מקור חולין כ״ט
1 כְּדֵי שְׁחִיטָה אַחֶרֶת וּגְמָרָהּ, שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה. וְאִי אָמְרַתְּ מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה כְּרוֹב, אִיטָּרְפָא לַהּ.
2 מִי סָבְרַתְּ בִּבְהֵמָה? לָא, בְּעוֹף! מִמָּה נַפְשָׁךְ: אִי מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה כְּרוֹב – הָא עָבֵיד לֵיהּ רוּבָּא, אִי מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה אֵינוֹ כְּרוֹב – לָא עֲבַד וְלֹא כְּלוּם.
3 תָּא שְׁמַע: הֲרֵי שֶׁהָיָה חֲצִי קָנֶה פָּגוּם, וְהוֹסִיף עָלָיו כׇּל שֶׁהוּא וּגְמָרוֹ – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה, וְאִי אָמְרַתְּ מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה כְּרוֹב – טְרֵפָה הָוְיָא!
4 אָמַר רָבָא: שָׁאנֵי לְעִנְיַן טְרֵפָה, דְּבָעֵינַן רוֹב הַנִּרְאֶה לָעֵינַיִם.
5 אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְלָא כָּל דְּכֵן הוּא? וּמָה טְרֵפָה, דִּבְמַשֶּׁהוּ מִיטָּרְפָא, הֵיכָא דְּבָעֵינַן רוּבָּא – בָּעֵינַן רוֹב הַנִּרְאֶה לָעֵינַיִם; שְׁחִיטָה, דְּעַד דְּאִיכָּא רוּבָּא לָא מִיתַּכְשְׁרָא – לֹא כׇּל שֶׁכֵּן דְּבָעֵינַן רוֹב הַנִּרְאֶה לָעֵינַיִם?
6 אֶלָּא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה אֵינוֹ כְּרוֹב, וְכִי אִיתְּמַר דְּרַב וּדְרַב כָּהֲנָא – לְעִנְיַן פֶּסַח אִתְּמַר.
7 הֲרֵי שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מֶחֱצָה טְהוֹרִים וּמֶחֱצָה טְמֵאִים – רַב אָמַר: מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה כְּרוֹב, וְרַב כָּהֲנָא אָמַר: מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה אֵינוֹ כְּרוֹב.
8 וְהָתָם מַאי טַעְמָא דְרַב, דִּכְתִיב ״אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ״, אִישׁ נִדְחֶה, וְאֵין צִיבּוּר נִדְחִין.
9 רוֹב אֶחָד בָּעוֹף, תְּנֵינָא חֲדָא זִימְנָא: רוּבּוֹ שֶׁל אֶחָד כָּמוֹהוּ!
10 הכ״ש פש״ח סִימָן.
11 אָמַר רַב הוֹשַׁעְיָא: חֲדָא בְּחוּלִּין וַחֲדָא בְּקָדָשִׁים, וּצְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן חוּלִּין – הָתָם הוּא דְּסַגִּי לֵיהּ בְּרוּבָּא, מִשּׁוּם דְּלָאו לְדָם הוּא צָרִיךְ, אֲבָל קָדָשִׁים דִּלְדָם הוּא צָרִיךְ – אֵימָא לָא תִּיסְגֵּי לֵיהּ בְּרוּבָּא עַד דְּאִיכָּא כּוּלֵּיהּ.
12 וְאִי אַשְׁמְעִינַן קָדָשִׁים, מִשּׁוּם דִּלְדָם הוּא צָרִיךְ, אֲבָל חוּלִּין דִּלְדָם לָא צְרִיךְ – אֵימָא בְּפַלְגָא סַגִּי לֵיהּ, קָא מַשְׁמַע לַן.
13 הֵי בְּחוּלִּין, וְהֵי בְּקָדָשִׁים?
14 אָמַר רַב כָּהֲנָא: מִיסְתַּבְּרָא רֵישָׁא בְּחוּלִּין וְסֵיפָא בְּקָדָשִׁים. מִמַּאי? מִדְּקָתָנֵי ״הַשּׁוֹחֵט״, וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ רֵישָׁא בְּקָדָשִׁים, ״הַמּוֹלֵק״ מִיבְּעֵי לֵיהּ.
15 אֶלָּא מַאי, סֵיפָא בְּקָדָשִׁים? ״שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה״? ״מְלִיקָתוֹ כְּשֵׁרָה״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! הָא לָא קַשְׁיָא, אַיְּידֵי דְּסָלֵיק מִבְּהֵמָה תְּנָא נָמֵי ״שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה״. אֶלָּא רֵישָׁא, מִכְּדֵי עַל עוֹף קָאֵי, אִי סָלְקָא דַעְתָּךְ בְּקָדָשִׁים – ״הַמּוֹלֵק״ מִיבְּעֵי לֵיהּ!
16 רַב שִׁימִי בַּר אָשֵׁי אָמַר: רֵישָׁא בְּחוּלִּין מֵהָכָא, דְּקָתָנֵי ״אֶחָד בְּעוֹף״, וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ בְּקָדָשִׁים – הָא אִיכָּא עוֹלַת הָעוֹף דְּבָעֵי שְׁנֵי סִימָנִים!
17 אֶלָּא מַאי, סֵיפָא בְּקָדָשִׁים? רוֹב אֶחָד בְּעוֹף – הָא אִיכָּא עוֹלַת הָעוֹף דְּבָעֵי שְׁנֵי סִימָנִין! מַאי ״רוֹב אֶחָד״? רוֹב כׇּל אֶחָד וְאֶחָד. וּבְדִין הוּא דְּלִיתְנֵי רוֹב שְׁנַיִם, כֵּיוָן דְּאִיכָּא חַטָּאת דְּסַגִּי לֵיהּ בְּחַד סִימָן – מִשּׁוּם הָכִי לָא פְּסִיקָא לֵיהּ.
18 רַב פָּפָּא אָמַר: רֵישָׁא בְּחוּלִּין מֵהָכָא, דְּקָתָנֵי: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁיִּשְׁחוֹט אֶת הַוְּרִידִין, וּפְלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא בְּחוּלִּין – שַׁפִּיר, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ בְּקָדָשִׁים, אַמַּאי פְּלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ? הוּא עַצְמוֹ לְדָם הוּא צָרִיךְ!
19 רַב אָשֵׁי אָמַר: סֵיפָא בְּקָדָשִׁים מֵהָכָא, דְּקָתָנֵי: הַשּׁוֹחֵט שְׁנֵי רָאשִׁין כְּאֶחָד – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה. הַשּׁוֹחֵט – דִּיעֲבַד אִין, לְכַתְּחִלָּה לָא.
20 אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא בְּקָדָשִׁים – הַיְינוּ דִּלְכַתְּחִלָּה לָא, מִשּׁוּם דְּתָנֵי רַב יוֹסֵף: ״תִּזְבַּח״ – שֶׁלֹּא יְהֵא שְׁנַיִם שׁוֹחֲטִים זֶבַח אֶחָד, ״תִּזְבָּחֻהוּ״ – שֶׁלֹּא יְהֵא אֶחָד שׁוֹחֵט שְׁנֵי זְבָחִים.
21 וְאָמַר רַב כָּהֲנָא: ״תִּזְבָּחֵהוּ״ כְּתִיב, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ בְּחוּלִּין – אֲפִילּוּ לְכַתְּחִלָּה נָמֵי.
22 וְאַף רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ סָבַר: רֵישָׁא בְּחוּלִּין, וְסֵיפָא בְּקָדָשִׁים, דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: מֵאַחַר שֶׁשָּׁנִינוּ ״רוּבּוֹ שֶׁל אֶחָד כָּמוֹהוּ״, לָמָּה שָׁנִינוּ ״רוֹב אֶחָד בְּעוֹף וְרוֹב שְׁנַיִם בִּבְהֵמָה״?
23 לְפִי שֶׁשָּׁנִינוּ: הֵבִיאוּ לוֹ אֶת הַתָּמִיד, קְרָצוֹ וּמֵירַק אַחֵר שְׁחִיטָתוֹ עַל יָדוֹ, יָכוֹל לֹא מֵירַק יְהֵא פָּסוּל? לְכָךְ שָׁנִינוּ: רוֹב אֶחָד בְּעוֹף וְרוֹב שְׁנַיִם בִּבְהֵמָה.
24 אָמַר מָר: יָכוֹל לֹא מֵירַק יְהֵא פָּסוּל?
25 אִם כֵּן הָוְיָא לֵיהּ עֲבוֹדָה בְּאַחֵר, וְתַנְיָא: כׇּל עֲבוֹדַת יוֹם הַכִּפּוּרִים אֵינָן כְּשֵׁרוֹת אֶלָּא בּוֹ.
26 הָכִי קָאָמַר: יָכוֹל יְהֵא פָּסוּל מִדְּרַבָּנַן, דְּסָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא אִיכָּא פָּסוּל מִדְּרַבָּנַן, לְכָךְ שָׁנִינוּ: ״רוֹב אֶחָד בְּעוֹף וְרוֹב שְׁנַיִם בַּבְּהֵמָה״, וּמֵאַחַר דַּאֲפִילּוּ פְּסוּלָא דְּרַבָּנַן לֵיכָּא, לְמָה לִי לְמָרֵק? מִצְוָה לְמָרֵק.
27 אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ מִשּׁוּם לֵוִי סָבָא: אֵינָהּ לִשְׁחִיטָה אֶלָּא בַּסּוֹף, וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: יֶשְׁנָהּ לִשְׁחִיטָה מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף.
28 אָמַר רָבָא: הַכֹּל מוֹדִים, הֵיכָא דְּשָׁחַט סִימָן אֶחָד גּוֹי, וְסִימָן אֶחָד יִשְׂרָאֵל – שֶׁהִיא פְּסוּלָה, שֶׁהֲרֵי נַעֲשֶׂה בָּהּ מַעֲשֵׂה טְרֵפָה בְּיַד גּוֹי.
29 בְּעוֹלַת הָעוֹף נָמֵי, הֵיכָא דְּמָלַק סִימָן אֶחָד לְמַטָּה וְסִימָן אֶחָד לְמַעְלָה – פְּסוּלָה, שֶׁהֲרֵי עָשָׂה בָּהּ מַעֲשֵׂה חַטַּאת הָעוֹף לְמַטָּה.
30 לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא כְּגוֹן שֶׁשָּׁחַט סִימָן אֶחָד בַּחוּץ וְסִימָן אֶחָד בִּפְנִים, לְמַאן דְּאָמַר יֶשְׁנָהּ לִשְׁחִיטָה מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף – מִיחַיַּיב, לְמַאן דְּאָמַר אֵינָהּ לִשְׁחִיטָה אֶלָּא בַּסּוֹף – לָא מִיחַיַּיב.
31 אֲמַר לֵיהּ רַבָּה בַּר שִׁימִי: מָר לָא אָמַר הָכִי, וּמַנּוּ רַב יוֹסֵף? הֵיכָא דְּשָׁחַט סִימָן אֶחָד בַּחוּץ וְסִימָן אֶחָד בִּפְנִים – נָמֵי פָּסוּל, שֶׁהֲרֵי עָשָׂה בָּהּ מַעֲשֵׂה חַטַּאת הָעוֹף בַּחוּץ.
32 לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא כְּגוֹן שֶׁשָּׁחַט מִיעוּט סִימָנִין בַּחוּץ וּגְמָרוֹ בִּפְנִים, לְמַאן דְּאָמַר יֶשְׁנָהּ לִשְׁחִיטָה מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף – מִיחַיַּיב, לְמַאן דְּאָמַר אֵינָהּ לִשְׁחִיטָה אֶלָּא בַּסּוֹף – לָא מִיחַיַּיב.
33 מֵתִיב רַבִּי זֵירָא: כׇּל הָעֲסוּקִין בַּפָּרָה מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף – מְטַמְּאִין בְּגָדִים, וּפוֹסְלִין אוֹתָהּ בִּמְלָאכָה אַחֶרֶת.
34 אֵירַע בָּהּ פְּסוּל בִּשְׁחִיטָתָהּ, בֵּין קוֹדֶם פְּסוּלָהּ בֵּין לְאַחַר פְּסוּלָהּ – אֵינָהּ מְטַמְּאָה בְּגָדִים; בְּהַזָּאָתָהּ: קוֹדֶם פְּסוּלָהּ – מְטַמְּאָה בְּגָדִים, לְאַחַר פְּסוּלָהּ – אֵינָהּ מְטַמְּאָה בְּגָדִים.
35 וְאִי אָמְרַתְּ יֶשְׁנָהּ לִשְׁחִיטָה מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף, לִפְלוֹג נָמֵי בִּשְׁחִיטָתָהּ: אֵירַע בָּהּ פְּסוּל בִּשְׁחִיטָה – קוֹדֶם פְּסוּלָהּ מְטַמְּאָה בְּגָדִים, לְאַחַר פְּסוּלָהּ – אֵינָהּ מְטַמְּאָה בְּגָדִים!
36 אָמַר רָבָא: נִתְקַלְקְלָה שְׁחִיטָה קָאָמְרַתְּ? שָׁאנֵי הָתָם, דְּאִגַּלַּאי מִלְּתָא לְמַפְרֵעַ דְּלָאו שְׁחִיטָה הִיא כְּלָל.
37 אָמַר רָבָא: אִי קַשְׁיָא לִי הָא קַשְׁיָא לִי, לְמַאן דְּאָמַר אֵינָהּ לִשְׁחִיטָה אֶלָּא בַּסּוֹף, לִפְלוֹג בְּהֶכְשֵׁרַהּ דְּפָרָה, כְּגוֹן דְּשַׁחְטוּהָ בִּתְרֵי גַּבְרֵי, דְּגַבְרָא קַמָּא לָא מְטַמְּאָה, וְגַבְרָא בָּתְרָא מְטַמְּאָה!
38 אָמַר רַב יוֹסֵף: תְּרֵי גַּבְרֵי בְּחַד זִיבְחָא קָאָמְרַתְּ? בַּר מִינֵּיהּ דְּהָהוּא דִּתְנֵינָא: ״תִּזְבַּח״ – שֶׁלֹּא יְהוּ שְׁנַיִם שׁוֹחֲטִין זֶבַח אֶחָד, ״תִּזְבָּחֻהוּ״ – שֶׁלֹּא יְהֵא אֶחָד שׁוֹחֵט שְׁנֵי זְבָחִים.
39 וְאָמַר רַב כָּהֲנָא: ״תִּזְבָּחֵהוּ״ כְּתִיב.
40 אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: לָאו אִתְּמַר עֲלַהּ, אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן
פירוש מאירי על חולין כ״ט
1 אע"פ שהיחיד כשהוא טמא בפסח ראשון נדחה לפסח שני בצבור אינו כן אלא מקריבין בטומאה בפסח ראשון אם היתה טומאתם טומאת מת שכל טומאת מת דחויה היא בקרבן צבור במה דברים אמורים בשכל הצבור כך ואפי' נשאר מיעוט הצבור טהור עושין כלן בטומאה ר"ל שאין טהורין נזהרים מן הטמאים שלא להקריב כאחד אפילו לא עדיפי טמאים על טהורים אלא באחד אבל אם היה מיעוט צבור טמא ורובו טהור הרי מיעוט זה נדון כיחידים ונדחין היו צבור מחצה טהורים ומחצה טמאים הרי מחצה של טמאים נדון כרוב לעשות בראשון ומ"מ טמאים עושים לעצמם וטהורים עושים לעצמם וכבר התבאר ענין זה כלו על השלמות במסכת פסח שני:
2 כשם שביארנו בשחיטת חולין שהשחיטה כשרה ברוב הסימן כך הדין בקדשים הן בעוף באחד הן בבהמה בשנים וצריך להתכוין בקדשים לקבל את כל הדמים ולפיכך כששוחט בהמת קדשים מוציא הסימנים והורידין לתוך המזרק ושוחט שנים או רובם עם הורידין ועל זו אמרו אי אמרת בקדשים אמאי פליגי רבנן עליה דר' יהודה הוא עצמו לדם הוא צריך:
3 מותר לשחוט לכתחלה שני ראשים כאחד בחולין אבל בקדשים לא ישחוט ואם שחט בדיעבד כשרים ולעולם לא יהו שנים שוחטין בקדשים בהמה אחת כאחד ואם עשו כן נפסלה:
4 עבודת יום הכפורים אינה כשרה אלא בכהן גדול כמו שהתבאר במקומו ומפני שהשחיטה וקבלת הדם קשה לעשותן כאחד כשמגיע לתמיד של שחר קירצו ר"ל שהוא שוחט רוב שנים לבד ומניח ואחר מזומן לשם למרק את השחיטה ר"ל לגמור את הסימנין והוא ממהר לקבל את הדם ואם לא גמר האחר את הסימנין כשר אע"פ שמצוה בכך אין כאן עכוב ולא סוף דבר שאין כאן פסול מן התורה שאלו כן הרי לא היה אחר יכול למרק על ידו שאם כן עבודה היא ועבודת יום הכפרים אינה כשרה אלא בו ואף השחיטה בכלל זה לכתחלה ואע"פ שמ"מ אינה נפסלת בזה אף ביום הכפרים לכתחלה מיהא צריכה כהן כמו שיתבאר במקומו בפרק הממונה אלא אין כאן עכוב אפי' מדברי סופרים כמו שביארנו במשנה:
5 גוי שהתחיל לשחוט ובא ישראל וגמר כל שנעשה בידי גוי מעשה שלו נעשה בו כן מאליו טרפה פסול כגון ששחט רוב קנה או משהו בושט אבל כל שלא נעשה בו כן מאליו טרפה פסול כגון ששחט רוב קנה או משהו בושט אבל כל שלא נעשה בו כן בידי גוי כגון חצי קנה מותר:
6 כבר ביארנו בפרק ראשון על עולת העוף שמליקתה למעלה מן הסיקרא בקרן דרומית מזרחית ושהוא צריך בה למליקת שני סימנין מעתה מלק בה סימן אחד למטה אע"פ שמלק בה סימן שני למעלה פסולה שהרי עשה בה שלא במקומה מעשה שכיוצא בו מכשיר בחטאת העוף וכן אם מלק בה סימן אחד בפנים וסימן אחד בחוץ ולא עוד אלא אף אם מלק מיעוט סימנין בחוץ וגמרן בפנים וכן אם שחט באיזה קרבן מיעוט סימנין בחוץ וגמרן בפנים או מיעוטן במקום שאינו ראוי ורובן נגמרו במקום הראוי פסולה שישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף אבל המולק בעוף כל הראוי למלוק בחוץ פטור כגון שנים בעולה ואחד בחטאת פטור אבל אם שחט בחוץ והעלה בחוץ חייב על השחיטה ועל ההעלאה שהשחיטה בחוץ כשרה והרי היא כמליקה בפנים ודברים אלו יש חולקים בקצת דינין שבהם ומהם הוא שיש אומרים שאין שום מליקה פוסלת בחוץ וכמו שאמרו מלק סימן אחד למטה וכו' ועליה אמר מיד לא נחלקו אלא דשחט סימן אחד בחוץ והשוחטו בחוץ חייב מרבויא דאשר ישחט וכן לפי מה שהתבאר בזבחים וכן מה שפסקנו ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף יש חולקים לפסוק אינה לשחיטה אלא בסוף ואע"ג דריש לקיש ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן הכא ריש לקיש משום לוי סבא אמרה ומחלקת אחרת היא וכן כתבוה בהלכות גדולות ואין נראה כן:
7 כל העסוקים בפרה באחת מכל עבודותיה הן בהשלכת עץ ארז ואזוב לתוך השריפה הן בשחיטה הן בשריפה הן בכל העבודות שבה מתחלה ועד סוף מטמאים בגדים שעליהן או בגדים אחרים או כלים שנגעו בהם בשעה שהם מתעסקים בה בשעת שחיטה או בשעת שריפה או בשעת איזו עבודה אבל אחר שפירש אע"פ שלא טבל אינו מטמא בגדים וכלים אם נוגעים בו שאינו אלא ולד טומאה ואין כלים מקבלים טומאה ממנו ופרה עצמה אינה מטמאה כל הנוגעים בה אלא המתעסק לבד אף המתעסק אינו טמא אלא בשנעשית פרה כהלכתה אבל אם נפסלה אין המתעסק טמא ולא כל הפיסולין שוין בדבר זה אלא אירע פסול בהזאתה ר"ל בהזאה שהיה מזה מדמה שבע פעמים כנגד פתחו של היכל ואירע בה פסול באותה שעה כגון שנטמא הדם או נשפך המתעסק בה קודם פיסולה מטמאה בגדים שמאחר שנשחטה בהכשר מתעסק בפרה הוא קרוי לאחר פיסולה אינה מטמאה בגדים אבל אם אירע פסול בשחיטתה כגון שנתנבלה אין המתעסק בה טמא אפי' התעסק ושחט סימן אחד קודם הפסול שהרי מ"מ הואיל ונתקלקלה בשחיטה הוברר הדבר שאינה שחיטה כלל ואין זה מעשה פרה ליטמא בה משום מתעסק בפרה כל זמן שיזהר הוא מטומאת נבלה כגון ששרפה או נתעסק באחת מעבודותיה בלא נגיעת יד אלא בפשוטי כלי עץ וכיוצא בהם הא אם לא נפסלה מטמאה בגדים אף אותם שהיו על המתעסק בתחלת שחיטה אע"פ שאינן עליו בסוף שחיטה כגון ששנה בבגדים בין תחלת שחיטה לסוף שחיטה מפני שישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף כל העוסקים בפרה שעשו מלאכה אחרת בעוד שהם מתעסקים בה משעת שחיטה עד שתעשה אפר פסולה שנאמר ושחט אותה לפניו כלומר שיהו עיניו נשואות בה מכל וכל ולא יתן עיניו כלל במלאכה אחרת וכשם שביארנו בשאר קדשים שאם שחטו שנים בזבח אחד נפסל אף בפרה הדין כן: