1הנודר מן המבושל וכו' כבר ביארנו בפתיחת המסכתא שהחלק הרביעי שבה הוא לבאר במה שהוא נדר גמור אלא שלא נתפרשו בו כל הפרטים איזה דבר נכלל באותו הנדר ואיזה דבר אינו נכלל בו ושזה החלק הותחל לבאר בפרק השלישי ר"ל פרק ארבעה נדרים והושלם הענין כלו בפרק זה ובפרק שאחריו ונחלק ביאוריו בשני מקומות מצד שזה החלק כולל שני מינים האחד בבני אדם ר"ל אם נדר בישראלים אם הגוים בכלל וכן אם נדר ברואי פני החמה אם הסומים בכלל וכן בכלם והשני היא בשאר המינין הן במיני המאכל ר"ל אם נדר במבושל אם הצלי בכלל וכן בכל עניני מאכל הן בשאר מינין כגון הנודר מן הכסות אם מותר בשק וביריעה והנודר מן הבית אם מותר בעליה וכל כיוצא בזה וביאר המין הראשון בפרק שלישי והמתין לבאר המין השני בעניני המאכלים ושאר המינים וביארם בפרק זה ובפרק שאחריו והתחיל הענין בזה הפרק ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים הראשון במיני תבשיל והצלי והשלוק והכבוש והמליח והמבושל וכל מעשה קדרה השני במיני הדגים והחלב והבשר השלישי במיני היין והשמן והפירות הרביעי במיני ירקות ומיני התבואות והקטניות זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כענין סוגיית התלמוד על הדרך שקדם וכמו שיתבאר בפרטים:2והמשנה הראשונה ממנו אמנם תבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק אמר קונם תבשיל שאני טועם אסור במעשה קדרה רך ומותר בעבה ומותר בביצה טרמיטן ובדלעת הרמוצה הנודר ממעשה קדרה אינו אסור אלא ממעשה רתיחתה אמר קונם היורד לקדרה שאני טועם אסור מכל המתבשלים בקדרה הנודר מן הכבוש אינו אסור אלא מן הכבוש של ירק כבוש שאיני טועם אסור מן הכבשים הנודר מן השלק אינו אסור אלא מן השלק של בשר דברי ר' יהודה שלוק שאיני טועם אסור בכל השלוקים הנודר מן הצלי אינו אסור אלא מן הצלי של בשר דברי ר' יהודה צלי שאיני טועם אסור בכל הצלויים הנודר מן המליח אינו אסור אלא מן המליח של דג מליח שאיני טועם אסור בכל המלוחים אמר הר"ם פירוש מעשה קדרה אלהדיס ואלגשיש והדומה להם ובאור רך דק העצם ועבה עב העצם וביצת טרימטן ביצה מבושלת במים חמין ויזהירו בה מאד שלא תקפא והיא אשר יקראוה הרופאים נמרשת ודלעת רמוצה מין מהדלועים לא יוכשרו לאכילה עד שיוטמנו באפר חם ושם האפר אשר בו חום האש נשאר יקרא רמץ וכבר ביארנו פעמים רבות במסכת כלאים פירוש מעשה רתיחתה מן התבשיל הוא אשר יעשה מן הקמח ומלב הלחם במים רותחין ושם הדבר חזק הרתיחה רותח שהעקר אשר ילכו עליו אלו הדינין כלם ויסמכו עליו הם אמרם בנדרים הלך אחר לשון בני אדם הנה זה שב לידוע בזה הלשון המתפשט בין האנשים בזה המקום אשר בו האיש וכפי מה שיורה עליו הזמן ואם היה דרך משל המקום אשר נשבע בו יקראו בזה הזמן מבושל לצלי ושלוק הנה יאסר עליו הכל ואם היה שלא יקראו מבושל בלתי המבושל הנה יאסר עליו המבושל לבדו ועל זה הקיש כל מה שבזה המסכתא באמרו הנודר מזה אסור בדבר פלוני ומותר בפלוני לפי שכל זה אמנם אמר התנא לפי מקומם ולשונם בזה הזמן והמפורסם אצל ההמון ונתנו זה המשל והבן אותו בכאן ולא נצטרך לכפול אותו במה שיבא אחר זה כבר ידעת ההפרש בין השם והידוע והוא כי כאשר אמר מן השלוק הנה יורה על כל מה שנשלק וזה כולל לכל הלשונות ששם הזה יפול על כל המינים והידוע ייחד ולא יצא זה משרש הנדרים הלך אחר לשון בני אדם ואין הלכה כר' יהודה:3אמר המאירי הנודר במבושל מותר בצלי ר"ל שאין הצלי בכלל המבושל ואע"פ שבלשון תורה נכלל הצלי בלשון מבושל וכדכתיב ויבשלו את הפסח מכל מקום לשון תורה לחוד ולשון בני אדם לחוד וכלל גדול בנדרים לילך בו אחר לשון בני אדם ומתוך כך העלו בגמרא שהמקומות שנהגו בהם לקרות למבושל צלי אף הוא אסור בצלי ומקומות שלנו מיהא אין נוהגין כן ונמצא לפי ענין מקומותינו הלכה כסתם משנתנו ואם נדר מן המבושל מותר בצלי ואמר גם כן שהוא מותר בשלוק וצריך שתדע בלשון שלוק שבמקומות אתה צריך לפרשו מבושל ביותר עד שיצא מגדר סתם בשול וכמו שאמרו בפרק כל הבשר הכבד אוסרת ואינה נאסרת ר"ל שהוא אוסר את התבשיל שנתערב בתוכו מפני דמו אם לא מלחו בחתיכה וקריעה ואינו נאסר מחשש שמא בלע דם הפורש ממנו ששתי סבות מונעות אותו מזה אחת מצד שהוא חלק ביותר והשנית שמתוך רוב דמים שבו כל עוד שהוא מתבשל ועומד לשם ברתיחה או בחום המפליט פולט אפילו כל היום ואיידי דטריד למיפלט לא בלע ופירשו עליה ושלוקה נאסרת ר"ל אם נתבשל שם רתיחה אחת אחר שנתבשל כל צרכו ואע"פ שיש חולקין בה לענין פסק כמו שביארנו שם למדנו מכל מקום שהשלוק פירושו מבושל ביותר וכן אתה צריך לפרשו בהרבה מקומות בתלמוד ולפעמים אתה צריך לפרש בו בשיל ולא בשיל כמאכל בן דרוסאי וכמו שאמרו במסכת תרומות פרק בצל חגבים טמאים שנכבשו עם חגבים טהורים לא פסלו את צירן כלומר שאין הכבישה נקראת בשול גמור ושנו עליה בתלמוד המערב לית כאן נכבשין אלא נשלקין שהכבוש כמבושל הוא אלמא שלוק פחות הוא מן המבושל ואפילו מן הכבוש ובמשנה זו אתה צריך לפרשו בדרך זה מפני שבנדרים הלך אחר לשון בני אדם וכל שהוא מבושל ביותר בני אדם קורין אותו מבושל והנודר מן המבושל אסור בו ואחר שכן אתה צריך לפרשו במבושל שאינו נגמר אלא שהוא כמאכל בן דרוסאי ואע"פ שהוא קרוי בשול בלשון משנה וכמו ששנינו היה מבשל את השלמים או שולקן מכל מקום לשון בני אדם אינו קורהו כן והוא שאמרו בתלמוד המערב בפרק זה על השלוק ועל הצלי קרייה אמרה שהצלי קרוי מבושל דכתיב ויבשלו את הפסח ומתניתין אמרה שהשלוק קרוי מבושל דתנינן היה מבשל את השלמים או שולקן ותנינן הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק אמר ר' יוחנן בנדרים הלך אחר לשון בני אדם ומכל מקום אף בזו כל שנהגו לקרא מבושל אף למאכל בן דרוסאי הרי הוא אסור בו וכן נסתפקו בתלמוד המערב במבושל זה אם העשון והטגון ובשול דחמי טבריא נכלל בו אם לאו והוא שאמרו הנודר מן המבושל מהו שיהא מותר במעושן מהו שיהא מותר במטוגן מהו שיהא מותר בתבשיל שנתבשל בחמי טבריה ולא הובררה שם אלא שכלל גדול בכלם בנדרים הלך אחר לשון בני אדם:4אמר קונם תבשיל שאני טועם אסור במעשה קדרה רך והוא תבשיל שאינו עבה והוא שהדבר המבושל במים נימוח בתוכן הרבה ונשארים המים דקים בלא שום עובי ואע"פ שהכל נמס ונימוח בתוכו עד שנשארים המים דקים כגון מרק העשוי עם בצלים מועטים הוא קרוי תבשיל וכל שכן אם היה מרק מתעבה על ידי הרבה בצלים או שאר דברים הנימוחים בתוכם אבל מותר הוא במעשה קדרה עבה ופרשו בגמרא כגון דייסא וכן הדין בשאר מיני קטניות שהיה דרכם לאכלם בלא פת ומתוך שלא היו מלפתין בו את הפת לא היה אצלם בכלל תבשיל והוא שאמרו בגמרא לימא מתניתין דלא כבבלאי כלומר שהיו אוכלין בהן פת וכדאמר ר' זירא בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא ותירצו הנהו דמטיל בהן בזרוני דהוצי ר"ל זרעים של הוצים והוא הדין אם עירבו בהם קמחים או תבלין הא דייסא ר"ל ריפות המבושלות במים לבד אין דרך לאכלם בפת ואינן בכלל תבשיל ולמדת שלא הותר העבה בכל מאכל שהמרק מתעבה ומדבק מצד רוב כמות הדבר הנימוח בתוכו אדרבה זהו תבשיל גמור אלא שלא נאמר אלא בדייסא וכיוצא בו שאין דרך ללפת את הפת ומתוך כך אינו בכלל תבשיל שאין קרוי תבשיל אלא מה שנעשה על ידי האור ושדרך בני אדם ללפת בו את פתן:5ומכל מקום אע"פ שאין נכללין בלשון תבשיל נכללים בלשון מבושל ונודר מן המבושל אסור בהן ואע"פ שבתלמוד המערב נסתפקו בה והביאוה להיתר מקל וחומר וכמו שאמרו שם הנודר מן המבושל מהו בעבה מה אם תבשיל שהוא אסור בשלוק וצלי וכמו שאמרו בגמרא הנודר מן התבשיל אסור בשלוק ובצלי ומותר בעבה נודר במבושל שמותר בשלוק וצלי אינו דין שיהא מותר בעבה מכל מקום כבר השיבו שם וכי יש קל וחומר בנדרים אלא תבשיל שהוא אסור בצלוי ושלוק מותר בעבה ומבושל שהוא מותר בצלוי ושלוק אסור בעבה כך היא הגרסא הנכונה אע"פ שיש בקצת ספרים גרסא אחרת וטעם הדבר שזה ודאי מבושל הוא ליאסר בנודר מן המבושל אבל אינו קרוי תבשיל אחר שאין מלפתין בו את הפת ושאני טועם לאו דוקא אלא אף בנודר מן התבשיל בלא שום לשון טעימה כך הוא הדין אלא דרבותא קמ"ל דאפילו תבשיל שאני טועם מותר במעשה קדרה עבה:6ושאלו בגמרא והא תבשיל נדר ואסור בכך קא מקשה כלומר שאין מים קלושים נקראים תבשיל אלא מרק המתעבה מצד מה שנימוח בתוכו ותירץ אביי כל המתבשל ביה רפתא ר"ל שהלחם מתרכך בתוכו תבשיל קרי ליה אחר שאין זה דבר נימוח בתוכו אע"פ שלא נתעבה והביא ראיה ממה שאמרו הנודר מן התבשיל אסור בחטריות רכות ופירושו דלועין קטנים ורכים שעושין מהן מאכל לחולה ומתוך רכותן הן נימוחות ונימוסות לגמרי עד שאין המרק מתעבה מהן ויש מפרשין בו ענין אחר וזה עיקר ופירש גם כן שהנודר מן התבשיל אסור בשלוק ובצלי ובמבושל שכלל הדברים בענין זה הוא שכל דבר שאינו נאכל כמות שהוא חי אלא על ידי איזה מעשה של אור הן בשול הן טגון הן שלוק הן צלי ושיהא ראוי ללפת בו את הפת תבשיל הוא ועל הדרך שאמרנו בעירובי תבשילין שהוא לשני תבשילין והרי כל אלו מועילין בה כמו שהתבאר במקומו:7ומותר בביצה טורמיטא ר"ל מבושלת במים חמין ונשמרת שלא תתקשה ודרכה שלא לאכול בה את הפת אלא לגמעה ובתלמוד המערב אמרו אסור בביצה מגולגלת שדרך החולה לאכול בה את פתו ויש מפרשין שהוא חולק עם תלמוד שלנו אלא שנראה שביצה טורמיטא היא שאינה מבושלת בכדי שתהא ראויה לאכול בה את הפת ומתוך כך אינה בכלל תבשיל הא מגולגלת אסורה הואיל וראויה לפתו של חולה וכל שכן מצומקת שראויה לאכול בה את הפת לכל אדם שכל שהוא בא על ידי האור וראוי ללפת בו את הפת בכלל תבשיל הוא כמו שכתבנו:8ואמר אחר כן שמותר בדלעת הרמוצה ופרשוה בגמרא בשני פנים אחת שהיא מין דלעת שהיו רגילים להטמינה ברמץ ולאכלה בעין ואינה ראויה ללפת בה את הפת ואחת שהרמיצה שם מקום שהיו דלועין שבה גרועין ואינם ראויין ללפת:9כללו של דבר כל שהוא בא על ידי האור ושראוי ללפת בו את הפת בין ממין תבשיל קדרה בין ממינים אחרים בכלל תבשיל הוא ובלבד בכלל הידוע של לשון בני אדם ומכאן אני אומר במעשה קדרה עבה בזמנים הללו שבכלל תבשיל הן שהרי בני אדם מלפתים בהם את פתם כשאר תבשילין וכל שכן שמערבין בהם דברים אחרים ומתכונים לעבות את המרק שבהם כדי לשרות בהן פתן ומשנתנו לפי מקומה נאמרה וכן בכל הדברים כל דיין ודיין דן בהם לפי לשון בני אדם שבמקומו:10הנודר ממעשה קדרה אינו אסור אלא ממעשה רתחתא ופרשו בתלמוד המערב כגון חלקא טרגיס וטסני וסלת וארז וזריד וערסן והם כלם מאכלים עשויים מקמחים גסים או דקים או מפתותי לחם במים רותחים שלא היה דרכן של בני אדם באותם הזמנים לקרות מעשה קדרה אלא לאלו וגדולי הרבנים פרשוה כל דבר שנימוח לתוך הקדרה ולמעט בשר וכיוצא בו שיוצא ממנה שלם אבל אם אמר קונם היורד לקדרה שאני טועם אסור בכל המתבשל בקדרה ואפילו היה דרכו להורידו אחר בישולו לאלפס ושעשה כן מכל מקום ירד לקדרה תחלה:11מן הכבוש ר"ל בה"א הידיעה אינו אסור אלא מן הכבוש של ירק שהוא הידוע והמפורסם שהיו רגילים לכבוש הירקות בחומץ אבל אם אמר כבוש בלא ה"א אסור בכל הכבושין ושאני טועם כבר ביארנו למעלה דלאו דוקא וכן בכולם וגדולי הרבנים פרשוה בלישנא דוקא ואין נראה כן מן הצלי או מן השלוק אינו אסור אלא בשל בשר שהוא הידוע ואם אמר צלי או שלוק אסור בכל הצלויים וכל השלוקים וכן מן המליח אינו נאסר אלא בדג ואם אמר מליח אסור בכל המלוחים:12ולענין פסק לפי מקומם דברו ומכל מקום אם היה דרכן לקרות הכבוש והשלוק והצלי והמליח לכל הכבושים והצלויים והשלוקים והמלוחים בשוה הולכין אחר לשון בני אדם ואם היה לשון המקום חלוק בכך הרי הוא ספק נדר ואסור בשניהם ואינו לוקה על אחד מהם ואם היו רוב בני העיר קורין לו כך ומיעוטן כך אף זה ספק נדר ליאסר בשניהם ואין הולכין בה אחר הרוב להתיר בשל מיעוט אלא שלוקה על לשון הרוב ולא על לשון המיעוט ובענין המליח מיהא פרשו בתלמוד המערב שלא סוף דבר במליח הנמלח הרבה להביאה בדרך רחוק אלא כל שנמלח כלל והוא שאמרו שם הוו בעיין מימר מלוח לעולם הא לשעה לא אמר רבי יודן מן דתנינן הרי עלי כבשר מליח וכיין נסך הדא אמרה מליח לשעה מליח הוא ואיזהו מלוח לשעה כהדה דתני כיצד הוא עושה נותן את האיברים על גבי המלח והופכן אמר ר' אבא שניא היא שאם משהה אותן הן נמלחין אלא כדאמר ר' חייא הנוטל זתים מן המעטן טובל אחד אחד במלח ואוכל הדה אמרה מלוח לשעה מלוח הוא:13זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שכתבנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:14לעולם יזהר אדם שלא לגרום שום נזק לחבירו במעשה או בדבור ולא עוד אלא שיהא נזהר שלא ללמד שום דבר שתהא גרמת פסידא מצוייה בו למי שמכיר בו שאינו נזהר בכך דרך הערה אמרו לוליבא דקרא בסילקא ר"ל תוכו או לבו של דלעת חשוב מאד לרפואה לאכלו בסילקא ר"ל תרדין לוליבא דכיתנא בכותחא ר"ל תוכו של גבעולי הפשתן ברכותם אכילתם בכותח חשובה הרבה לרפואה ואמרו על זה ודבר זה אסור לאמרו בפני עם הארץ כלומר שבידיעתם ילכו ללקוט בשדה אחר ומשחיתים את הפשתן ואת הדלועין:
