מאירי על נדרים ח׳

1 בשלישי של שבועות ביארנו ששבועת שוא חלוקה על שני פנים אחת שוא שיש עמו שקר ומפורסם לכל כגון נשבע על אבן שהוא זהב או שיעלה לרקיע והשנית שאין עמו שקר אלא שהיא חנם כגון על אבן שהיא אבן והיה בדין לומר שהנשבע לבטל את המצוה יהא מן המין הראשון ואם נשבע לקיימה יהא מן המין השני ולא תהא שבועת ביטוי חלה על דבר מצוה כלל לא בקיומה ולא בבטולה אלא שיהא הכל בדין שבועת שוא אלא שיש בענין זה צדדין חלוקים ואני רוצה לסדרם לך כאן על שמועות אלו עד שמתוך כך יתישבו לך שמועות אלו על אפניהן ולא תטעה במה שנתבלבלו בהם כמה מפרשים ודין ענינים אלו הוא שאם נשבע לבטל מצות עשה בפרט כגון שלא אוכל מצה בפסח אין שבועת בטוי חלה עליו ולוקה משום שבועת שוא ואם בכלל כגון שלא אוכל מצה הופקע מחיוב המצוה וחלה עליו שבועת בטוי והרי אותה מצוה אצלו כמי שלא נתחייב בה נשבע לבטל מצות לא תעשה בפרט כגון שאוכל חזיר אין שבועת בטוי חלה עליו ולוקה משום שבועת שוא ואם בכולל כגון שאמר שבועה שאוכל שחוטות ונבלות אין שבועת בטוי חלה על הנבלות ואף שבועת שוא אין בה שהרי חלה שבועתו על השחוטות וכל ששבועתו חלה על קצת דבריו אין בו שבועת שוא וזהו דין שבועה לבטל את המצוה ומכל מקום בקיום מצוה דרכים אחרים והוא שאם נשבע לקיים מצות עשה בפרט והיא מצוה שאין תוספת ראוי לבא במצוה מצד השבועה כגון שאטול לולב אין שבועת בטוי חלה עליו כלל ואף שבועת שוא והזכרת שם שמים לבטלה אין כאן אם הוא נשבע דרך זירוז והערה לעצמו אחר שקיימה אלא שאם לא קיימה לוקה עליה משום שבועת שוא ועל זו אמרו כאן מנין שנשבעין לקיים את המצוה שנאמר נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך והיה בעל התלמוד מבין מדבריו שתהא שבועת בטוי חלה עליו למלקות במזיד ולקרבן בשוגג והקשה והלא מושבע ועומד הוא ותירץ לו הא קמל"ן דשרי ליה לאיניש לזרוזי נפשיה כלומר לא שתהא שבועת בטוי חלה עליו אלא שאין בזה שבועת חנם וכל שהוא מקיימה לא עבר כלל הא אם לא קיימה עבר על שבועת שוא שזדונה במלקות ושגגתה בלא כלום ושבועה זו יש צדדין שראוי לאדם להתעורר עליה ולעשותה והוא כשרואה עצמו מתיאש ממנה כדי לזרז עצמו עליה:

2 היתה המצוה ענין שאיפשר להתקיים המצוה במעט ונשבע שיעשה ממנה הרבה כגון תלמוד תורה שאם רצה פטר עצמו בק"ש שחרית וערבית וכמו שאמרו במסכת מנחות צ"ט ב' כל הקורא את שמע שחרית וערבית קיים מצות והגית בו יומם ולילה והוא נשבע שיוסיף בה כגון נשבע שאשנה פרק זה או מסכתא זו הרי זו שבועת בטוי גמורה למלקות במזיד ולקרבן בשוגג אם עבר עליה וזהו שחדשו כאן בסמוך לשמועה שכתבנו האומר אשנה פרק זה ור"ל שבועה שאשנה פרק זה הרי זה נדר נדר לאלהי ישראל כלומר שבועה למלקות ולקרבן ולשון נדר שהוא מזכיר ענין שבועה הוא שפעמים נזכר לשון נדר בענין שבועה וכמו שאמרו במשנתנו כנדרי רשעים נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה ופירשנו שאם אמר כנדרי רשעים שלא אוכל הימנו נאסר בו מדין שבועה וכן בפרק ארבעה נדרים כ"ב ב' במאי נדרת באלהי ישראל ואמר אי נדרת במואי הוה מיזדקיקנא לך ומואי ובאלהי ישראל אינו לשון הנדר אלא לשון שבועה וכן אם נשבע ליתן כך וכך לצדקה הואיל ואם רצה פטר עצמו בפחות וזהו ששאלו והלא מושבע ועומד הוא וכו' ותירץ הואיל ואי בעי פטר נפשיה והרבה מפרשים סבורים לפרשה בנדר ולא בשבועה וקשה להם שהרי נדר חל על נדר וכמו שאמרו יש נדר בתוך נדר וכן שהרי שאשנה דבר שאין בו ממש הוא וטורחים בה ללא צורך שהשמועה בענין שבועה נאמרה כמו שכתבנו ובכלל דין זה שאם נמלך עם חבירו נשנה פרק זה למחר והסכים חבירו עמו ועל סמך אותה הסכמה נשבע הוא עליו שישנהו עליו לשנותו אע"פ שחבירו לא קיים לו תנאו אלא אם כן הזכיר כן בתנאו והוא שחדשו בשמועה שלישית האומר לחבירו נשכים ונשנה פרק זה עליו להשלים ולשנות:

3 ויראה לי דוקא בשלא נשבעו שניהם על זה כאחד אבל כל שנשבעו כאחד או אחריו באותו מעמד אלא שלא נשבע זה אלא על דעת שאף האחר ישבע עמו ונשבע ובא זה לשנות ולא בא חבירו אף הוא פטור וכן כל שהתנו שנים זה עם זה בשבועה ועבר האחד על תנאי האחר פטור ויש לי ראיה ממה שאמרו בדרש קרוב מצדיקי מי יריב אתי כשהקדוש ברוך הוא נותן טובה לישראל אף הוא מסדיר להם תשובה להשיב לאמות כשהלך יואב להלחם עם ארם אמרו לו לא אתה מבני יעקב שהתנה עם אבינו נכרתה ברית אני ואתה כיון ששמע יואב לא היה יודע מה לעשות בא לו אצל דוד והושיב עליה סנהדרין אמרו והלא הם עברו תחלה שנא' מן ארם ינחני בלק וכו' ולא זו בלבד אלא אף בימי כושן רשעתים וכן בראשון של סוטה י' א' אמרו בענין שמשון והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים הוא חל שבועתו של אבימלך שנאמר אם תשקור לי ולניני ולנכדי וכתוב ויכרתו שניהם ברית וכן כי שם נשבעו שניהם ופירשו שם גדולי הרבנים היא בטלה מלשון לא יחל דברו ופירשו הטעם מפני שהם עברו על השבועה תחלה ואע"פ שבזו מיהא לא הוצרכו לכך שהרי עבר זמן השבועה מכל מקום נראה דעתם שעל כל זרעם נשבעו וניני ונכדי על כל היוצאים מאותו שלשלת משמע ר"ל כל שלא נשתקע שם האומה והוצרכנו להיות הם עוברים תחלה והותר אחר בהעברתו ואע"פ שדברים אלו לענין דין כך הם יש מפרשים ששמועה זו מיהא לא באה ללמד דינין אלו אלא שדרך הערה אמרו שאע"פ שאמר הרב לתלמידו ר"ל נשכים ונשנה פרק זה אין ראוי לרב להתיאש להשכים עד שיהא התלמיד מזומן לכך אלא עליו להשכים תחלה וכדכתיב והנה שם כבוד ה' עומד:

4 נשבע לקיים מצות לא תעשה בפרט אין כאן שבועת בטוי כלל ואף שבועת שוא אין כאן אם הוא רואה שיצרו מתגבר עליו לעבור את העבירה והוא שאמרו במקום אחר הרואה את יצרו מתגבר עליו יהא קופץ ונשבע והוא תקנה להנצל מן העבירות והוא שכתבו הגאונים שבועה בשעתה חמירא להו לאינשי אלא שאם עבר עליה לוקה משום שבועת שוא נשבע לקיים מצות לא תעשה בכולל כגון שבועה שלא אוכל שחוטות ונבלות הרי שבועת ביטוי חלה אף על הנבלות ואם אכלן לוקה משום שבועת ביטוי במזיד ומביא קרבן בשוגג ויש חולקין בקצת דברים אלו כמו שכתבנו במסכת שבועות אלא שזו היא שיטתנו ומה שביררנו בה לפי דעתנו והדברים נכונים בלא שום פקפוק:

5 וצריך שתדע שהנדרים נשתנה דינם לענינים אלו בקצת דברים והוא שהנדרים חלים על דבר מצוה אפי' בפרט וביאור הענין בביטול מצות עשה שאם אמר קנם אכילת מצת מצוה עלי נאסר בה אבל אינם חלין על קיום מצות לא תעשה כגון אם אמר קנם עלי חרישה בשבת ועבר וחרש אין כאן בל יחל כלל ואין צריך לומר שאינם חלים בקיום מצות עשה ובביטול מצות לא תעשה שהרי אין ללשון נדר מקום באלו כלל שהרי שני אלו ענינם כשאעשה ולשון נדר הוא במניעת מעשה כלומר קנם עלי דבר פלני וכל שאמר הרי עלי שאעשה לשון שבועה הוא ואין הדבר תלוי בנדר ובשבועה אלא בלשון נדר ובלשון שבועה שאם אמר קנם עלי שלא אוכל מצת מצוה אינה חלה שאע"פ שהוא נדר לשון שבועה הוא הואיל ואמר שלא אוכל ואם אמר אכילת מצת מצוה עלי בשבועה אסור לאכל שאע"פ שהוא שבועה לשון נדר הוא אלא שכל נדר שהוא בלשון שבועה או כל שבועה שהיא בלשון נדר אין בו אלא איסור סופרים כמו שביארנו בשבועות ולמדת מכל מקום שכל שאעשה או שלא אעשה לשון שבועה הוא אף בקנם ולא עוד אלא שאם היית דנו בנדר כל שאעשה דבר שאין בו ממש הוא ואין הנדר חל אלא על דבר שיש בו ממש והדברים מתישבים:

6 מי שנדוהו בחלום צריך עשרה בני אדם להתירו וצריך שיהו כלם תלמידי חכמים המשפיעים מחכמתם והלמדים לאחרים והם שהוא קוראם מתנו הילכתא ואם אינו מוצא מאלו צריך שיהו מיהא תלמידים השונים לעצמם והם הנקראין תנו הלכתא ואם אינו מוצא אף מאלו הולך לו תמיד בפרשת דרכים שבקיעת רבים של עיירות אחרות עוברים לשם ומצד שאי אפשר לקבצם אין צריך להודיעם אלא יהא נותן שלום והם משיבין ומה שהם משיבין לו שלום הוא ההיתר כשיעשה בעשרה תלמידים ויתמיד בדבר זה עד שירגיש שכבר עברו שם עשרה תלמידים ויש מי שכתב שבשמתא מיהא מתוך חומר שבה יחיד מומחה יכול להתירה ואינו צריך עשרה ויש טורחים לפרש דבר זה בהרבה דרכים שאינן כלום ועיקר הדברים כמו שכתבנו ולא סוף דבר בדין זה כשלא ידע מי נדהו או שידע ואינו בחיים עד שיוכל לילך לפניו ולהתירו אלא אפילו ידע בחלומו מי נדהו ושהוא בחיים והלך לפניו שיתירהו אין התרתו של זה כלום לשמותיה שויוה שליח לשרויה לא שויוה שליח וכן אפי' היה הנדוי וההיתר בחלום ר"ל שהמנדהו בחלומו התירו כאותו חלום בעצמו הן בחלום אחר אינו כלום שאי אפשר לחלום בלא דברים בטלים ושמא ההיתר הוא מאותם הדברים:

7 הוזכר בסוגיא זו מעשה בדביתהו דרבינא דהוה לה נדרא ואתא לקמיה דרב אשי ואמר ליה בעל מהו שיעשה שליח לחרטת אשתו ואמר ליה אי מיכנפי אין אי לא מיכנפי לא ושמועה זו נתבלבלו הרבה מפרשים בענינה ועיקר הראוי אצלי לברור מכל מה שנאמר בה הוא שאשתו של רבינא היתה לה נדר שלא היה בעלה יכול להפר ביום שמעו כגון שלא היה מנדרי עינוי נפש ולא מדברים שבינו לבינה ומכל מקום יכול היה להתירו לה מתורת חכם כשאר חכמים וכמו שאמרו בשני של נגעים כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו ואף לדעת רבי יהודה שחלק שם לומר אף נדרי אשתו שבינה לבין אחרים מכל מקום היה מוצא שלשה הדיוטות שילכו בביתו להתירה אלא שרב אשי היה במקומו והיה גדול ממנו ולא רצה להתיר נדר במקומו וכל שכן שלא רצה להתיר במקומו של זקן על ידי הדיוטות אלא אם כן ברשותו ובא לפניו לכונה שיתירהו לה ומצד שלא רצה שתהא אשתו באה לפניו ושתתבייש הימנו הלך הוא לפניו ושאלו אם הבעל יכול לעשות שליח בשביל אשתו לילך לפני חכם או לפני שלשה הדיוטות ברשותו להודיע חרטתה ופתח המצוי לה להיתר נדרה ושיהא נאמן אצל החכם או ההדיוטות שלא להוסיף בפתח משלו מתוך שנדרי אשתו קשים לו ושיתירו את נדרה שלא בפניה על יד הפתח והחרטה שהודיע להם הבעל מצדה והיתה כונת רב אשי להשיבו שאיפשר לו ליעשות שליח ונאמן בכך כאלו המתיר או המתירים שומעים את הדברים מפיה וכל שהוא ניתר ביחיד מומחה אין צריך כלום אלא שלא רצה לפרוט לו בתשובתו היתר הבא על ידי יחיד מומחה שלא יראה כממציא עצמו להתיר ביחיד והשיבו בהיתר הבא על ידי שלשה הדיוטות ואמר לו שכל זמן שהוא מוצא את השלשה ביחד ואינו צריך לטרוח בקבוצם נעשה שליח ומתירין לה שלא בפניה על ידי דבריו ואין חושדין אותו שמא יוסיף אחר שהוא מוצאם מקבצים ואינו צריך לטרוח אבל כל שאינו מוצאם מקבצים חוששין שמא יחמול על מה שטרח שלא להיות טרחו בחנם ויאריך בפתחים וחרטות יותר מדאי:

8 ולמדנו מעניני שמועה זו הרבה דברים אחד שאין ראוי לאדם להתיר את הנדר במקום שיש גדול הימנו וכל שכן במקום רבו ומכל מקום שמתא ר"ל נדוי כל שנתפייס ובא להתירו רשאי המנדה להתירו אף במקום רבו והשני שהבעל בנדרי אשתו אע"פ שאינו יכול להפר כגון שאינו מנדרי עינוי נפש ולא מנדרים שבינו לבינה מכל מקום יכול הוא להתירו מתורת חכם וכל שכן להצטרף עם שלשה שהרי בבכורות אמרו שאין יכול להתיר בכורות של עצמו ואע"פ כן מצטרף לשלשה ובנדר מיהא אף ביחיד אם הוא מומחה ויראה שהדין כן בנדר שהיה להפרו ביום שמעו ולא היפר ועבר היום או שקיים שאע"פ שאינו יכול עוד להפר מכל מקום מותר הוא להזקק בהתירה מתורת חכם וכל שכן שיש לה היתר בשאר חכמים שאין קיומו עושה בנדרה אלא שעושהו כנדר אלמנה וגרושה אשר אין לה קצין שוטר ומושל להפר נדרה אלא שחכם יכול להתירה ויש חולקין לומר שכל שקיים הוא את נדרו אין לה היתר על ידי חכם מטעם כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת ואינו כלום כמו שביארנו בפרק השולח ומכל מקום יש חולקין לומר שאין הבעל מתיר בנדרי אשתו כלל מפני שהיא כגופו ונדרים של עצמו הן וראיה להם בתלמוד המערב ולא נראה כן כמו שיתבאר בפ' אחרון השלישי שיחיד מומחה מתיר בין נדר ושבועה בין נדוי בין שמתא הרביעי שהבעל נעשה שליח לחרטת אשתו ואינה צריכה להיות היא לשם ואין חושדין אותו בתוספת דברים להמצאת פתח וחרטה ומכל מקום דוקא ביחיד מומחה או בשלשה הדיוטות שיהא מוצאם מתקבצים ביחד אבל אם הוא צריך לקבצם אין מתירין אותה על פי דבריו ומכל מקום דוקא בבעל אבל אדם אחר נעשה לה שליח אף כשצריך לקבצם וכן כל אדם לחבירו ואין חושדין אותו שמא יוסיף כלל וקצת אחרוני הרבנים הורו למעשה שאפילו על ידי כתב כן ר"ל שיכול אדם לשלוח בכתב פתחיו וחרטותיו לפני חכם או לפני שלשה הדיוטות והם מתירים לו שלא בפניו על ידי החרטות והפתחים ששלח להם והביאו ראיה ממה שאמרו באחרון של קדושין בענין הפרת הבעל אשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והפר לה והיא לא ידעה אלמא בעל מיפר שלא בפניה ושלא בפני שליח וודאי הוא הדין לחכם ומכל מקום גדולי המחברים כתבו שהיתר חכם אינו על ידי שליח אלא בפני הנודר ואף הבעל דוקא נעשה שליח לחרטת אשתו אבל לא להתיר נדרי אשתו ר"ל שמאחר שנתברר להם ענין הפתח צריך שתבא לפניהם ויתירוה ובתלמוד המערב שבמסכתא זו בפרק נערה אמרו מהו להתיר על ידי תורגמן נשמעינה מן הדא ר' אבא בר זוטרא איתעביד תורגמניה דר' יוחנן בחדא איתתא דלא הוה חכמא מישמע סורסיטון ר"ל שלא היתה מבינה לשון הרגיל אצלם ויראה מכאן שאם היתה במעמד ובושה לדבר עם הזקנים מגדת חרטתה לאחר בחשאי והוא מגיד ונעשה סרסור בינו ובינם:

9 יש מפרשים במה שאמרו אי מיכנפי אבל לכנופינהו לא מפני שכל שאנו רואין אותו מחזר אחר ההיתר חושדין אותו ולדעת זה אף כשהולך אצל היחיד אין מתירין לה אחר שהוא מחזר בכך אלא אם כן הוא מוצא את היחיד במקרה או ההדיוטות מקבצים מאליהם במקרה וגדולי הרבנים באים בה מתורת קנס וכן יש בה פירושין אחרים ומה שכתבנו הוא עיקר הדברים:

10 מקצת הרבנים קובעים עצמם לומר שאין הבעל נעשה שליח לחרטת אשתו ושואלים לעצמם אם שמועה זו נאמרת בנדר היאך נתגלגל מקומה בענין הנדוי ועוד אם בעל נעשה שליח לחרטת אשתו היאך אמרו במסכת גיטין בשמועת המוציא את אשתו משום שם רע אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין והלא הוא יכול ליעשות שליח לחרטתה ועוד שלשון כנופי לא הוזכר בתלמוד אלא בעשרה ולא בשלשה ומתוך כך הם מפרשים שנדוי היה שנדהו בחלום והם גורסין הוה ליה נדויא וכן בעל מהו שיעשה שליח לאשתו ואין גורסין לחרטת אשתו ואמר ליה דלכנופי לא כדי שתטרח היא ותכנע ואין הדברים כלום וכבר דחו קצת חביריהם כל ראיותיהם שאם הוזכרה השמועה בתוך עניני הנדוי איפשר דנקט לה משום סיפא ללמד שהיחיד מתיר שמתא שהיא בכלל עניני הנדוי ואם מקושית אין אדם רוצה וכו' מצינו כיוצא בה בפרק אלמנה ניזונת אלמנה מן האירוסין לא תמכור אלא בבית דין וכו' עד אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין ואע"פ שאיפשר לה למכור על ידי שליח ואם ממה שכתבו שאין לשון כנופיא בפחות מעשרה הרי אמרו בפרק זה בורר בענין אודיתא מיכנפי ויתבי כתבינן כנפינהו איהו לא כתבינן ואין הענין אלא בשלשה: