעת מן הבעל ומכל מקום כל שאסרה בקונם ולותה והוא רוצה לפרוע בהיתר בעלי חוב באין ונפרעין ממנו:

11 ולענין ביאור באו לדקדק ממנה שהחילופין אינן כגידולין מאחר שמתירין לה ללוות וליפרע מן הבעל שהדבר כאלו החליפה נכסי הבעל בפירות אלו שאכלה ותירץ דלמא לכתחלה לא וכן הלכה שאינה לוה לכתחלה שלא הותרו חליפי אסור הנאה אלא בדיעבד ובריתא קמ"ל שאם לותה אין הבעל אסור לפרוע אלא מה שלוותה לותה ואין איסור בפירעון הבעל:

12 זו ששאלו בקונם פירותי עליך אם אסור בחליפיהן פירשו בתוספות שלא בקונמות דוקא שאלוה משום חומרא דקונמות אלא אף בחליפי כל איסורי הנאה שאלוה אי חלופין כגדולין אם לאו ורמז לדבר ממה שהביאו ראיה לשאלתם מהמקדש בערלה וביאור השאלה מי אמרינן הא דתנן אסור בחלופיהן לא משום דחלופין דעלמא כגדולין אלא משום דהואיל ואדם אוסר פירות חבירו עליו אף הוא אוסר דבר שלא בא לעולם שדעתו מתפשטת אף על החלופין אבל בחברו שאין אדם אוסרו בדבר שאינו שלו אף הוא אינו אוסרו בדבר שלא בא לעולם ואם כן אינו אוסרו בחליפין שאף החליפין דבר שלא בא לעולם הן או שמא טעם משנתנו משום דחליפין בכל מקום כגידולין הן ואף באוסרן לחברו ונאסר בחלופין כבגדולין ואף זו לא לכתחלה שאלוה דודאי אסור כמו שכתבנו למעלה וכדאמר בפרק כל שעה דאי לאו דגלי קרא בקצת איסורי מאכלות שמותר למכרן היה אסור אלא ששאלוה בדיעבד בשעבר והחליפם ומכל מקום לא נאסרו החליפין אף לאוסרם על עצמו אלא מתורת קנס ואם כן אם לא החליפם נאסר אלא אחר הוא מותר וכדתניא חמצן של עוברי עברה לאחר הפסח מותר מיד מפני שהן מחליפין ופירשוה בראשון של חולין לדעת ר' יהודה שהיה אוסר חמץ לאחר הפסח:

13 ויש שואלין בסוגיא זו שהרי הדבר פשוט כאן שהגידולין אסורין ושאיסורן פשוט יותר מן החליפין ובהקדש מצינו הדבר בהפך שתופס את דמיו מן התורה וגדולי הקדש אינן הקדש אלא מדברי סופרים וכדתנן הקדיש בור ונתמלא מים שובך ונתמלא יונים אילן ונשא פירות מועלין בהן ואין מועלין בגדוליהן שאין מעילה בגידולין ותירצו גדולי הדור שהקונם הואיל ואין לו פדיון אינו כהקדש אלא כגדולי תרומה שהן אסורין ומכל מקום לענין פסק אינה שאלה שהמקדיש את בורו ריקן ואחר כך נתמלא מים או אשפה ואחר כך נתמלא זבל וכן שובך ונתמלא יונים אין לו גידולין שהרי ממקום אחר באו וראוי לומר שלא למעול בהן אבל אם הקדיש אילן ועשה פירות או שנתרבו ענפיו או הקדיש שדה והוציאה עשבים לענין פסק גידולין הן ומועלין בהן וכן כתבנוה בשלישי של עבודה זרה:

14 כל שאסרנו בחלופין לכתחלה דוקא בחלופיהן הראשונים אבל חליפי חליפין מותרין לכתחלה וזהו שהיו כאן מביאין ראיה ממכרן וקדש בדמיהן שמקודשת כלומר מאחר שמותר בה באותן קדושין אלמא חלופין לאו כגדולין שאלו כן היה להם לאסרה עד שיקדשנה פעם אחרת שלא יהנה לכתחלה בחליפי האסור ותירץ בה הכא נמי לכתחלה לא שאין מתירין לקדשה לכתחלה באותן הדמים אלא שאם קדשה אינה צריכה קדושין אחרים מפני שהיא עצמה חליפי חליפין היא ולא חליפי האיסור וכן אם קנה באותן הדמים כלי מותר הוא בהנאת אותו הכלי שחליפי חליפין הן ובתוספות כתבו שלא התירו אף בדיעבד אלא במקדש שלא רצו לאסרה עליו בדיעבד אבל בקונה מהם כלי אסור בהנאתו ואין הדברים נראין שהרי בעבדה זרה עצמה אי לאו דכתיב והיה חרם כמהו כל שאתה מהיה אחריו כמהו לא היינו אוסרין חליפי חליפין אלא ודאי כל חליפי חליפין מותרין בקנם וכן עיקר:

15 יראה ממה שכתבנו שהקונם אסור בהנאה שאם לא כן היאך נאסר בחלופיהן ומכל מקום גדולי המפרשים כתבו במסכת עירובין שהדבר הנאסר בקונם מותר לערב בו ולסמוך בו לישב עליו ואם כן מה שאמרו אסור בחלופיהן פי' לאכילה ולא יראה כן:

16 המשנה הרביעית והכונה בה לבאר ענין החלק השלישי והחלק הרביעי והוא שאמר הריני עליך חרם המודר אסור הרי את עלי חרם הנודר אסור הרי אני עליך ואת עלי שניהם אסורין ושניהם מותרין בדבר של עולי בבל ואסורין בדבר של אותה העיר איזהו דבר של עולי בבל כגון הר הבית העזרות והבאר שבאמצע הדרך איזהו דבר של אותה העיר כגון הרחבה והמרחץ ובית הכנסת והתיבה והספרים והכותב את חלקו לנשיא רבי יודא אומר אחד כותב לנשיא ואחד כותב להדיוט מה בין כותב לנשיא לכותב להדיוט שהכותב לנשיא אינו צריך לזכות וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה צריכין לזכות לא דברו בנשיא אלא בהווה ר' יהודה אומר אין אנשי הגליל צריכין לכתוב שכבר כתבו אבותיהם על ידיהם אמר הר"ם פי' אמרו המודר אסור ענינו שאם יעבור יהיה המשל בזה שנשבע ראובן שלא יכנס שמעון בביתו הנה חוייב על שמעון שלא יכנס בבית ראובן שראובן נשבע על מה שהיה לו ואם עבר שמעון ונכנס בבית ראובן הנה שמעון הוא העובר וזהו ענין אמרו המודר אסור והבין זה הענין והקיש עליו שהשבועות והנדרים יחויבו באנשים שקיימים ואע"פ שלא נשבעו ולא נדרו אבל אסרום עליו זולתם וענין דבר של עולי בבל הדבר אשר ישתתפו בו העולים לחוג והוא מה שנזכר לפי מה שהם ואע"פ שנבנו ונעשה ההוצאה מכלל ישראל ולכל אחד מהם בם חלק אבל החלק הוא מעט מזער אין לחוש עליו ודבר של אותה העיר מה ישתתפו בה אנשי המדינה כגון רחוב העיר והמרחצאות ושאר מנויים ואולם אמרו והכותב חלקו לנשיא הנה שעורו לפי ענין והכותב כותב חלקו לנשיא וענין זה המאמר שאלו שני האנשים אשר נאסר על כל אחד מהן להיות נהנה מחבירו נאסר עליהם ממונו כאשר אמר אחד מהם לאחר הריני עליך ואת עלי יתחייב מזה שלא ישתמשו במקומות המשתפים לכל אנשי המדינה לפי שלכל אחד מהם בהם חלק הראוי ויהיה כל אחד מהם יהנה בחבירו בהשתמשו בקנין חברו והראוי לכל אחד שיכתוב כל אחד חלקו וכל חלק שיש לו במקומות משתפים לנשיא ויחלק מהם ולא ישאר לאחד מהם חלק לא ברחבה ולא במרחץ ולא בבית הכנסת ולא בכל מה שדומה לזה ויהיו אז שניהם יקבלו תועלת בממון האנשים וממון הנשיא לא בממון חבירו וא"ר יהודה שהם גם כן אם יכתבו חלקם אשר להם באלו המקומות לאחד מהאנשים יהיה מותר להם להשתמש בהם ויצטרך שיאמר לאיש זכה פלוני באלו החלקים ויתנו על השטר ואנשי הגליל היו קודמין לנשיא כל המקומות המשתפים והדברים המשתפים כלם כדי שלא יפלו בזה בעת שיהיו נודרין כמו שזכרנו ולא יצטרכו לכתוב לא לנשיא ולא להדיוט והלכה כחכמים:

17 אמר המאירי הריני עליך וכו' כלומר שראובן אמר לשמעון הריני עליך חרם או קונם הנאתי עליך המודר שהוא שמעון אסור בהנאת ראובן המדיר אבל ראובן המדיר מותר בהנאת המודר שהרי לא הדיר עצמו ליאסר בהנאתו ואף המודר שנהנה אינו לוקה לדעת גדולי המחברים שהרי לא אמר הוא כלום אלא שמכל מקום עבר על הנדר וכן בשבועה אם נשבע ראובן שלא יכנס שמעון בביתו ונכנס בה שמעון במזיד הואיל וראובן על מה שברשותו נשבע שמעון הוא העובר על השבועה ויש חולקין לומר שלוקה אע"פ שלא הוציא הוא שבועה או נדר מפיו הרי את עלי וכו' ר"ל שאסר עצמו בהנאת חבירו ואמר הרי נכסיך אסורין עלי נאסר הנודר בשל חבירו שנדר הימנו בשל מודר ואם נהנה לוקה לדברי הכל ושמעון מותר בהנאת ראובן אמר הריני עליך ואתה עלי שניהם אסורים אלא שלדעת גדולי המחברים אין מלקות אלא למדיר ומצד אתה עלי:

18 וביאר אחר כן שכל שנים שנאסרה הנאתם זה לזה בנדר או בשבועה שניהם מותרין בדבר של עולי בבל ר"ל הדבר שכל עולי הרגל משתתפים בו כגון הר הבית והעזרות והלשכות והבור של אמצע הדרך שאע"פ שנעשה מנכסי כל ישראל ויש לכל אחד מהן חלק בהן מכל מקום חלק מועט הוא שאין לחוש בו אבל מכל מקום אסורים הם בדבר של אותה העיר ר"ל דבר המשותף לאנשי אותה העיר לבד כגון רחבות שבעיר ומרחצאות ובית הכנסת ותיבה וספרים שכל אלו חלק שבהם אינו מועט כל כך וראוי לחוש בו:

19 וכבר ביארנו שזו לדעת חכמים נאמרה וכמו שאמרו בסוגיית המשנה הראשונה בית הכנסת דכמי שאין בה דין חלוקה היא ופליגי רבנן ר"ל שהם אוסרים ומכל מקום לדעת ר' אליעזר הואיל וכל אלו אינן ראוין ליחלק מותר מטעם שיכול לומר בשלי אני נכנס וגדולי המחברים הביאוה ואף גדולי המגיהים מחלו להם בה ואין נראה כן כמו שכתבנו למעלה ומכל מקום אף לדעת חכמים שאסרו יש להם תקון והוא שאמר והכותב חלקו לנשיא ר"ל המלך או מושל העיר ויש בזה חסרון מלה אחת וענינו והכותב כותב חלקו לנשיא כלומר אם ירצו שנים אלו שנאסרה הנאתם זה בזה להשתמש באלו כותבין שניהם את חלקם לנשיא ר"ל לשלטון או למלך ונמצאו שניהם מסלקין מכל זכות שבהם ואין אומרין הואיל וכבר נדרו ומכוונים לכך הרי נמצאו מהנים זה את זה בכתיבתם לנשיא שמכל מקום אע"פ שאחר הנדר הוא ושמכוונים לכך מכל מקום נסתלקו הם מחלקם ועל הדרך שאמרו בקונם ביתי וכו' שאם מכרו מותר ואפילו כיון לכך ור' יהודה אומר אף בשכתבו לאחר הדין כן אלא שאם כתבו לנשיא אין צריכין לזכות להם על ידי אחר ואם כתבוהו להדיוט צריכין שיזכו לו על ידי אחר מפני שחלקם של אלו זה אצל זה הרי הוא כהפקר וצריך שיזכה ויחזיק בו או יזכה לו על ידי אחר ובנשיא מיהא אינו צריך מפני שמקומות אלו כל שאין להם בעלים מן הסתם הם למושל העיר וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה צריך לזכות שאף הנשיא אינו זוכה בסתם מן הדין ולא דברו בנשיא אלא בהווה:

20 ולדעת הפוסקים במשנה זו ליאסר שניהם בדברים אלו הלכה כחכמים שכותבים לנשיא או להדיוט ושבשניהם צריך לזכות ומותרין בכך שהרי מכאן ואילך כשנכנסין במרחץ או לבית הכנסת אין נכנסין זה בשל זה כלל שהרי נסתלק כל אחד מחלקו ונתנו לאחר ואם כבר קדמו האבות וכתבו חלקם לנשיא אין הנאסרים בהנאת זה בשל זה אסורים בה שהרי הם אין להם בה כלום והוא שאמרו באנשי גליל שהיו קנתרנין ונודרין הנאה זה מזה ועמדו אבותיהם וכתבו חלקיהם לנשיא שלא ליאסר בהדרתם בדברים אלו ומכל מקום לדעתנו אינן אסורין בדברים אלו כלל כמו שכתבנו:

21 זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שכתבנו ולא נתחדש עליה בגמרא דבר: