מאירי על חולין פ״ו

1 אע"פ שכל שאין בו דעת לישאל ספקו טהור אף ברשות היחיד יש דברים שחזקתן מביאתן לטומאה אף בשאין בו דעת לישאל כיצד תינוק בצד העיסה ותינוק סתמו טמא שהרי הוא יונק מאמו נדה ובצק בידו העיסה טמאה מפני שדרך התינוק לטפח בעיסה ויש לנו לדון שמעיסה זו הוא ויש מפרשים בתינוק שאינו מוחזק בטמא ונגע בעיסה ומפרשים דרכו לטפח בשרצים ואין לשון נמצא בצד העיסה מורה כן ובמסכת קדושין יתבאר שאין שורפין על חזקה זו:

2 המשנה השלישית והכונה לבאר בה החלק השלישי ר"ל לבאר אם יועיל כסוי אחד לכמה שחיטות אם לאו והוא שאמר השוחט מאה חיה במקום אחד כסוי אחד לכלם מאה עופות במקום אחד כסוי אחד לכלם חיה ועוף במקום אחד כסוי אחד לכלם ר' יהודה אומר שחט חיה יכסנה ואחר כך ישחוט את העוף אמר הר"מ פי' הכל מודים שאינו מברך אלא ברכה אחת על דם החיה ועוף:

3 אמר המאירי שחט מאה חיה במקום אחד או מאה עופות במקום אחד כסוי אחד לכלן וכן חיה ועוף במקום אחד אע"פ שהם מינים חלוקים ור' יהודה חולק בזו האחרונה ואין הלכה כדבריו אלא כתנא קמא:

4 זהו ביאור המשנה ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:

5 השחיטה היא מן המצות שמברכין עליהן וכבר ידעת שכל המצות כלן מברך עליהן עובר לעשייתן ומתוך כך פרשו בזו שמברך קודם שחיטה אשר קדשנו במצותיו וצונו על השחיטה וטעם הברכות האמורות בעל ושאמורות בל' כבר פרשום חכמי הראשונים ובמסכת פסח ראשון יתבארו דיעותיהם בע"ה ומ"מ יראה לי שטעמים חלוקים הם ואין הדבר שוה בכלם ויראה לי במצות שחיטה שהטעם להיות נוסח שלה בעל שאין החיוב עלינו לשחוט על כל פנים אלא מצות השחיטה תלויה ועומדת כל זמן שאנו רוצין להשתמש בה ואע"פ שיש הרבה מצות שהם חיוב עלינו על כל פנים ואע"פ כן ברכתן בעל יש בהם טעמים אחרים יתבארו במקומם בע"ה:

6 אף כסוי הדם הוא מן המצות שמברכין עליהם ואף נסח שלו בעל ר"ל אשר קדשנו במצותיו וצונו על כסוי הדם ופרשו גאוני המערב שאין ברכתה עובר לעשייתה אלא אחר כסוי מברך:

7 ויש חולקים בזו אלא שהם כתבו הטעם שהרי ברכה זו תלויה בשחיטה שהרי אם נפסלה שחיטתו או שלא הכשירה את הבשר לאכילה פטור מלכסות ואם כן כבר הותחלה המצוה ומאחר שהותחלה אין מברכין באמצע מצוה אלא או בתחלתה או בסופה וגם בזו פרשו שאע"פ שהוא חובה מוטלת על האדם לעשותה בהכרח אחר ששחט בא נסח שלה בעל מפני שכיון שהיא תלויה בשחיטה אינה אלא כעין הכשר מצוה ומ"מ לענין שלא יברך קודם הכסוי אין דבריהם נראין שהרי שתי מצות הם אלא שמ"מ יזהר שלא לברך על הכסוי עד שיבדוק בסימנין:

8 שחט מאה חיות או מאה עופות כאחד אינו מברך אלא ברכה אחת על שחיטתן וברכה אחת על כסויין כל שטעון כסוי הדם כגון כוי וכיוצא בו אין מברכין על כסויו ויש חולקים בזו ובמסכת שבת יתבארו דיני הברכה על כל הספקות:

9 שחט חיה ועדין בדעתו לשחוט עוף או חיה אלא שרצה לכסות דם זה ולשחוט אחר כן ולכסות כשהוא חוזר ושוחט אינו צריך לחזור ולברך שאין הכסוי וברכה שבו הפסק בין ברכת השחיטה הראשונה לשחיטה השניה שהרי בשעת כסוי לא הסיח דעתו מן השחיטה והרי אף בשעת הכסוי בעצמו היה יכול לשחוט בידו האחרת אלו היה האחר תופש לו העוף בידיו או שהיתה החיה כפותה לפניו והוא הדין שכשהוא חוזר ומכסה דם שחיטה שניה אינו צריך לחזור ולברך שאין כאן היסח הדעת והפסק בהכרח אין כאן שהרי יכול לשחוט ולכסות ולברך כאחד וכן כתבוה אחרוני הרבנים בהדיא הא אם גמר בדעתו שלא לשחוט עוד וכסה ונמלך או שבאו עוד לפניו וחזר ושחט חוזר ומברך ויש אומרים כן אף בלא כסה ולא יראה לי כך מ"מ כתבו בתוספות שלא יערים בכך כדי להרבות בברכות שכל שיכול לפטור עצמו במעשה אחד בברכה אחת יעשה ולא ירבה בברכות בפירוש אמרו במסכת סוטה ובמסכת יומא על ענין כהן גדול ביום הכפרים שקורא ובעשור שבחמש הפקדים על פה משום ברכה שאינה צריכה כלומר הואיל ויכול לפטור עצמו בברכה אחת:

10 הפסיק בדבור ובשיחה בין שחיטה לשחיטה אם בצרכי השחיטה סח אין שיחה זו מפסקת והרי הוא כטול ברוך או גביל לתורי שאינו הפסק ואינו צריך לחזור ולברך:

11 סח בין שחיטה לשחיטה בדבר שאינו צורך שחיטה גאוני המערב הורו שיכסה דם שחיטה שעברה ויחזור ויברך וישחוט שהשיחה מפסקת כענין שביארנו בתפלין במי שסח בין זה לזה שחוזר ומברך:

12 ומה שכתבו שיכסה תחלה גדולי המפרשים כתבו הטעם בתשובה דמכיון שהפסיקן הרי הן כמצות חלוקות וצריך לגמור מצוה ראשונה קודם שיתחיל בשניה ויש חולקין בזו ונראין דבריהם ואין לדמות דבר זה לתפלין כלל שהתפלין מצות מחוייבות הם עליו וכיון שהתחיל אינו רשאי להפסיק אבל זו אין שחיטת השניה חובה עליו אלא אי בעי שחיט אי בעי לא שחיט והילכך אין שיחה שביניהם אלא כמי שסח בסעודה בין מאכל למאכל שאינו חוזר ובוצע ומ"מ אם סח אחר שבירך עד שלא התחיל לשחוט הכל מודים שצריך לחזור ולברך ואם סח באמצע השחיטה אין כאן צרך לחזור ולברך על כרחו צריך הוא לגמור ואין כאן היסח הדעת:

13 חכמי הדורות כתבו שהבא לשחוט בהמות הרבה או עופות ובירך והתחיל לשחוט יכול לומר לחברו לגמור ואין זה נמלך שאלו לא היה חברו גומר אף הוא היה שוחט ואין חברו השוחט צריך לברך וכן בביעור חמץ ומגדולי תלמידיהם מביאין ראיה על דבריהם מברכת התורה לפי המנהג הקדום שהפותח והחותם לבד היו מברכים והאמצעיים נפטרים בברכת הראשון הואיל וקריאת התורה מצוה אחת היא ומ"מ נראה לי כדבריהם דוקא כשזה הבא לגמור שמע את הברכה ואף בברכת התורה יראה לי כן כמו שכתבנו בשלישי של מגילה אלא שיש לפקפק בה:

14 בני הבית שהיו יושבים בסעודה וגמרו סעודתם והסיחו דעתם מלשתות עוד שאמרו תנו כוס של ברכה לברך ונמלכו אחר כן לשתות אסורין לשתות בלא בורא פרי הגפן ויש אומרים בלא ברכת המזון ודבר זה יתבאר בריוח בע"ה במסכתא פסח ראשון: