נדרים ל״ד ב

מהדורה: מהדורת וויליאם דייוידסון - ארמית המנוקד

1 רש"י פתח ↗

ככר של הפקר - וכ"ש אי דנפשיה אלא רבותא קמ"ל דמצי זכי בהפקר לחליה קדושה עילויה:

1 תוספות פתח ↗

היתה לפניו ככר של הקדש וכו' - תימה אי איירי בהקדש מאי שייכא כאן מלתא דרבא גבי מתני' דמיירי בקונמות ונראה דרבא מיירי בקונמות והקדש דנקט לאו דוקא אלא כהקדש קאמר וא"ת אמאי נקט מלתא בקונמות כיון דבהקדש מצי למינקט וי"ל דבהקדש לא אמרי' מעל לפי טובת הנאה שבה אם אין בו שוה פרוטה דאין מועל בהקדש בפחות משוה פרוטה אבל בקונמות בכל דהו איכא איסור הנאה:

1 שיטה מקובצת פתח ↗

נטלה לאוכלה מעל לפי כולה שאם אכלה כולה משלם דמי כולה להקדש ואף על פי שכבר הפקירה הבעל יכול הוא להחזיק בה ומשירשה אמר המגיה נראה לי דצריך לומר: ואף על פי שהככר הפקר הואיל ויכול וכו'. ומשעה שהחזיק בה חל עליה תורת הקדש למפרע לפי טובת הנאה כלומר לפי הנאה שהיה לו ממנה כשהורישה לבניו ולא ישלם דמי כולה ממש ואפילו לא יהיה לו תשלום שכר מן הבנים. ויש מי שאומר דדוקא טובת הנאה שיהיה לו מבניו עדיין ישלם להקדש ודוקא כשיהיה לו ההנאה אבל קודם לכן לאו ושיהא לועס משום דהוי כהפקר אלא אדידיה אמר המגיה אפשר דצריך לומר: ושזהו דוקא משום דהוי הפקר אלא אי דידיה הוי והקדישה ונטלה מעל לאלתר אף על פי שלא הורישה ואינו נראה בעיני כן דודאי מיד שהורישה מעל שהרי יש לו הנאה מזה במה שמוריש לבניו הדבר תלוי באומדן בית דין שאומדין כמה אדם כזה נותן אם היה לו דבר כזה להוריש לבניו. הרי"ץ ז"ל. נטלה לאוכלה מעל לפי כולה דמיד יצאת לחולין כדאמרינן בפרק קמא דחגיגה גבי נטל אבן או קורה מה לי הוא מה לי חבירו מדאגבהה אפקיה לחולין. להורישה לבניו מעל לפי טובת הנאה שבה לפי שלא יצאת לחולין על ידי הגבהתו לפי שאינו מתכוין לקנותו אלא להקנותו לבניו ואינהו לא קנו עד דמטיא לידיהו דכיון דלא קנו לא מעל דתנן נתנן לבלן מעל ואמר רב עלה בפרק הזהב בלן דוקא דלאו מחוסר משיכה מידי אחרינא דמחוסר משיכה לא מעל עד דמשך דכל דלא קנה לא נפקא מידי הקדש אף על פי שיש בידו להקנותה ואפילו בשקבלה כבר האחר כיון שאין דעתו להקנותו עד שימשוך כתספורת וכיוצא בו אבל מכל מקום לפי טובת הנאה שבו מעל כדאמרינן נמי גבי קרדום בפרק השואל. תוספות. ולי נראה דדוקא בשנתנה להם הא לא נתנה לא מעל כלל וכל שהוא אינו נוטלה למוכרה או לאכלה אלא ליתנה לאחר מועל בטובת הנאה קרי ליה דאי לא נתנה לא מעל כלל דהא במשאיל קרדום של הקדש למאן דאמר דלא תקנו משיכה בשומרים כדרך שתקנו ללקוחות ועד שלא בקע בו יכול לחזור בו אמרינן התם בפרק השואל משאיל אמאי מעל ליהדר ליה ולא לימעול ומהאי טעמא דייק התם דמדקתני המשאיל קרדום של הקדש לחברו מעל לפי טובת הנאה שבו דכיון דמושך אף על פי שלא בקע בו קנאו ולפיכך המשאיל מעל אלמא כל שלא קנה לא מעל המשאיל וכל שאינו משתמש בו הוא אלא שמשאילו מועל בטובת הנאה קרי ליה ואפשר נמי דאפילו נותנו מועל בטובת הנאה קרי ליה לפי שהוא אינו נהנה ממנו אלא טובת הנאה בלחוד הוא דאית ליה. הרשב"א ז"ל.

2 רש"י פתח ↗

ככרי יהא אסור עליך וחזר ונתנו למודר במתנה מהו:

2 תוספות פתח ↗

או דלמא עליך אמר ליה ועילויה דידיה שוויה הקדש - לפי גירסא זו דייק מלשון עליך וקשה דא"כ מאי פריך בסמוך מפרה שאני נהנה לך הא לא אמר ליה עליך הא ליכא למימר דבסמוך פריך מנכסי עליך וכו' דהא מדגרסינן בסיפא או שניתנה לו במתנה ולא קתני שנתנה לו משמע דאפרה קאי ולא אנכסים לכ"נ דגרס הכא או דלמא עילוייה שויי' הקדש בלא עליך: אמר ליה פשיטא דאע"ג דמהני במתנה אסור:

2 רשב״א על נדרים פתח ↗

ורב נחמן אמר קני על מנת להקנות קנה. כלומר קנה הבן ויכול הוא להקנות לבן הבן, ואם תאמר מאי נפקא לן מינה אם קנה אם לא קנה, שהרי בן הבן מכל מקום אינו קונה עכשיו, שאין זה הבן זוכה עכשיו ואינו קונה אלא על ידי נתינת הבן שיתן לבן הבן, והלכך אם הקנה הבן לבן הבן, אי הוי צורבא מרבנן קנה הבן וקנה בן הבן בהקנאה שיקנה לו הבן, ואם לא רצה הבן ליתן לבן תבטל גם מתנתו שנתן לו אביו, ומכל מקום יירש הוא הנכסים ממילא, ואף על פי שאינו יכול ליהנות מהן מחמת נדרו של אב, מכל מקום נותנן הוא אם ירצה לבן הזה או לאחר, לפי מה שכתבנו למעלה לדעת הרמב"ם ז"ל, גבי מתניתין דפרק הגוזל בבא קמא קא, ב דקתני בחייו ובמותו אם מת לא יירשנו, וכיון שכן מאי נפקא לן מינה, אם קנה הבן מחמת מתנה זו אם לאו, ועוד מאי קאמרו ליה אי הוי בר ברך צורבא מרבנן מאי, הא לכי מיית אבא זוכה הוא בנכסים מחמת ירושתו, ונותן לבנו או לאחיו או לכל מי שירצה, וכדתנן בסיפא דההיא מתניתין דפרק הגוזל, ושמא נפקא מינה אם היו שם יורשים אחרים, שאם אינה מתנה יירשו הם הנכסים, ואם קנה הבן כדברי רב נחמן יקנה לבנו כי הוו צורבא מרבנן, ואין לשאר היורשים בנכסים כלום, ואינו נכון כלל, אבל לפי הסברא האחרונה שכתבנו למעלה, בההיא דאם מת לא יירשנו לא קשיא מידי, דמשמע דחלקו הוי הפקר, וצריך עיון. ועוד יש לי לומר ענין אחר בזה ובאותה משנה של פרק הגוזל – לפי השי"מ ועוד אני חוזר למשנתינו שבפרק הגוזל שהביא אותה בפרקין, דתנן האומר לבנו קונם שאי אתה נהנה לי בחיי אם מת יירשנו, בחייו ובמותו אם מת לא יירשנו, ויכול ליתנן לבניו ולאחיו ולוה ובעלי חוב באין ונפרעין ממנו. וקשיא לי אם נותן הוא לבנו ולאחיו, היכי קתני לא יירשנו, ודאי יורש הוא, שהרי יכול הוא ליתנן לבנו ולאחיו ופורע בהן חובו ואין לך ירושה גדולה מזו, ואם משום שהוא בעצמו אינו נהנה מהם ממש באכילה ושתיה, היה לו לומר לא יהנה מנכסיו, ועוד דכשהוא פורע בהן חובו הרי זה נהנה בכך, אף על פי ששנינו לעיל נדרים לג, א המודר הנאה מחברו פורע לו את חובו, ומפרשינן טעמא בגמרא משום דמבריח ארי מנכסיו הוא, הני מילי בפורע מדעת עצמו, אבל אם אמר לו פרע לי חובי אסור דשליחותיה קא עביד, ותדע לך דהא תנן ותורם את תרומותיו, ותניא בברייתא לעיל נדרים לו, ב ותורם לו מתרומותיו מדעתו, ואמרינן עלה בגמרא מדעתו דמאן, אילימא מדעתו של בעל הכרי והא קא מתהני מיניה דקא עביד שליחותיה וכשהיא וכשהוא – לפי השי"מ עצמו פורע חובו מהם כל שכן שהוא נהנה ואסור, ומיהו בזו אפשר לתרץ דהוא אינו פורע אלא הן באין ונפרעין ממנו, כלומר מאותם נכסים שהיו ראויין להיות שלו. ומיהו אכתי קשה היאך נותן לבניו ולאחיו שהרי מועל הוא כשנתנו לאחר כשהוא פורע בו חובו – לפי השי"מ וכדאמרינן בריש פרק אין בין המודר הנאה לעיל נדרים לד, ב באומר לחברו ככרי עליך, ותנה לו מקבל שהוא הנודר מעל לכשיוציא, ועוד קשה היאך אפשר שיירשנו, והלא כיון שאסור בהנאתו אין לו בהם כלום, ואפילו נתנם לו האב אינו זוכה בהם, ואם קדש בהם את האשה אינה מקודשת וכדמשמע בפירוש באותה שמועה שבפרקין ואיבעיא דאיבעי – לפי השי"מ להו קונם פירות אלו על פלוני מהו בחילופיהן, ואתי למפשטה מהא דתנן המקדש בערלה וכלאי הכרם אינה מקודשת, מכרן וקדשה בדמיהן מקודש מקודשת – לפי השי"מ אלמא אוסר פירותיו על חבירו כערלה וכלאי הכרם דמו ליה, ואם קדש בהן את האשה אינה מקודשת, וכן כתב הראב"ד ז"ל שאפילו המקדש בגדולין צריך לחזור ולקדש, ועוד קשיא לי דכיון דכשמת האב זכה הוא בנכסים ויכול ליתן לבנו או לאחיו, כההיא דשמיט כיפי, דפרקין, דאמרינן ליה אי הוה בר ברוך צורבא מרבנן מאי, ואמר להו ליקנינהו הבן, ולכי הוה צורבא מרבנן ליקנינהו ניהליה, מאי אמרו ליה והלא אפילו שתיק מיניה זוכה היה בדין ברא בחלק ירושתו, ויכול ליתנה לבנו בין הוי צורבא מרבנן בין לא הוי, על כרחך הוא כמו שפירשה הראב"ד ז"ל לאותה משנה שבפרק הגוזל דאמדיר קאי, כלומר שהאב המדיר יכול הוא ליתן לבנו של הנודר, וכן פורע לו חובו, דומיא דמתניתין דבפרק אין בין המודר, דקתני לעיל נדרים לג, א. לח, א פורע לו וזן את אשתו ובניו, אף על פי שחייב במזונותין במזונותן – לפי השי"מ, וכדתניא נמי בברייתא בפרקין האומר לאשתו קונם שאני נהנה לך לוה ובעלי חוב באין ונפרעין ממנו. והא דקתני ונותן לאחיו, שיטפא היא, ומשום דקתני הכי במתניתין דהגוזל את אביו דלעיל מינה, תנא נמי הכין בהא מתניתין אגב שיטפיה. אבל ראיתי להרמב"ם ז"ל שפירש אנידר, וכתב וצריך שיאמר להם אלו נכסים שאסר אבא עלי, פירשה ז"ל על דרך מתניתין דהגוזל את אביו ונשבע לו ומת דלעיל מינה, דאמרינן עלה דההיא בגמרא וצריך שיאמר זה גזל אבא, ומפני שהוקשה לו הענין כמו שכתבתי, מצא לו הרב ז"ל טענה ליסמך עליה, ואמר שגם זו דוקא באומר אלו נכסים שאסר עלי אבא, כלומר דכיון דאמר להם כך, אין זה אלא כמודיעו שהוא מגביה לו מציאה, וכן בפרעון חובו כיון שגלה כן לבעל חובו וקבלן הלה, הרי זה כמלוה שאמר ללוה הגביה מציאה זו ותנה לי והפטיר, אבל בנותן סתם או פורע סתם אסור, ואילו עשה כן מעל, וכן נראה לי ליישב דברי הרב ז"ל. וקשיא לי אהא דרב נחמן היאך אפשר לבן לקנות נכסיו אלו כלל, דהא אסרן עליו האב בהנאה, וכיון שכן היאך הוא יכול להקנותן לבנו לכי הוי צורבא מרבנן, שאם הוא לא קנאה אינו יכול להקנותם, ויש לומר דהיינו דקא קשיא להו לפומבדיתאי, ורב נחמן דאמר דקני, סבירא ליה דכיון שאין הבן קונה נכסים אלו להנאתו כלל, אלא להקנותן לבנו לא נכנס זה בכלל איסורו כלל, ומיהו קנה להקנותן. ועוד יש לי לפרש דלא לקנינהו הדין ברא דנאסרו עליו קאמר, אלא הדין איניש דעלמא קאמר, וכדמוכח קצת לישנא דקאמר רב אשי בסמוך לאימת מתקני קני – לפי השי"מ לכי הוי בר ברא צורבא מרבנן, ואי להדין ברא גופיה אקני ליה הכי הוה ליה למימר, לאימת קני לכי הוי בריה צורבא מרבנן. כן נראה לי.

3 רש"י פתח ↗

אלא - הא קמבעיא ליה האי דאמר ככרי עליך אי אמרי' דכל זמן שהוא ברשותיה . דאי אתי לידיה מיניה דיליה קאמר ליה:

3 תוספות פתח ↗

אלא לאפוקי מאי לאפוקי דאי גנבה מיגנב אמר ליה לאפוקי דאי אזמניה עליה - הכי גריס ר"ת וה"פ פשיטא דאסור כי יהבה ליה במתנה אלא לאפוקי מאי כלומר ומה שאסר לענין מה אסרה עליו וכי תעלה על דעתך לומר שאסרה עליו לענין דאי גנבה מיגנב זהו תימה דלא אסרה עליו אלא כשבא לידו בגניבה דאין זו סברא לומר דאסיק אדעתיה דמיגנבא וכן צ"ל ע"כ דאי ס"ד דבמתנה מותרת הא ודאי כל זמן שבידו לא הוצרך לאוסרה דבע"כ לא יקחנה וצ"ל דלענין גניבה אסרה עליו וזהו תימה כדפי' ומשני דאי אזמניה - עליה זה בא לאוסרה עליו דמזה אסיק אדעתיה שפיר ולעולם אימא לך דבמתנה מותרת ואע"ג שדחה סברא פשיטותא מ"מ רבא במילתיה דאמר רבא דאסור על ידי מתנה ולהכי פריך ליה:

3 שיטה מקובצת פתח ↗

אמר ליה לא לאפוקי דאי זמניה עליה. כלומר לעולם אימא לך דאי יהביה ליה במתנה מותר דלאו ככרי הוא ומאי דאמר ליה עליך בא לאסרו לו אם הוא יזמננו לאכול אצלו שהמדיר חשש שלא יסרהב בו הלה שיאכל המודר אצלו וקפץ ואסר עליו ככרו כדי שלא יאכל ממנו אבל אי יהביה ליה במתנה שרי. וכי תימא אטו כי אזמניה למיכל בהדיה לאו מתנה היא. וי"ל הזמנה לאו מתנה היא שהסועד אצל חברו כל מה שהוא אוכל מבעל הבית הוא מפתו יאכל ומכוסו ישתה וכל הנאה שלו וככרי מיקרי ולא מקריא מתנה אלא כשהוא נותן לו הדבר לעשות בו כרצונו דההיא שעתא לאו ככרי הוא. ומקשינן עלה דרבא פירוש דאמר דאי יהביה ליה במתנה אסור מיהא דתניא אמר לו השאילני פרתך הפנויה אמר לו קונם פרה שאני קנוי לך נכסי עלי אם אם יש לי פרה אלא זו פרה. פירוש בעל הפרה הוא משיב לשואל קונם עליך פרה שאני קנוי לך כלומר שיש לי כענין קונה שמים וארץ שהוא כמו אשר לו שמים וארץ וכדי שיאמין לו השואל שאין לו אוסר נכסי עצמו עליו אם יש לו פרה אלא זו. אמר לו קונם קרדום שיש לי כלומר קונם עליך כל קרדום שאני קנוי כלומר שיש לי וגם קונם נכסי עלי אם יש לי קרדום אלא זה קרדום כלומר שאני מבקע בו. ונמצא לו פרות אחרות וקרדום אחר והרי נאסר שואל בפרות של משאיל ובקרדומין שהרי אסרן עליו אם יש לו אלא זו והרי יש לו. בחייו כלומר של משאיל אסור כלומר שואל בפרות המשאיל. במותו פירוש דמשאיל. או שנתנה לו במתנה פירוש קא סלקא דעתין שנתנה לו משאיל במתנה. הרי זה מותר. אלמא דככרי עליך לא משמע אלא היכא דאיתיה ברשותיה הא אי יהבה ליה ניהליה במתנה מותר דשאני קנוי שענינו שיש לי דמיא לככרי. ופריק רב אחא בריה דרב איקא בשנתנה לו על ידי אחר כלומר ולא שנתנה לו מדיר מצמו מעצמו אלא לאחר נתנה ואותו אחר נתנה למודר דלאו ככרו דמדיר הוא כי קא שקיל ליה מודר. אמר רב אשי דייקא נמי דקתני שניתנה לו כלומר דמשמע על ידי אחר ולא קתני שנתנה לו. וכתב רבינו ז"ל הך שמעתא חזינא בה פירושא לרבוואתא דלא דאיק דקא פרישו הא דאמרינן לאפוקי מאי לאפוקי דאי מיגנב גנבה דהכי קאמר כי אמר ככרי עליך כל זמן שהיא ברשותי קאמר לאפוקי דאי אגנבה ובאה ליד זה לא יהא אסור בה כלומר דלאו ככרי הוא שכיון שגנבה קנאה. אמר ליה לא האי דאמר ככרי עליך לאפוקי דאי אזמניה למיכל מההוא ככר מעיקרא והדר אמר ככרי עליך כיון דאזמניה קנה חלקו ולא מצי למיסרה עליה דלאו ככרי הוא אלא ככר דמזומן. ואנן קשיא לן האי פירושא דהא רב חייא בר אבין נתנה לו במתנה בעא מיניה דרבא ואסר ליה רבא משום דאי לא עליך דקאמר לאיסורא לאפוקי מאי ואם כן אמאי דקאמר ליה איבעי ליה לאהדורי עליך לאפוקי הכי והכי לאיסורא כלומר ואיהו קא מהדר לפרושי ליה ככרי. אי נמי ליבעי מיניה מעיקרא ונתנה לו במתנה או שגנבה מהו. ועוד דהא לא קאמרינן בגמרא אלא עליך לאפוקי דאי מיגנב גנבה ולא דייקינן בה ככרי דאי להאי פירושא הוה להו למימר ככרי לאפוקי דאי איגנובי מיגנבא. ועוד דקאמר דאי אזמניה עליה מעיקרא לא חל עליה נדרא היכי דמי אי דאמר ליה קני מעכשו ומשך כלומר המזומן משך לההוא ככר פשיטא אפילו לא אמר ככרי אלא כל מאי דמצי למימר לעולם לא כל הימנו שיאסור ממון חברו על בעליו ואי דלא אמר ליה קני ומשך אכתי ככרי הוא. ואי תימא כיון דאמר ככרי אין דעתו על מה שהזמין עליו כלומר ואף על גב דלא קניא מוכר מודר לההוא ככר לא חייב חייל עליה נידרא. הא בכי האי גונא אמרינן לקמן בשילהי פירקין כל הנודר אין דעתו על מה שהפקיר ואיפריכא לה הך סברא בגמרא דכיון דנדר סתם חאיל נדרא אכל מאי דאית ליה ולא אזלינן בכי האי מילתא אמר המגיה חסר כאן וצריך לומר: בתר דעתו וכל שכן הכא דמדקאמרינן דאי אזמניה עליה משמע דמוכחא מילתא. וכן הוא בהלכות הרמב"ן ז"ל דמהאי ככרי קאמר כגון דפריש וליכא למימר אין דעתו על זה הככר. ותו התינח היכא דאזמניה עליה מעיקרא לא אזמניה עליה מעיקרא ככרי לאפוקי מאי על כרחיך לאפוקי דאי איגנב מיגנב. אלא האי פירושא פריכא הוא ולית ביה מששא. ועיקר פירושא דהא דאמרינן דאי מיגנב גנבה לישנא דאתמהא הוא ורבא הוא דקאמר ליה דקא בעא מיניה רב חייא בר אבין ככרי עליך והוא הדין לנכסי עליך ונתן לו במתנה מהו ואמר ליה מאי קא מיבעיא לך פשיטא דאסור דאי לא עליך למה לי כלומר האי גברא למיסר עליה דהאי קא מיכוין אי ס"ד נתנה לו במתנה מותר בה עיקר נדריה דקאמר ליה עליך קונם מאי קא מהני ליה מידע ידע דאי לא יהיב ליה לא מצי למשקל מככר דיליה כלום ולמאי הלכתא הוא צריך למנדר כלל וכי איפשר לך למימר דלא נדר. אלא דאי מגנב גנבה דאכתי ככרי הוא מיתסר עליה דהאי הא לא מסיק איניש אדעתיה דמיגניב מיניה ככריה ואתי לידיה דהאי כי היכי דליתסריה עליה בנדר מהשתא אלא ודאי לא נדר אלא למיסר עליה במתנה דלא ליסרהיב ביה למיתן מיניה כלום כלומר שלא יפציר בו ליתן לו מככרו. ואמר ליה רב חייא דילמא לעולם לא אסר עליה מתנה דהא ככרי אמר ליה כלומר ומשנתנה לא הויא ככרו ודקאמרת אם כן למה לי דנדר לאפוקי דלא ליזמניה עליה דההוא ככר משום דהזמנה מילתא דמזמין היא וככר דמריה וטיבותא דמריה ומיניה הוא דמתהני זמינא אבל נתן לו במתנה מעיקרא למעבד בההוא ככר כל מאי דבעי כיון דלאו ברשותיה הוא דילמא שריא ליה לקבוליה דכי איתיה ברשותיה בלחוד הוא דאסריה עליה. ורבא לא קביל מיניה דרב חייא בר אבין האי טעמא ולפום הכי אותביה עליה דרבא מהך ברייתא דקתני השאילני פרתך הפנויה ואמר לו בעל הפרה קונם עליך פרה שאני קנוי חוץ מזו לומר שאין לו ונמצא שיש לו פרות אחרות אסורות הן על השואל בחיי משאיל אבל במותו או שניתנה לו לשואל אותה פרה במתנה מותר הוא בה דהא לא קאמר מדיר אלא שאני קנוי דהוה ליה דומיא דככרי שמע מינה כי איתיה ברשותיה היא דאסר נתנה לו מדיר למודר שריא. ופריק רב אחא בריה דרב איקא בשניתנה לו על ידי אחר כגון שנתנוה בעלים לאחר והוא נתנה לזה המודר. והוא הפירוש שכתבנו למעלה. והוא הדין נמי דאפילו כי איתיה ברשותיה דההוא מקבל מתנה ראשון שהמודר מותר בה דתנן קונם לביתך שאני נכנס מת או שמכרו לאחר מותר אלא הא קא משמע לן דוקא על ידי אחר אבל נתנה לו מדיר אסור. ואמר רב אשי מתניתין נמי דייקא דדוקא שניתנה לו על ידי אחר אבל נתנה לו הוא אסור דקתני שניתנה לו ולא קתני שנתנה לו. וכיון דדייק רב אשי ממתניתין כרבא הלכתא כותיה. הרנב"י ז"ל.

1 אָמַר רָבָא: הָיְתָה לְפָנָיו כִּכָּר שֶׁל הֶפְקֵר, וְאָמַר: ״כִּכָּר זוֹ הֶקְדֵּשׁ״, נְטָלָהּ לְאוֹכְלָהּ — מָעַל לְפִי כּוּלָּהּ. לְהוֹרִישָׁה לְבָנָיו — מָעַל לְפִי טוֹבַת הֲנָאָה שֶׁבָּהּ.

2 בְּעָא מִינֵּיהּ רַב חִיָּיא בַּר אָבִין מֵרָבָא: ״כִּכָּרִי עָלֶיךָ״ וּנְתָנָהּ לוֹ בְּמַתָּנָה, מַהוּ? ״כִּכָּרִי״ אָמַר לוֹ, כִּי אִיתֵיהּ בִּרְשׁוּתֵיהּ הוּא דְּאָסוּר. אוֹ דִּלְמָא ״עָלֶיךָ״ אֲמַר לֵיהּ, עִילָּוֵיהּ שַׁוִּיתֵיהּ הֶקְדֵּשׁ?

3 אֲמַר לֵיהּ: פְּשִׁיטָא דְּאַף עַל גַּב דְּיַהֲבַהּ לֵיהּ בְּמַתָּנָה — אָסוּר. אֶלָּא ״כִּכָּרִי עָלֶיךָ״ לְאַפּוֹקֵי מַאי? לָאו לְאַפּוֹקֵי דְּאִי גַּנְבַהּ מִינֵּיהּ מִיגְנָב? אֲמַר לֵיהּ: לָא, לְאַפּוֹקֵי דְּאִי אַזְמְנֵיהּ עֲלַהּ.

1 ר"ן פתח ↗

אמר רבא היתה לפניו ככר של הפקר ואמר ככר זו הקדש נטלה לאכלה מעל לפי כולה - האי דנקיט לה בככר של הפקר ולא נקט ליה בככר שלו שהיתה עומדת בחצרו והקדישה משום דבכי האי גוונא נטלה לאכלה לא מעל דכיון דמקמי הקדש שלו היתה ולאחר הקדש ג"כ ברשותו עומדת ה"ל כגזבר של הקדש דאמרי' בסוף פ"ק דחגיגה דף יא. שאם נטל דבר של הקדש לזכות בו לא מעל משום דמעיקרא נמי ברשותיה קאי והשתא נמי ברשותיה ואין מעילה בהקדש אלא במוציא מרשות הקדש לרשות אחר ומה לי בחצרו מה לי בידו הכא והכא לא נפיק מרשותיה להכי נקיט ליה בככר של הפקר שהיתה עומדת תוך ד' אמותיו שקונות לו בכל מקום ומש"ה כי אמר ככר זו הקדש חייל ומקדיש זה לא זכה בו מעולם דאע"ג דאמר בפ"ק דב"מ דף י. דד' אמות של אדם קונות לו אפי' כי לא אמר אקנה הכא שאני משום דכיון דאמר ככר זו הקדש גלי אדעתיה דלהקדש ניחא ליה דליקני לדידיה לא ניחא וגילויי דעתא כי האי מהני כדמוכח סוגייא דהתם ומצי למעבד הכי דה"ל כמגביה מציאה לחבירו דקנה חבירו ולא הוא הכא נמי הקדש קני ואיהו מעולם לא קנה זה נ"ל ומש"ה נטלה לאכלה מעל לפי כולה שכיון שלא זכה בו מעולם אינו כגזבר עליה ולפיכך כשנטלה הוציאה מרשות הקדש ומשום הכי מעל:

1 רשב"א פתח ↗

הא דאמר רבא היתה לפניו ככר של הפקר ואמר ככר זה הקדש. נראה לי דכשהיה הככר תוך ארבע אמותיו בבא מציעא י, א וארבע אמות קונות לו, ולפיכך הקדש תופס בה אפילו קודם שנטלה, הא לאו הכי אין הקדש תופס בה ואפילו נטלה לבסוף, דבשעת הקדש בעינן ביתו שלו, ופירושים אחרים ראיתי ולא נראו לי. ומשום הכי נקט לה בשל הפקר ולא בככר שלו ממש, משום דבעי למסקנא דמימריה דאמר נטלה לאכילה, לומר דאפילו לא אכלה משעה שנטלה לאכלה מעל והיינו דוקא בשל הפקר, משום דכשנוטלה מעל גבי קרקע הוה ליה כנוטל מרשות גזבר דמדאגבהה אפקה לחולין, אבל בככר שלו ממש בשנטלו מרשות עצמו לא עשה ולא כלום, ועד שאכלה או שיתננה לאחרים לא מעל, נטלה לאוכלה מעל לפי כולה דמיד יצאת לחולין, כדאמרינן בפרק קמא דמסכת חגיגה י, א גבי נטל אבן או קורה, מה לי הוא מה לי חברו, מדאגבהה אפקה לחולין,‪

1 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

אמר רבא: אדם שהיתה לפניו ככר לחם של הפקר, ואמר: "ככר זו הקדש", אם נטלה אחר כך לאוכלה — מעל לפי כולה לפי כל הערך שלה, שכיון שהתחיל לאכול ממנה נמצא שלוקח את כל הככר הזו לעצמו, ומעל בכל הככר, וחייב לשלם דמי כל הככר להקדש. אבל אם נטלה לא על מנת להשתמש בה אלא כדי להורישה לבניו — מעל רק לפי טובת הנאה שבה, לפי מה שנהנה מזה שהבנים מחזיקים לו טובה על שהוא מוריש להם דבר, שהרי הוא עצמו לא נהנה מן הככר עצמה כלל.

2 ר"ן פתח ↗

בעא מיניה רב חייא בר אבין מרבא ככרי עליך ונתנה לו במתנה מהו ככרי א"ל כי איתיה ברשותיה אסור - דככרי בעוד שהככר שלו משמע אבל לאחר שנתנה כיון דלא הוי שלו מותר בה או דלמא עליך א"ל ועילויה שויה הקדש דה"ק ליה זו שהיא עכשיו ככרי אסורה עליך לעולם ובודאי פשיטא ליה לרב חייא דהיכא שנתן מדיר ככר זה לאדם אחר מותר המודר בו וכדתנן לקמן בפרק השותפין נדרים דף מו. ביתך שאני נכנס שדך שאני לוקח מת או שמכרן לאחר מותר אלמא כל היכא דאפסקיה אחר שרי אלא היינו טעמא דמבעיא הכא משום דלא אפסקיה אחר דממדיר למודר קאתי וכ"ת תפשוט מההיא דפ' השותפין לאיסורא מדקתני מכרן לאחר מותר משמע הא מכרן למודר אסור ליתא דאיכא למימר דמשום דבעי למתנא סיפא ביתך זה שאני נכנס שדך זה שאני לוקח מת או שמכרן לאחר אסור דהתם נקט אחר לרבותא מש"ה איכא למימר דנקט רישא נמי לאחר ולאו דוקא דה"ה לו והקשה רשב"ם ז"ל מאי קמבעיא לרב חייא בר אבין מתני' היא דתנן בפירקין לקמן נדרים דף מג. המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל הולך אצל חנווני הרגיל אצלו ואומר לו פלוני מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה לו הרי זה נותן לו ובא ונוטל מזה היה מהלך במדבר נותן לאחר וכו' אם אין עמהם אחר מניח על הסלע וכו' והתם ודאי לא באומר נכסים אלו עליך דבכה"ג אפילו אפסקיה אחר נמי אסור אלא ודאי באומר נכסי עליך ואפ"ה טעמא דאיכא אחר הא מידו של מדיר למודר אסור וי"ל דהתם במדירו מהנאתו וכיון שכן אם נותן מתנה בשעת מתנה הרי הוא נהנה ממנו אבל הכא דאמר ככרי איכא למימר דשרי משום דבשעה שנהנה מן הככר אינו של מדיר:

2 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

בעא מיניה שאל אותו רב חייא בר אבין מרבא: אמר לחבירו "ככרי עליך באיסור קונם "ונתנה לו במתנה, מהו הדין? וצדדי השאלה: האם נדייק כי "ככרי" אמר לו בנדרו, וכוונתו כי איתיה ברשותיה כאשר היא ישנה ברשותו הוא שאסור, ומשום כך כאשר נתן לו אותה במתנה ואינה עוד שלו — בטל ממנה האיסור. או דלמא שמא עיקר ההדגשה הוא במלה "עליך" שאמר ליה לו, וכוונתו עילויה שויתיה עליך עשיתי אותה הקדש גם כשתצא הככר מרשותי?

2 ר"ן על נדרים פתח ↗

אבל יש בה דין חלוקה דברי הכל אסור - משום דכיון שחצר זו לחלוקה היא עומדת אי אפשר לומר שמתחלה קנאוה כולה כל אחד לתשמישו דשמא הא' יכוף את חבירו הלכך אפי' לר' אליעזר בן יעקב אסורין וכתב הרשב"א ז"ל דלא מיבעיא קודם חלוקה דאסורים אלא אפילו לאחר חלוקה נמי אסורין דליכא למימר כיון שחלקו הוברר הדבר למפרע שהוא חלקו המגיעו משעה ראשונה והוא לא נאסר אלא בחלק חברו דא"ה הויא ליה הך ברירה כשאר ברירות דעלמא וקי"ל בדאורייתא אין ברירה וכ"ת מ"מ הא קי"ל כשמואל דאמר ב"ק ט. האחין שחלקו לקוחות הן והרי זה כאילו לקחה ממנו ליתא דאפילו לקחה ממנו אסורה כדאמרי' לעיל נדרים דף לד: גבי ככרי עליך דאע"ג דיהבי' ניהליה במתנה כל היכא דלא אפסקיה אחר אסור ומכירה הרי היא כמתנה וכדתנן קונם ביתך שאני נכנס שדך שאני לוקח מת או מכרו לאחר מותר הא מכרו לו אפי' באומר קונם ביתך שאני נכנס אסור זהו דעת הרשב"א ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ז מהל' נדרים ה"ד היו שניהן שותפין בחצר אם יש בה דין חלוקה הרי אלו אסורים ליכנס בה עד שיחלוקו ויכנס כל א' וא' לחלקו אלמא ס"ל ז"ל דלאחר חלוקה שרי ונ"ל בטעמו ז"ל דאע"ג דקיי"ל דבדאורייתא אין ברירה אפ"ה אנן סהדי שע"מ כן נשתתפו שלא יוכל אחד מהן לאסרה על חברו בענין שתהא נאסרת עליו לאחר חלוקה דא"ה אסר עליה נכסי דידיה ואינו בדין:

3 ר"ן פתח ↗

אמר ליה פשיטא דאף על גב דיהבה נהליה במתנה אסור דאי לא עליך לאפוקי מאי לאפוקי דאי גנבה מיגנב - בתמיה כלומר ודאי דאף על גב דיהבה ניהליה במתנה אסר עליו ככרו דאי לא לאיזה ענין אסרה עליו ומאי נפקא ליה מן איסורו הרי בעוד שהככר שלו וברשותו אין צריך לאסרו עליו שהרי אסור ועומד הוא לו וליכא למימר דמש"ה אסרו עליו משום דאי מגנבא מיניה תתסר עליה דליכא דמסיק אדעתיה הכי אלא ודאי להכי אסרה כדי שלא יפציר בו שיתנה לו וכיון שכן על כרחיך אפילו לאחר מתנה אסרה עליה:

3 רשב"א פתח ↗

אמר ליה פשיטא דאף על גב דיהביה ניהליה במתנה אסור. דאף על גב דככרי אמר ליה ואילו מת או שנתנה לו במתנה לאחר הרי זה מותר, כיון דנפק מרשותיה, וכדאמרינן נמי בסמוך ותנן נמי לקמן נדרים מו, א בפרק השותפין, קונם ביתך שאני נכנס שדך שאני לוקח מת או שמכרן לאחר מותר, וביתך וככרי לא משמע אלא כל זמן שהוא שלו הא נפק מרשותו שרי, היינו דוקא בדנפק מרשותו עד שלא בא לרשותו של מודר ואפילו מת יירשנו, משום דאין היורש יורשו אלא לאחר מיתה דכבר נפק מרשות המדיר, ולא מן המוריש באה לו נחלה אלא שהתורה זכתה לו.

3 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

אמר ליה לו רבא: פשיטא דאף על גב דיהבה ליה פשוט הדבר שאף על פי שנתן אותה לו במתנה — אסור. הקשה עליו רב חייא בר אבין: אלא לפי זה מה שהוא אומר "ככרי עליך" שהדגיש "ככרי" לאפוקי מאי להוציא, למעט את מה האם אין הכוונה שאסורה הפת רק כשהיא ברשותו? לאו לאפוקי דאי גנבה מיניה מיגנב האם לא להוציא שאם נגנבה ממנו שהיא מותרת לו? ואם כן הוא הדין אם נתנה לו במתנה! אמר ליה לו רבא: לא, לאפוקי דאי אזמניה עלה להוציא שאם הזמין אותו עליה, שהזמינו קודם לאכול מאותה ככר, הרי אותו חלק של הככר שיכול המוזמן לאכול קנוי לו, ואינו יכול לאוסרו, אבל נאסר בחלק האחר שנשאר עדיין ברשות הבעלים.

נדרים ל״ד ע״א » « נדרים ל״ה ע״א