מאירי על חולין קכ״א

1 כבר ידעת שנבלת עוף טהור אינה מטמאה במגע ומ"מ אם נגעה בשרץ וכיוצא בו מטמאה מחמת טומאה שקבלה ממנו והחרטום והוא הנקרא ביק נעשה כבשר להכניס ולהוציא טומאה ולהצטרף ודוקא צד תחתון של חרטום עליון שהוא דק ודומה לבשר וכן הצפרנים במקום שבהן המובלע בבשר אבל שאר המקומות אינן בדין זה ומ"מ לענין טומאת נבלות אינן מצטרפין ויש חולקין בזו ואין דבריהם נראין:

2 כבר ביארנו במשנה על ישראל ששחט בהמה טמאה לגוי ועדין היא מפרכסת שמטמאה טומאת אוכלין וכל שכן בטהורה אבל אם נחרה או שחט בה סימן אחד אינה מטמאה כלל אפי' טומאת אוכלין בשר זה של בהמה טמאה שהזכרנו יש מי שאומר שמטמא טומאת אוכלין בלא מחשבה ר"ל אע"פ שלא חישב עליה להאכילה לנכרי שמ"מ הרי הוא אוכל בלא מחשבה ר"ל אע"פ שלא חישב עליה להאכילה לנכרי שמ"מ הרי היא אוכל בלא מחשבה וכן אין צריכה הכשר מים הואיל וסופה לטמא טומאה חמורה ר"ל אדם וכלים ויש מי שאומר שצריך מחשבה והכשר ולא אמרו דם שחיטה מכשיר אלא בשחיטה המכשרת לאכילה ודם חלל אינו אלא על ידי גיסטרא ומן הצואר ויש מפרשים שאין דם חלל אלא מאדם והרי הוא כדם מגפתו שאינו מכשיר:

3 גוי ששחט בהמה טהורה לישראל הרי היא בדין ישראל ששחט בהמה טמאה לגוי מכל וכל גדולי המחברים כתבו כדעת ראשון ודרך כלל אמרו שכל אוכל שסופו לטמא אדם וכלים אינו צריך הכשר והזרעים והאוכלין שאין אדם וכלים מיטמאין מהם שאין נעשין אב הטומאה לעולם אפי' נגעו במת הדבר ידוע שאין נעשה אב הטומאה אלא אדם וכלים ואף כלי חרס אינו נעשה אב הטומאה לעולם וכן אוכלין ומשקין נבלת עוף טהור מטמאה בגדים בבית הבליעה אע"פ שלא חישב עליה לאכילה הואיל ובלע ממנה כזית מ"מ אף בלא כונה אבל לקבל טומאת אוכלין אם נגעה בשרץ לטמא האוכלין בנגיעה אע"פ שמחמת עצמה אינה מטמאתם שהרי אינה מטמאה אלא בבית הבליעה צריכה מחשבה ולא עוד אלא מכיון שחישב עליה לאכילה מטמאה טומאת אוכלין מחמת עצמה אע"פ שלא נגעה בה טומאה אחרת והרי היא כאוכל ראשון לטומאה ואינה צריכה הכשר שהרי סופה לטמא טומאה חמורה בבית הבליעה:

4 יש מי שפוסק מכח שמועה שבבכורות שלא נאמר כן אלא בכפרים שאין רגילים לאכול עופות אבל בכרכים אינה צריכה מחשבה סתמא לאכילת גוים עומדת:

5 ישראל ששחט בהמה ועדין היא מפרכסת בין טמאה בין טהורה אסורה לבני נח שהדבר תלוי להם במיתה גמורה ואבר הפורש ממנה כבשר מן החי ואסור אף לאחר שתמות וזהו שאמרו ישנה לאברים ויש חולקים בטהורה כמו שביארנו בפרק שני:

6 שחט בה שחיטה הפסולה או נחרה ומפרכסת אין בה שום טומאה שחט גוי במקום שאין עושה אותה טריפה כגון חצי קנה וגמרה ישראל שחיטתו כשרה שחט ישראל בין במקום שעושה אותה טריפה בין במקום שאין עושה אותה טריפה הואיל ולא נגמרה השחיטה ובא גוי וגמרה שחיטתו פסולה:

7 בהמה שנשחטה כראוי ורוצה לאכול מבשר הנחתך ממנה קודם שתצא נפשה דרך רפואה חותך מבית שחיטתה שאינה צריכה הפשט ומולחו יפה ומדיחו יפה וממתין לה עד שתצא נפשה ואוכלו והגוי אסור בה ויש חולקין וכבר כתבנוה בפרק שני:

8 כבר ביארנו שאם נפסלה בשחיטתה הרי היא כנחרה וכל עוד שמפרכסת אין בה טומאת אוכלין מעתה שהא בה או דרס בה או שלא בדק את הסכין או כל פסול שבשחיטה אין בה טומאת אוכלין:

9 כבר ביארנו בפרק בהמה המקשה בענין טומאה בלועה וטהרה בלועה שבעלי חיים בהמה וחיה ועופות ודגים שבלעו טומאה או טהרה מעיהן מצילין על טהרה בלועה שבתוכן מליטמא ועל טומאה בלועה שבתוכם מלצאת כיצד כלב שאכל כזית מן המת ונכנס בבית קודם שתתעכל הוא מציל על טומאה זו שלא לצאת וכל מה שבבית טהור בלע טבעת טהורה ונכנס באהל המת הוא מציל על טהרה בלועה שבתוכן מליטמא וכן ביארנו שם שאם מת הכלב אינו מציל עוד על טומאה שבתוכו מלצאת ולא על טהרה שבתוכו מלטמא בטמאת מת מעתה בהמה טהורה שנשחטה ברוב שנים או עוף ברוב אחד אע"פ שמפרכסת הואיל ומטמאה טומאת אוכלין הרי היא כמתה וכן ישראל ששחט בהמה טמאה לגוי או גוי ששחט טהורה הא גוי בטמאה או ישראל שנחר או שפסל בשחיטה כל שמפרכסת אין בה שום טומאה והרי היא מצלת כשהיתה ומ"מ בכלן הרובען חייב הואיל ואין בהם טומאת נבלה הרי היא כחיה לענין זה ואינה כחתיכת בשר אחר שהיא מפרכסת:

10 עור שיש עליו שני חצאי זיתים של בשר נבלה בין שפלטתם סכין בין שפלטתם חיה העור מבטלן ואינן מטמאין במגע ולא במשא כמו שיתבאר במשנה הרביעית: