מאירי על נדרים כ״ז

1 וחזרו והקשו לרבא מדתניא בתוספתא יש נדר שמקצתו אסור ומקצתו מותר נדר מן הכלכלה והיו בה בנות שבע חזר ואמר אלו הייתי יודע שכן לא הייתי נודר ויש גורסין הייתי אומר שהכלכלה אסורה ובנות שבע מותרות ואין נראה כן מפני שאם כן היאך היה מקשה ממנה ואדרבא הוה ליה לסיועי אלא עיקר הדברים כגירסא הראשונה ואמר שבזו בנות שבע מותרות והשאר אסור ור' עקיבא חלק בה לומר שאף בזו הותר כלו מאי לאו באומר אלו הייתי יודע שכן הייתי אומר תאנים שחורות ולבנות שבה אסורות ובנות שבע מותרות שהוא סותר ואלמא דלאו כולהו מודו בהכי אלא רבנן פליגי עליה ואם כן במעמיד מיהא כולהו מודו דאסור ותירצה במעמיד כגון שאומר הייתי אומר כל הכלכלה אסורה וכו' דלבית שמאי אסור ולבית הלל מותר ור' עקיבא כבית הלל:

2 ואחר כך אמרו מאן תנא להא דתנו רבנן נדר מחמשה בני אדם כאחד הותר לאחד מהם הותר לכולן נדר מחמשה חוץ מאחד מהם כלומר שאם נתגלה לו שאביו לשם ואמר אלו הייתי יודע וכו' הייתי אומר חוץ מפלני הוא מותר וכלם אסורים אי לסיפא רישא ר' עקיבא וסיפא דברי הכל כלומר רישא ר' עקיבא דהא לרבה לא אשכחן לרבנן דפליגי עליה דר' עקיבא שיאמרו בשום צד הותר מקצתו הותר כלו וסיפא אפילו לרבנן אלא דסיפא דקאמר כלם אסורים לדעת רבה לר' עקיבא דוקא במעמיד ולרבנן אף בסותר ואי לרבא רישא דברי הכל ובסותר וסיפא דוקא רבנן ובמעמיד דאלו לר' עקיבא אף במעמיד הותר מקצתו הותר כלו זהו ביאורה של שמועה דרך קצרה ובהרבה ספרים אתה מוצא גירסאות אחרות מתבלבלות ואל תטעה בהם:

3 ולענין פסק יש פוסקים כרבה משום דרביה דרבא הוא ואין הלכה כתלמיד במקום הרב ובמעמיד כולי עלמא לא פליגי דאסור ואין לנו היתר הכל בהיתר מקצת אלא בהיפוך לשון אם מכלל לפרט אם מפרט לכלל ועקר הדברים שלא לדחות הותר מקצתו הותר כלו ליתנו לשעורין במה שאין הדעת סובלתו שהרי לסברא מיהא אחר שמוציאו מן הכלל מה לי אם מוציא בלשון דבורו הראשון מה לי אם מוציאו בלשון אחר הכונה מכל מקום אחת היא והלכך הלכה כרבא ואף במעמיד כל שנכללו בשעת הנדר בדבור אחד הותר מקצתו הותר כלו אפילו שתק או שדבר והעמיד לשונו הא כל שלא נכללו בדבור אחד כגון שאמר קונם לזה קונם לזה או לזה לזה או אפילו לזה ולזה הותר אחד מהם לא הותרו האחרים ויש חולקים בלזה ולזה לומר שהוא כוללן כאחד וממה שאמרו בענין קדושין בזו ובזו ובזו שאם יש בכולן שוה פרוטה מקודשת ודאית שהוא"ו מצרפן ואף גדולי הדור נסכמים בה אלא שגדולי הדורות כתבוה כדברינו וכשתלאן זה בזה הותר האחד הותר שלמטה הימנו ושלמעלה הימנו אסור כמו שביארנו וכל שהזכיר בכללו חוץ מפלוני נדרו קיים וכולם אסורים חוץ ממנו הא כל שאמר סתם חוץ מאחד אינו כלום וי"א שאם היה א' מהם אביו או בנו וכיוצא באלו הרי הוא כמי שפירטו ויש בדבר פקפוק:

4 כבר ביארנו שכל שאמרו הותר מקצתו הותר כלו לא סוף דבר בהותר מאליו כגון נדרי שגגות על הדרך שביארנו באביו ואחיו או בבצל כופרי שהוא יפה ללב וכן בשבת ויום טוב שהדבר ידוע שמצוה לענגם ולשמוח בהם והדבר דומה בהם כעין טעות אלא אף כשהנדר מכוון בכל הדברים שכלל בהם והותר מאחד מהם על ידי חרטה או פתח הותר הכל שהרי כל עצמך שבת ויום טוב יודע היה בדבר אלא שמתוך שידע שעובר בה על מצות עונג הוא מתחרט והוא הוא פתח לנדרו ועוד שהרי אחד מחמשה בני אדם סתמא אין אב ואח ביניהם שאלו כן היה אומר ונמצא אביו וכו' ויש חולקין בזו לומר שאין התר הכל כהתר מקצת אלא בפתח שהפתח עושה עיקר הנדר כעין טעות אבל כל שנתר בחרטה מה שנתחרט הותר ומה שלא נתחרט עליו לא הותר ואף לקצת חכמי הדורות ראיתיה כן אלא שהדברים זרים:

5 מאחר שפסקנו כרבא נדר בהרבה דברים כאחד והותר באחד מהם הותרו כלם ואע"פ שמזכירם דרך פרט ולא סוף דבר לדעת האומר לזה ולזה כללא הוא אלא אף לדעת האומר פרטא הוי שלזה ולזה היה יכול לכללם בדבור אחד אבל זה על כל פנים היה לו להזכירם ומטעם זה כתבו רבים שאף לדעת רבה כן שלא אמרה רבה אלא במקום הראוי להחליפה כגון שהוא מזכיר תחלה כולכם וכו' אבל זה לא היה לו להזכיר את כלם שעל כל פנים היה לו להזכיר את הפרטים שרצה לאסור עליו וכל שהותר באחד הותרו כלם וקצת רבנים כתבו בצבור שמחרימין על אי זה דבר ורוצים להתיר לאחד לדבר הצריך שלא הותרו האחרים בכך שנדר של צבור כל אחד נדרו עליו ואין לזה אצל זה כלום והדברים נראין:

6 בכמה מקומות ביארנו שהאסמכתא היא כל דבר שאדם משעבד את עצמו ושיש באותו דבר צד גיזום כגון שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו ואמר לשליש אם לא אפרענו לשלשים יום תן לו את שטרו כלומר על מנת לתבוע את החוב ופסקנו בכל מקום אסמכתא לא קניא מפני שמן הסתם לא גמר בדעתו כך ומכל מקום ביררנו במציעא פרק נשך שכל שהוא בעל מנת או במעכשו אין בו דין אסמכתא תדע שיש צדדין אחרים גם כן שמפקיעין דין אסמכתא וקונה והוא בצירוף ארבעה דברים אחת שיתפיס שטרותיו ביד בית דין ויאמר להם אם לא אעשה כך וכך מכאן ועד יום פלני תנו לו את השטר או יבטל כח השטר והשנית שיהיו אותו בית דין קונים ממנו על כך והשלישית שיהא אותו בית דין חשוב ומומחה לרבים וכגון שהוא גמיר וסביר והרביעית שלא יהא אותו מעשה שהוא תולה בו ביטול כחותיו מתעכב על ידי אונס שכל שהוא מתעכב באונס לא בטלו כחותיו וכן כל שחסר אחד מאלו אינו קונה ולא הופקע ממנו דין אסמכתא ולמדת לפי דרכך לפי מה שאמרו בסוף הסוגיא והלכתא אסמכתא קניא והוא דלא אניס והוא דקנו מיניה בב"ד חשוב פירושו אסמכתא כי האי ר"ל כזו שהוזכרה בסוגיא דאתפיס זכוותיה בבי דינא ושמא תאמר והרי כתבת שכל שיש בו מעכשו אינו בדין אסמכתא ואין צורך לשום צירוף של דבר אחר כלל וכל שיש בו קנין מעכשיו הוא שאם לא כן אינו כלום שמאחר שאינו קונה בשעתו לא קנה לאחר שלשים דהוה ליה כמשוך פרה ולא תקנה לך עד לאחר שלשים שלא קנה אלא אם כן היתה בביתו לאחר שלשים ולדעת קצת אף אם היתה בביתו כמו שביארנו בשלישי של מציעא ועוד שאם כן בההיא שעתא דקני הדר סודרא למריה ואם כן בקנו מיניה מיהא ליקני מדין מעכשו בלא צירוף דבר אחר תדע שמכח קושייתך כתבו אחרוני הרבנים שאין מעכשו מפקיע דין אסמכתא ומה שאמרו בפרק נשך הלוהו על שדהו ואמר לו אם אי אתה נותן לי מכאן ועד שלש שנים תהא שלי אע"פ שהיא שוה יותר שמן הדין הרי היא שלו ופירשוה בגמרא דוקא במעכשו שאם לא כן אסמכתא היא ונמצא מעכשו מפקיע דין אסמכתא התם שני שהשדה ביד מלוה עצמו אבל כל שאין הדבר ביד מלוה עצמו אלא ביד בית דין או ביד שליש אינו קונה אף במעכשו אלא בצירוף הדברים שהזכרנו:

7 ומכל מקום יש מפרשים שזה שהצרכנו בסוגיא זו לצירוף דברים אלו לא בכל דבר הנמסר ליד שליש או ביד בית דין הוא אלא במי שהבית דין עצמו משתדל בכך ר"ל שקובעין לו זמן להביא ראיה ומדרך קנס ושעבוד אומרין לו שיתפיס זכיותיו בבית דין שלא ישמט מבעל דינו וכן בכל צד שיניח משכונות על כך ומתוך כך הוצרכנו בזו לבית דין חשוב שהדבר אינו דין גמור אלא קרוב לדין ואין כח ביד בית דין שאינו חשוב לעשות כן ואף בבית דין חשוב צריך קנין מבעל דבר ועל זו כתבו קצת גאונים שלא נאמר דין זה אלא במתפיס זכוותיה בבי דינא ומשום דאבי דינא רמי לאקבועי ליה זמנא ולאכפויי לכל חד מיניהו דלא לישתמיט מחבריה הא אסמכתא דעביד איניש אנפשיה אפילו בית דין חשוב אין לו עסק בה כלל ומתוך כך יש לפרש שכל שעושה האסמכתא בעצמו מעכשו מפקיעה הא כל שהוא מכח בית דין ואין דעתו בכך אינו נפקע מדין אסמכתא אלא בצירוף דברים אלו:

8 ולא עוד אלא שיש מוסיפין לומר שאף בצירוף כל הדברים שהזכרנו אין כח ביד בית דין להפקיע דין אסמכתא בדבר התלוי במעשה וזו שבכאן אינה אלא מפני שהוא כעין מחילה וכדקאמר אי לא אתינא מכאן ועד תלתין יומין ליבטלן זכוותיה וכמו שאמרו בסוגיא זו שאני הכא דאמר ליבטלן זכוותיה שמחלה כל שאומר כן בעל דבר לחבירו אף באסמכתא קניא דמהשתא גמר ומחיל אבל כל שבבעל דבר עם חבירו הויא אסמכתא כשהבית דין משתדלין בה אינו כלום אף בצירוף כל הדברים ולפי דרכך נתחדש לך מדבריהם שהמחילה אף באסמכתא קונה ואף הם מביאים ראיה ממה שאמרו בתוספתא של מציעא פרק ראשון משכן לו שדה ואמר לו אם לא נתתי לך מכאן ועד יום פלוני אין לי בידך כלום הגיע זמן ולא נתן יתקיים התנאי דברי ר' יוסי ר' יהודה אומר היאך זוכה זה בדבר שאינו שלו אלא נתחרט ומודה ר' יהודה בשנים שהיו עוררין על השדה ואמר אחד מהם אם לא באתי מכאן ועד יום פלוני אין לי בידך כלום הגיע זמן ולא בא איבד את זכותו ונראין הדברים לפרש מפני שזו ודאי אינה הקנאה אלא כעין מחילה וקשה לפרש לדבריהם מה שאמרו במי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו ואמר לו אם לא פרעתיך מכאן ועד יום פלוני תן לו שטרו ואנו מפרשים שהאסמכתא על הפרעון היה כלומר שלא יהא אותו מקצת שנתן פירעון אלא מתנה ויגבה כל חובו שנמצא המקצת שפרע מחילה ואע"פ כן פסקנו בו שהיא אסמכתא ולא קניא ומתוך כך הם מפרשים בה שלא על החזרת המעות היא אלא על החזרת השטר בעצמה שהוא מעשה כלומר החזר לו השטר כדי שאעמוד בפחד תביעתו ואין נראה כן אלא שיש לי לפרש שאין מחילה זו דומה לאלו שהמנה שפרע אינו תובעו עד שיפול בו לשון מחילה אבל כל שיש לו תביעה על אחר ומוחלה באסמכתא הויא מחילה והדברים נראין אלא שיש לפרש שלא באו כאן מתורת מחילה כלל ומה שאמר ליבטל זכותיה פירושו אם לא באתי וכו' אני מודה שראיותי בטלות כלומר שהן שקר והודאת בעל דין היא:

9 ומכל מקום גדולי המחברים כתבו שכל אסמכתות שבעולם שוות לדין זה אף אותם שבינו לבין חבירו שאינן קונות אלא במעכשו או בצירוף דברים אלו וכן כתבו רוב פוסקים ולא הרגישו בקושיא זו של קנין שעל כל פנים הוא כמעכשו ושמא קנין זה פירושו בלא מעכשו והואיל ומכח בית דין הוא מועיל מיהא בצירוף שאר דברים שבצירופן על כל פנים גומר ומקנהו ומאחרוני הרבנים פוסקים שכל אסמכתא קונה בקנין של בית דין חשוב ובלבד שלא יהא אונס מעכבו ואפילו בדלא מתפיש זכוותיה וכמו שאמרו בסוף הסוגיא והלכתא אסמכתא קניא והוא דלא אניס והוא דקנו מיניה בבית דין חשוב ולא הזכירו בה התפשת כחותיו וכן שבראש השמועה כשאמרו ההוא גברא דאתפיס זכוותיה לא אמרו וקנו מיניה אלמא הדבר תלוי באלו ואתפסתא דזכוותא לא מעלה ולא מוריד:

10 ומכל מקום יראה לדברי הכל שכל צד שאסמכתא קונה בו דוקא בשלא נתעכב מה שהתנה על ידי אונס הא כל שנתעכב על ידי אונס אינו קונה ולא סוף דבר באונס שאינו מצוי כלל כגון אכלו ארי או הכישו נחש שלא היה לו להעלותו על לב עד שיוציאנו מכלל תנאו אלא אף בשכיח ולא שכיח כחולי והפסיקו נהר והדומים להם שכל שאינו מצוי תמיד אין מעלהו על לב וכן מה שהזקקנו לבית דין חשוב יש מפרשין בו שיהיו סמוכין בארץ ישראל וכן כתבוה גדולי המחברים בפירושי המשנה במשנת מי שפרע מקצת חובו ולא יראה כן שאם כן היה לו לומר במומחה אלא כל בית דין שהוא חשוב ומומחה לרבים בית דין חשוב הוא לענין זה שסתמו כלן נגררין אחריו ויש אומרין שכל שנתמנה בעירו להיות בית דין נקרא בית דין חשוב שהרי מאחר שנתמנה יש בידו כח לקנוס מדרך העמדת הדין על מתכונתו על הדרך שביארנו:

11 זה שביארנו שכל שנתעכב על ידי אונס אין תנאו כלום כך הוא הדין בכל דבר שבממון כלל גדול אמרו אונס רחמנא פטריה מולנערה לא תעשה דבר ואין אומרים במתנה על עצמו אי זה דבר שלא יהא האונס מפקיעו הואיל והיה לו להתנות שכבר כתבנו שכל שאינו מצוי תמיד אין אדם מעלהו על לב ואף בקצת איסורין אמרו שהאונס מפקיען כדרך שביארנו במשנתנו בהדיר את חבירו שיאכל אצלו וחלה הוא או בנו או עכבו נהר ומכל מקום לענין גיטין אין בו טענת אונס ומשום פרוצות וצנועות כמו שביארנו במקומו בראשון של כתובות ומעתה מי שנתן גט לאשתו ואמר אם לא באתי מכאן ועד שלשים יום ליהוי גיטא ואתא ופסקיה מברא ואמר חזו דאתאי אינו כלום ולא שמיה מיתיא ואם כן מה שתרצו בה כאן אונסא דשכיח שאני לא הוצרך לכך שאף באונס שאינו מצוי כל כך כן אלא שבכאן רצה להשוותה עם דיני ממונות ואונס המצוי הרבה יש לו לאדם להתנות עליו אף בדיני ממונות וכבר ביארנו ענינים אלו בכדי הצורך במקומן ובראשון של כתובות ואין צריך לומר במעכשו ואם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש ומת בתוך שנים עשר חדש שהוא גט גמור כמו שביארנו במקומו: