מאירי על נדרים מ״ז ב

1 כל שאסרנו בחלופין לכתחלה דוקא בחלופיהן הראשונים אבל חליפי חליפין מותרין לכתחלה וזהו שהיו כאן מביאין ראיה ממכרן וקדש בדמיהן שמקודשת כלומר מאחר שמותר בה באותן קדושין אלמא חלופין לאו כגדולין שאלו כן היה להם לאסרה עד שיקדשנה פעם אחרת שלא יהנה לכתחלה בחליפי האסור ותירץ בה הכא נמי לכתחלה לא שאין מתירין לקדשה לכתחלה באותן הדמים אלא שאם קדשה אינה צריכה קדושין אחרים מפני שהיא עצמה חליפי חליפין היא ולא חליפי האיסור וכן אם קנה באותן הדמים כלי מותר הוא בהנאת אותו הכלי שחליפי חליפין הן ובתוספות כתבו שלא התירו אף בדיעבד אלא במקדש שלא רצו לאסרה עליו בדיעבד אבל בקונה מהם כלי אסור בהנאתו ואין הדברים נראין שהרי בעבדה זרה עצמה אי לאו דכתיב והיה חרם כמהו כל שאתה מהיה אחריו כמהו לא היינו אוסרין חליפי חליפין אלא ודאי כל חליפי חליפין מותרין בקנם וכן עיקר:

2 יראה ממה שכתבנו שהקונם אסור בהנאה שאם לא כן היאך נאסר בחלופיהן ומכל מקום גדולי המפרשים כתבו במסכת עירובין שהדבר הנאסר בקונם מותר לערב בו ולסמוך בו לישב עליו ואם כן מה שאמרו אסור בחלופיהן פי' לאכילה ולא יראה כן:

3 המשנה הרביעית והכונה בה לבאר ענין החלק השלישי והחלק הרביעי והוא שאמר הריני עליך חרם המודר אסור הרי את עלי חרם הנודר אסור הרי אני עליך ואת עלי שניהם אסורין ושניהם מותרין בדבר של עולי בבל ואסורין בדבר של אותה העיר איזהו דבר של עולי בבל כגון הר הבית העזרות והבאר שבאמצע הדרך איזהו דבר של אותה העיר כגון הרחבה והמרחץ ובית הכנסת והתיבה והספרים והכותב את חלקו לנשיא רבי יודא אומר אחד כותב לנשיא ואחד כותב להדיוט מה בין כותב לנשיא לכותב להדיוט שהכותב לנשיא אינו צריך לזכות וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה צריכין לזכות לא דברו בנשיא אלא בהווה ר' יהודה אומר אין אנשי הגליל צריכין לכתוב שכבר כתבו אבותיהם על ידיהם אמר הר"ם פי' אמרו המודר אסור ענינו שאם יעבור יהיה המשל בזה שנשבע ראובן שלא יכנס שמעון בביתו הנה חוייב על שמעון שלא יכנס בבית ראובן שראובן נשבע על מה שהיה לו ואם עבר שמעון ונכנס בבית ראובן הנה שמעון הוא העובר וזהו ענין אמרו המודר אסור והבין זה הענין והקיש עליו שהשבועות והנדרים יחויבו באנשים שקיימים ואע"פ שלא נשבעו ולא נדרו אבל אסרום עליו זולתם וענין דבר של עולי בבל הדבר אשר ישתתפו בו העולים לחוג והוא מה שנזכר לפי מה שהם ואע"פ שנבנו ונעשה ההוצאה מכלל ישראל ולכל אחד מהם בם חלק אבל החלק הוא מעט מזער אין לחוש עליו ודבר של אותה העיר מה ישתתפו בה אנשי המדינה כגון רחוב העיר והמרחצאות ושאר מנויים ואולם אמרו והכותב חלקו לנשיא הנה שעורו לפי ענין והכותב כותב חלקו לנשיא וענין זה המאמר שאלו שני האנשים אשר נאסר על כל אחד מהן להיות נהנה מחבירו נאסר עליהם ממונו כאשר אמר אחד מהם לאחר הריני עליך ואת עלי יתחייב מזה שלא ישתמשו במקומות המשתפים לכל אנשי המדינה לפי שלכל אחד מהם בהם חלק הראוי ויהיה כל אחד מהם יהנה בחבירו בהשתמשו בקנין חברו והראוי לכל אחד שיכתוב כל אחד חלקו וכל חלק שיש לו במקומות משתפים לנשיא ויחלק מהם ולא ישאר לאחד מהם חלק לא ברחבה ולא במרחץ ולא בבית הכנסת ולא בכל מה שדומה לזה ויהיו אז שניהם יקבלו תועלת בממון האנשים וממון הנשיא לא בממון חבירו וא"ר יהודה שהם גם כן אם יכתבו חלקם אשר להם באלו המקומות לאחד מהאנשים יהיה מותר להם להשתמש בהם ויצטרך שיאמר לאיש זכה פלוני באלו החלקים ויתנו על השטר ואנשי הגליל היו קודמין לנשיא כל המקומות המשתפים והדברים המשתפים כלם כדי שלא יפלו בזה בעת שיהיו נודרין כמו שזכרנו ולא יצטרכו לכתוב לא לנשיא ולא להדיוט והלכה כחכמים:

4 אמר המאירי הריני עליך וכו' כלומר שראובן אמר לשמעון הריני עליך חרם או קונם הנאתי עליך המודר שהוא שמעון אסור בהנאת ראובן המדיר אבל ראובן המדיר מותר בהנאת המודר שהרי לא הדיר עצמו ליאסר בהנאתו ואף המודר שנהנה אינו לוקה לדעת גדולי המחברים שהרי לא אמר הוא כלום אלא שמכל מקום עבר על הנדר וכן בשבועה אם נשבע ראובן שלא יכנס שמעון בביתו ונכנס בה שמעון במזיד הואיל וראובן על מה שברשותו נשבע שמעון הוא העובר על השבועה ויש חולקין לומר שלוקה אע"פ שלא הוציא הוא שבועה או נדר מפיו הרי את עלי וכו' ר"ל שאסר עצמו בהנאת חבירו ואמר הרי נכסיך אסורין עלי נאסר הנודר בשל חבירו שנדר הימנו בשל מודר ואם נהנה לוקה לדברי הכל ושמעון מותר בהנאת ראובן אמר הריני עליך ואתה עלי שניהם אסורים אלא שלדעת גדולי המחברים אין מלקות אלא למדיר ומצד אתה עלי:

5 וביאר אחר כן שכל שנים שנאסרה הנאתם זה לזה בנדר או בשבועה שניהם מותרין בדבר של עולי בבל ר"ל הדבר שכל עולי הרגל משתתפים בו כגון הר הבית והעזרות והלשכות והבור של אמצע הדרך שאע"פ שנעשה מנכסי כל ישראל ויש לכל אחד מהן חלק בהן מכל מקום חלק מועט הוא שאין לחוש בו אבל מכל מקום אסורים הם בדבר של אותה העיר ר"ל דבר המשותף לאנשי אותה העיר לבד כגון רחבות שבעיר ומרחצאות ובית הכנסת ותיבה וספרים שכל אלו חלק שבהם אינו מועט כל כך וראוי לחוש בו:

6 וכבר ביארנו שזו לדעת חכמים נאמרה וכמו שאמרו בסוגיית המשנה הראשונה בית הכנסת דכמי שאין בה דין חלוקה היא ופליגי רבנן ר"ל שהם אוסרים ומכל מקום לדעת ר' אליעזר הואיל וכל אלו אינן ראוין ליחלק מותר מטעם שיכול לומר בשלי אני נכנס וגדולי המחברים הביאוה ואף גדולי המגיהים מחלו להם בה ואין נראה כן כמו שכתבנו למעלה ומכל מקום אף לדעת חכמים שאסרו יש להם תקון והוא שאמר והכותב חלקו לנשיא ר"ל המלך או מושל העיר ויש בזה חסרון מלה אחת וענינו והכותב כותב חלקו לנשיא כלומר אם ירצו שנים אלו שנאסרה הנאתם זה בזה להשתמש באלו כותבין שניהם את חלקם לנשיא ר"ל לשלטון או למלך ונמצאו שניהם מסלקין מכל זכות שבהם ואין אומרין הואיל וכבר נדרו ומכוונים לכך הרי נמצאו מהנים זה את זה בכתיבתם לנשיא שמכל מקום אע"פ שאחר הנדר הוא ושמכוונים לכך מכל מקום נסתלקו הם מחלקם ועל הדרך שאמרו בקונם ביתי וכו' שאם מכרו מותר ואפילו כיון לכך ור' יהודה אומר אף בשכתבו לאחר הדין כן אלא שאם כתבו לנשיא אין צריכין לזכות להם על ידי אחר ואם כתבוהו להדיוט צריכין שיזכו לו על ידי אחר מפני שחלקם של אלו זה אצל זה הרי הוא כהפקר וצריך שיזכה ויחזיק בו או יזכה לו על ידי אחר ובנשיא מיהא אינו צריך מפני שמקומות אלו כל שאין להם בעלים מן הסתם הם למושל העיר וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה צריך לזכות שאף הנשיא אינו זוכה בסתם מן הדין ולא דברו בנשיא אלא בהווה:

7 ולדעת הפוסקים במשנה זו ליאסר שניהם בדברים אלו הלכה כחכמים שכותבים לנשיא או להדיוט ושבשניהם צריך לזכות ומותרין בכך שהרי מכאן ואילך כשנכנסין במרחץ או לבית הכנסת אין נכנסין זה בשל זה כלל שהרי נסתלק כל אחד מחלקו ונתנו לאחר ואם כבר קדמו האבות וכתבו חלקם לנשיא אין הנאסרים בהנאת זה בשל זה אסורים בה שהרי הם אין להם בה כלום והוא שאמרו באנשי גליל שהיו קנתרנין ונודרין הנאה זה מזה ועמדו אבותיהם וכתבו חלקיהם לנשיא שלא ליאסר בהדרתם בדברים אלו ומכל מקום לדעתנו אינן אסורין בדברים אלו כלל כמו שכתבנו:

8 זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שכתבנו ולא נתחדש עליה בגמרא דבר: