מפרשים:
1 פרק רביעי בעזר הצור:
2 בהמה המקשה וכו' עקר כונת הפרק להשלים מה שכבר התחיל לבאר מענין הטרפויות והדברים שאין השחיטה מתירתן ולהודיע שענין הטרפות חל לפעמים על מקצת הבהמה מבלי שיחול על כלה ומתוך שזה הענין ימצא בעובר שהוציא אחד מאיבריו חוץ למחיצתו נתגלגל על ידי זה לבאר הצדדין שהעובר ניתר בשחיטת האם והצדדין שלא יותר בזה והדברים שיפלו בענין זה מעניני טומאה וטהרה ומענין בכור שנולד על דרך זה ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לחמשה חלקים הראשון לבאר על איזה צד חל טרפות באבר מן האיברים מבלי שיחול על כל הבהמה ועל איזה צד יאסר מה שיחתך בחיי הבהמה מאיבריה הפנימיים מטעם אבר מן החי ועל איזה צד לא יאסר מטעם זה השני לבאר בענין מבכרת שילדה שלא כראוי על איזה צד צריך לנהוג קדושת בכור במה שיצא ממנה ועל איזה צד אינו קדוש כלל והשלישי לבאר במה שנאסר בענין זה אם יפול בדין נבלה לטמאה טומאה גמורה ואם יפול בדין טרפה שחוטה שלא לטמא אלא במוקדשין כמו שיתבאר וכן בבהמה שמת עוברה במעיה היאך דינו לענין טומאה ועל הדרך ההוא בעצמו בענין אשה שמת וולדה בתוך מעיה על איזה צד מטמא הרביעי לבאר במה שנמצא במעי הבהמה אחר שנשחטה על איזה צד מותר שלא בשחיטה ועל איזה צד טעון שחיטה ועל איזה צד יאסר אף בשחיטה החמישי לבאר ענין טרפות צומת הגידין ומקומות שבו על השלמות זהו עקר כונת הפרק דרך כלל אלא שעל ידי אלו יתגלגלו דברים אחרים שלא מן הכונה כמו שיתבאר:
3 והמשנה הראשונה ממנו תבאר לנו החלק הראשון והוא שאמרו בהמה המקשה לילד והוציא העובר את ידו והחזירה מותר באכילה הוציא את ראשו אע"פ שהחזירו הרי זה כילוד חותך מעובר שבמעיה מותר באכילה מן הטחול ומן הכליות אסור באכילה זה הכלל דבר שגופה אסור שאינה גופה מותר אמר הר"מ פי' מה שאמר מותר ר"ל אותו אם נשחטה אמו והוציאהו מגופה יהא מותר באכילה ואותו האבר שיצא קודם השחיטה אין מותר לאכלו ואפי' חזר לגוף הבהמה לפי שנאמ' ובשר בשדה טרפה ר"ל שבשר שיצא חוץ למחיצתו שהוא לו שדה הרי זו טרפה וכבר ביארנו זה בזבחים וכמו שהטרפה כיון שנטרפה שוב אין לה היתר ואפי' שב למחיצתו ולפיכך אוסרין אותו האבר ואפי' החזירו וההפרש מבואר שאם החזירה האבר קודם השחיטה חותכים אותו האבר היוצא בלבד ואוכל שאר העובר ואם לא החזירה ונשחטה הבהמה חותכין אותו האבר שיצא ואינו מותר באכילה ואסור מקום החתוך גם כן מפני שיצא לאויר ואחר כך חותכים מלמעלה מן הסמוך לגוף ומשליכים אותו וזהו ענין מה שאמרו לא נצרכה אלא למקום חתך ומה שאמרו הרי זה כילוד ר"ל שאם נמצא חי בבטן אמו אחר שחיטתה אינו מותר באכילה עד שישחוט אותו ואין אנו אומרים שחיטת אמו מטהרתו ומה שאמ' חותך מן העובר שבמעיה ומותר באכילה ר"ל שאותו דבר שחותכים ממנו אסור באכילה ולא נאמר עליו אבר מן החי על מנת שיהא בתוך הגוף עד שתשחט הבהמה:
4 אמר המאירי בהמה המקשה לילד והוציא העובר את ידו והחזירה ואחר כך נשחטה הבהמה מותר באכילה פירשו בגמרא דוקא העובר שניתר הוא בשחיטת האם אבל אבר עצמו הואיל ויצא ממחיצתו אסור לעולם כדין טרפה הואיל ולא נולד כלו שהנשאר בפנים הוא כגוף הבהמה אם כן מה שיצא לחוץ הוא אבר בפני עצמו ונאסר והוא הדין אם לא החזירו או ששחט את אמו ואחר כך החזירו שמותר העובר והאבר אסור אלא שאם לא החזירו אסור אף מקום החתך אם חתכו בצמצום כנגד היוצא ואם כן כשלא החזירו צריך לחתכו מעט בפנימיות דפני הרחם שישאר מקום צמצום החתך עם האבר היוצא הוציא ראשו הרי הוא כילוד ואם חזר בתוכה ונשחטה האם אסור אם הוא מת כנבלה הן בן שמנה הן בן תשעה ואם יצא חי טעון שחיטה אם הוא בן תשעה ואם בן שמנה אפי' חי אסור שהרי נפל הוא וכן הדין ביצא רובו דרך מרגלותיו חתך מעובר שבמעיה וכו' כלומר שהכניס ידו בפנים וחתך אבר מן העובר והניחו לשם ונשחטה האם מותר בשחיטת האם שכל שנמצא במעי הבהמה מכיוצא בזה מותר כמו שיתבאר בפרק זה ואין כאן אבר מן החי שאין העובר בכלל זה בעודנו בתוכה שהרי אף אם נמצא שם מת מותר אבל אם חתך מאבר שמגוף הבהמה אף מאותן שאין נעשית טרפה בהם כגון מן הטחול ומן הכליות והניח בתוכה אסור מתורת אבר מן החי זה הכלל דבר שגופה אסור ושאינה גופה מותר:
5 זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
6 יש בכור לנחלה ואין בכור לכהן ויש בכור לכהן ולא לנחלה ויש בכור לזה ולזה ויש שאינו בכור לא לזה ולא לזה והוא שלענין בכור לפדיון הדבר תלוי בפטר רחם וכל שנפתח כבר רחמה של אם בולד אחר אע"פ שהוא נפל הפקיע הבא אחריו מן הפדיון אבל לענין נחלה אין הדבר תלוי אלא בולד של קיימא וכל שנולד ולד של קיימא אפי' מת לאלתר מפקיע הבא אחריו מבכורות הנחלה הא כל שאינו של קיימא אינו מפקיע הבא אחריו מן הבכורה הא בן תשעה שיצא ראשו חי אע"פ שמת קודם שיצא כלו מפקיע הבא אחריו מן הבכורה שכל שיצא ראשו הרי הוא כילוד ושאר הדרכים מתבררים במסכת בכורות:
7 שליא שיצתה מקצתה ונשחטה האם אסורה השיליא כולה באכילה שמא באותו מקצת שיצא היה ראש הולד והיה כילוד ואין שחיטת הילוד האם מתירתו עוד ואפי' לא מצא בה ולד אסורה שאין שליא בלא ולד וכשם שהשליא סימן ולד לאשה וטמאה טומאה הכתובה בתורה ותשב לזכר ולנקבה כמו שיתבאר במקומו כך בבהמה אין שליא בלא ולד וודאי נמוח ובזמן שיצא היה שם ולד מחוי ויצא הראש במיחויו והיה כילוד ודבר זה יתבאר במשנה השביעית:
8 העובר שהוציא את ידו וחתכוה אותו אבר נידון באבר מן החי ומטמא כנבלה והנשאר בפנים מן העובר ניתר בשחיטת האם וטהור מן הטומאה שלא נטמא במגע אותו האבר שאין הבהמה מקבלת טומאת אוכלין מחיים:
9 הוציא את ידו ושחטו את האם ואחר כך חתכו את האבר היוצא אין לזה האבר דין נבלה שאחר שהוא מחובר בשעת שחיטה לעובר שבפנים הניתר בשחיטת האם אע"פ שאין השחיטה מועילתו להתירו לאכילה מ"מ מועלת היא לטהרו מידי נבלה כמו שיתבאר במשנה הרביעית ומ"מ דינו כדין טרפה שחוטה והבשר כלו הן של אם הן של עובר דינו כבשר שנגע בטרפה שחוטה ואם היתה של קדש פסולה שהטרפה השחוטה שנגעה בבשר קדש טמאה מדברי סופרים:
10 זה שכתבנו שהעובר ניתר בשחיטת אמו כך יצא לנו מן המקרא שכתוב כל בהמה מפרסת פרסה ושוסעת שסע פרסות בבהמה תאכלו ודרשו בה כל שבבהמה תאכלו ר"ל שיהא ניתר עוברה בשחיטתה:
11 ולענין ביאור בריתא דאייתי אבימי מבי חוזאי ר"ל פרסה החזיר אכול פרסות החזיר אכול משום דאיהו דרש פרסה בבהמה פרסות בבהמה קס"ד דאאיברים קאי וללמד דוקא כשהיא בבהמה ומדנקט פרסה ופרסות ודאי ביצאו מיירי ולימד שאם לא חזרו לא יאכלו הא חזרו יאכלו ולא דקדק בה עכשו על שדרשה משני מקראות והרי דיו באחד אלא שדקדק שאם לא חזרו אסורות הא חזרו מותרות ומאי לאו אאבר והיינו דקאמר מאי לאו החזיר פרסה אכול פרסה והשיבו לא אלא החזיר פרסה אכול עובר הא פרסה אסירא ואע"ג דעובר אף בלא החזיר מותר אתא למקום חתך על הדרך שביארנו ואחר כך דקדק שלדבר זה דיו באחד ומאחר שהביאה משנים משמע דחד למקום חתך וחד לאבר עצמו ואי אמרת אי אבר שרי מקום חתך מאי עבידתיה בא זה ולימד על זה כשכיר על תושב והשיבו שהשני בא לבאר קלוט במעי פרה כמו שנבאר עכשיו והוא שכבר ידעת בבהמה טהורה שאחד מסימניה הוא שפרסותיה סדוקות כמו שביארנו שחט את הבהמה ומצא במעיה עובר שפרסותיו קלוטים כחמור כשרה כל שבמעי טהורה מן המינים שהם בעלי פרסות אפי' קלוטות טהור כמו שיתבאר אפי' בצורת גמל אפי' בצורת חמור וכל כיוצא בהם מן המינים שהם בעלי פרסה או פרסות והתבאר במסכת בכורות לדעת חכמים שלא סוף שנמצא במעי האם אלא אפי' יצא לאויר העולם חי וגדל מותר הואיל ונתברר לנו שממנה נולד ואע"פ שר' שמעון חולק בזו הלכה כחכמים ומ"מ הניח פרה מעוברת בעדרו ובא ומצא מין טמא כרוך אחריה אע"פ שהוא יונק ממנה הרי זה ספק ואסור באכילה שמא מן הטמאה נולד ונכרך אחר הטהורה וכן כתבו גדולי המחברים:
12 כשם שביארנו במחיצת דפני הרחם שהוגבל בהם מקום לאכילת העובר על הדרכים שביארנו שאם יצא ממחיצתו אע"פ שחזר אסור כך הדין בכל דבר שהוגבלו מחיצות לאכילתו שאם יצא משם אע"פ שחזר אסור כגון בשר קדשי קדשים שיצא חוץ לקלעים או חוץ לחומת העזרה כל אחד כדינו וקדשים קלים שיצאו חוץ לחומת ירושלים וזהו שנאמר בשעיר החטאת שכעס משה על שנשרף שהיתה מן החטאות שהזאתם בפנים ואמר הן לא הובא את דמה אל הקדש אלא פנימה היתה הזאתה ונמצא שלא יצאה חוץ למחיצתה שאם כן ראויה היתה לישרף ומ"מ מעשר שני ובכורים אינן בדין זה אלא אע"פ שיצאו הואיל וחזרו לפנים מחומת העיר הותרו:
13 זה שביארנו באבר שיצא שהוא אסור עד כנגד היוצא והנשאר בפנים לבד מותר אע"פ שר' יוחנן חלק בה לומר שאבר עצמו מותר ורב הוא שאסרו וכבר אמרו רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן בזו מ"מ שמואל הסכים בה עם רב וכמו שאמרו רב ושמואל דאמרי תרויהו אבר עצמו אסור והלכה כרבים ולא עוד אלא שאף ר' יוחנן לדעתנו חזר בו והוא שאמרו במערבא מתנו רב אמר יש לידה לאיברים ור' יוחנן אמר אין לידה לאיברים מאי ביניהו למיסר מיעוט אבר שבפנים ואע"פ שגדולי הרבנים פירשו יש לידה לאיברים ר"ל שאין חזרתו מועלת ולר' יוחנן אין לידה וחזרתו מועלת והיא היא המחלקת הראשונה עד ששאל מאי ביניהו ר"ל בין לשון יש לידה ואין לידה ללשון אבר עצמו אסור ומותר והשיב דאיכא ביניהו יצא רובו של אבר ונשאר מיעוטו בפנים דללישנא דאבר עצמו אסור דוקא היוצא וללישנא דיש לידה נאסר כלו מ"מ רוב גאונים מפרשים במערבא מתנו כלומר דאף ר' יוחנן מודה דאבר עצמו אסור ולא נחלק אלא במיעוט הנשאר אי שדינן ליה בתר רובא ומאי ביניהו פירושו בין רב לר' יוחנן כלומר במאי קא מיפלגי ומצינו כיוצא בו בשבת פרק המוציא בענין המוציא שטר חוב שנחלקו בו ר' יהודה ורבנן ושאל מאי ביניהו כלומר במאי קא מיפלגי אע"פ שאין דרך התלמוד בכך ומסיק דלרב אף מיעוט שלא יצא אסור ולר' יוחנן לא נאסר אלא היוצא ובזו ודאי אע"ג דרב טעמא דמיסתבר קאמר דהא יצא רובו של עובר הוה ליה כילוד והוה ליה למימר דמיעוט אבר אצל כל האבר כמיעוט עובר אצל העובר מ"מ הוה ליה פלוגתא דרב ור' יוחנן והלכה כר' יוחנן ומעתה יצא מקצת האבר או אפי' רובו אין אוסרין אלא היוצא ואין אומרין שיהא המיעוט הולך אחר רובו ושיאסר כל האבר אלא היוצא ממנו הוא שנאסר ומ"מ אם יצא רוב העובר וחזר אע"פ שלא יצא ראשו הרי כלו כילוד ונאסר אף מה שבפנים ואין לו לעולם עוד היתר בשחיטת האם אלא הרי הוא כיצא ראשו ודין שלו כדין יצא ראשו האמור במשנה:
14 הוציא את ידו והחזירה ואחר כך הוציא ידו האחרת והחזירה ואחר כך הוציא רגלו והחזירה וכן עד שיצא רובו בדרך זה וחזר אין המיעוט שלא יצא נאסר בזה הואיל ולא יצא אלא אבר אבר וחזר שלא היה רובו ביחד בחוץ אין מה שלא יצא נידון כילוד:
15 הוציא את ידו וחתכה ואחר כך הוציא את ידו האחרת וחתכה ואחר כך הוציא רגלו וחתכה וכן בכלם אבר אבר עד שיצא רובו ונחתך הואיל ולא חזר אבר ואבר והרי רובו נחתך בחוץ אע"פ שלא יצא ביחד נאסר אף המיעוט הנשאר בפנים ואע"פ ששנינו דבר שאינו גופה מותר ר"ל שאם חתך מן העובר אבר אבר מותר ואם בשהניחו בפנים ולא הוציאו לא הוצרך שהרי הזכיר חותך מעובר שבמעיה והיה לנו לומר שהוא בא לרבות כיוצא בזו להיתר אינו כן שלא בא להתיר אלא מה שבפנים שלא יצא ואע"פ שכבר הזכירה שמא בא לרבות היתר קלוט במעי פרה ולדעת האוסרה אחר שיצאה לאויר העולם אע"פ שאין אנו צריכים לה: