מאירי על נדרים מ״ב

1 המשנה הרביעית והכונה בה בענין החלק השני גם כן והוא שאמר המודר הנאה מחבירו לפני שביעית לא יורד לתוך שדהו ואינו אוכל מן הנוטות ובשביעית לא יורד לתוך שדהו אבל אוכל היא מן הנוטות נדר ממנו מאכל לפני שביעית יורד לתוך שדהו ואינו אוכל מן הפירות ובשביעית יורד ואוכל אמר הר"ם פי' נוטות הם הפירות שנתלות מן האילנות הנוטים חוץ לפרדס אשר אפשר לאכלם חוץ לפרדס וכבר ידעת בלא ספק שפירות שביעית הפקר ואין להם בעלים ואשר התחייב שיאסר למודר הנייה הכניסה לשדה חבירו לשביעית לאכול הפירות שלא יארך העמידה שם ויועיל בעמידתו וזה אסור לפי שתכלית מה ששם השם הארץ הפקר מפני פירותיה מפני שהיא מסלול לאכל פריה אבל לא שם עצם הארץ ואם נתעכב שם בזולת אכילת הפירות בעמדו שם כבר נהנה ממה שאין ראוי ליהנות:

2 אמר המאירי המודר הנאה מחבירו לא יכנס המודר לתוך שדהו של מדיר שהרי דריסת הרגל אסורה לו ואינו אוכל מן הנוטות ר"ל הפירות שבנופים היוצאים מן הגנה שהרי מכל מקום אסור בנכסיו ובשביעית לא ירד לתוך שדהו שהרי דריסת הרגל אסורה לו אבל אוכל הוא מן הנוטות שהרי הפקר הם ואינן נכסיו בין שנדר בשביעית בין שנדר קודם שביעית והגיע שביעית ואע"פ שגוף הקרקע מופקר לכל זמן שהפירות בתוכה והיה לנו להתיר דריסת הרגל מצד ההפקר פירשו בגמרא גזרה שמא ישהא לשם שלא לצורך אכילת פירות או שהפירות עומדות על הגבולים שיכול לאכול בלא ירידה לשדה וכל שיכול לאכול בלא ירידה לא אפקריה רחמנא נדר הימנו מאכל שנמצא שאינו אסור בדריסת הרגל יורד לתוך שדהו אבל אינו אוכל מן הפירות ובשביעית יורד ואוכל שהרי דריסת הרגל אין כאן וכן שהפירות הפקר הן:

3 ולפי מה שיתבאר בגמרא זה שביארנו שאף בנדר קודם שביעית והגיע שביעית אוכל מן הנוטות דוקא בשאמר נכסי וכשהגיע שביעית אינן נכסיו והוא הדין אם נתנם לחבירו אבל אם נדר קודם שביעית ואמר נכסים אלו אף לכשיגיע שביעית או נתנם לחבירו אינו אוכל אף מן הנוטות אע"פ שהשביעית הוציאתו מרשותו שהרי נכסים אלו אמר ואדם אוסר דבר שברשותו אף לכשיצא מרשותו הואיל ואומר נכסים אלו אבל אם נדר בשביעית אף בנכסים אלו אוכל הוא מן הנוטות שבשעת הנדר אין פירות השדה שלו ואין אדם אוסר פירות שאינו שלו על חבירו ויש מפרשים שהדין כן אם אמר נכסי אלו ומאחר שאמר אלו אע"פ שאמר נכסי שאין תופסין לשון נכסי אלא לשון אלו והרי הוא כאלו אמר נכסים אלו ומביאין ראיה מתלמוד המערב שאמרו שם ביתך זה משום מה אתה תופסו משום ביתך או משום זה נפל ובני לית ליה הוא נשמעינה מן הדא האומר ליורשיו תנו בית חתנות לבנו ונפל היורשין חייבין לבנות ואיני רואה בראיה זו הכרח ועיקר הדברים הנכסים אלו גרסינן ובנכסי אלו יש לפקפק אלא שהדעת מכרעת לדון בהם כן:

4 זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

5 האומר לבנו קונם אתה נהנה לי אם מת יירשנו ואם אמר בחייו ובמותו אם מת לא יירשנו אמר קונם ביתך שאני נכנס שדך שאני לוקח ומת או שמכרו לאחר מותר לבית זה שאני נכנס שדה זו שאני לוקח ומת או שמכרו לאחר אסור כמו שיתבאר בפרק השותפין:

6 המשנה החמישית והכונה בה כשלפניה והוא שאמר המודר הנייה מחבירו לא ישאילנו ולא ישאל ממנו ולא ילונו ולא ילוה ממנו לא ימכור לו ולא יקח ממנו כיצד אמר לו השאילני פרתך אמר לו אינה פנויה אמר קונם שדי שאיני חורש בה לעולם אם היה דרכו לחרוש הוא אסור וכל אדם מותרין ואם אין דרכו לחרוש הוא מותר וכל אדם אסורין מבוארת לר"ם:

7 אמר המאירי המודר הנאה מחבירו לא ישאילנו ר"ל המדיר למודר ולא ישאל ממנו לא ילונו ולא ילוה הימנו לא ימכור לו מפני שהלוקח נהנה ולא יקח הימנו ושאלו בגמרא בשלמא לא ישאילנו ולא ילונו ולא ימכור לו דקא מתהני והרי נאסר בהנאתו אלא לא ישאל הימנו ולא ילוה הימנו ולא יקח ממנו אמאי והרי אינו מודר הנאה הימנו ופרשוה בשניהם מודרים זה מזה או אף במודר אחד לבד וגזרה הני אטו הני ושמא תאמר במכירה מיהא ימכור לו ביתר וכמו שכתבנו בפרק שלישי ותרצו בה דהתם נדר הנאה מכל ישראל וליכא למגזר אבל זה שלא נדר אלא מאחד איכא למגזר וכן שמא תאמר והרי באומר הריני עליך חרם אמרו המודר אסור והמדיר מותר ולא גזרינן תרצו בתוספות שהנאות אלו הנזכרות כאן מצויות הן ביותר ומתוך כך ראוי לגזור עליהן ולדעת זה אין למדין מהן להנאות אחרות:

8 יש ספרים שיש בהם בסוגיא בשאלה זו נוסחא אחרת שאין לישבה בשום פנים ובתוספות גורסין בה בשלמא לא ילונו דקא מהנה ליה אלא לא ילוה ממנו מאי קא מהני ליה כלומר וכן אני מקשה בכולם והדר אמר בשלמא לא ילוה הימנו ולא יקח הימנו איכא לתרוצינהו דמתהני מודר מיניה פירוש אם נלקח בזבינא מציעא או דרמי על אפיה אם בהלואה כגון דאית ליה למדיר זוזי טבי ותקולי ופרע ליה מיניהו אלא לא ישאל שהוא חוזר בעין אמאי לא ותירץ גזירה לשאול וכו' ומעתה כולהו נמי משום גזרה ואף זו אינה גירסא מיושבת כל כך ועיקר הגרסא כמו שכתבנוה:

9 ונשוב לענין משנתנו והוא שעל ידי מה שביאר במשנה זו באיסור השאלה נתגלגל הדבר בענין השאלה דבר שאינו מכונת הפרק והוא שכל הנודר אנו אומדין כונתו לפי ענין הדברים שבשבילן נדר והולכין אחר הענין לא אחר משמע הדבור ועל זה אמר השאילני פרתך ואמר לו אינה פנויה והלה סובר שהוא חושב עליו שלחרישה הוא שואלה ומתוך כך הוא מונעה הימנו ומראה לו שאינו רוצה בה לחרישה אלא למלאכה אחרת ואומר קונם שדה שאני חורש בה לעולם ואף הלה משאילה לו על סמך אותם הדברים אם היה דרכו של שואל זה לחרוש הוא בעצמו הוא אסור לחרוש בה ושאר בני אדם מותרין לחרוש לו שלא נדר אלא מעצמו ואם אין דרכו לחרוש אלא על ידי אחרים אסור אף על ידי אחרים שבודאי ממה שהוא רגיל נדר:

10 זהו ביאור המשנה וכולה הלכה פסוקה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר: