מקור חולין ל׳
1 סְתִימְתָּאָה, אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים שְׁנַיִם שׁוֹחֲטִים זֶבַח אֶחָד.
2 וּלְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, נָמֵי לִפְלוֹג כְּגוֹן דִּשְׁחַט חַד גַּבְרָא בִּשְׁנֵי סוּדָרִים, דְּסוּדָר קַמָּא לָא מְטַמֵּא, וְסוּדָר בָּתְרָא מְטַמֵּא. אֶלָּא בִּפְסוּלָא דְּפָרָה קָא מַיְירֵי, בְּהֶכְשֵׁרַהּ לָא קָא מַיְירֵי.
3 מֵתִיב רַב אִידִי בַּר אָבִין: וּבַמּוֹעֵד לִשְׁמוֹ – פָּטוּר, שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ – חַיָּיב.
4 וְהָוֵינַן בָּהּ: טַעְמָא דְּשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, הָא סְתָמָא – פָּטוּר.
5 וְאַמַּאי פָּטוּר? פֶּסַח בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה שְׁלָמִים הוּא! שְׁמַע מִינַּהּ: פֶּסַח בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה בָּעֵי עֲקִירָה.
6 וְאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר גַּמָּדָא, נִזְרְקָה מִפִּי חֲבוּרָה וְאָמְרוּ: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? כְּגוֹן שֶׁהָיוּ בְּעָלִים טְמֵאֵי מֵתִים, דְּנִדְחִין לְפֶסַח שֵׁנִי, דִּסְתָמָא לִשְׁמוֹ קָאֵי, וְהַאי הוּא דְּבָעֵי עֲקִירָה, הָא אַחֵר לָא בָּעֵי עֲקִירָה.
7 אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא יֶשְׁנָהּ לִשְׁחִיטָה מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף – אִיפְּסִיל לֵיהּ מִתְּחִלַּת שְׁחִיטָה, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ אֵינָהּ לִשְׁחִיטָה אֶלָּא בַּסּוֹף – כֵּיוָן דִּשְׁחַט בֵּיהּ פּוּרְתָּא אִידְּחִי לֵיהּ מִפֶּסַח, אִידַּךְ כִּי קָא שָׁחֵיט שְׁלָמִים קָא שָׁחֵיט!
8 אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: נְהִי דְּאִידְּחִי לֵיהּ מִפֶּסַח, מִדְּמֵי פֶסַח מִי אִידְּחִי?
9 וְכִי תֵּימָא, בָּעֵי הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה, וְהָתְנַן: שָׁחַט בָּהּ שְׁנַיִם אוֹ רוֹב שְׁנַיִם וַעֲדַיִין הִיא מְפַרְכֶּסֶת – הֲרֵי הִיא כְּחַיָּה לְכׇל דְּבָרֶיהָ.
10 אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הַשּׁוֹחֵט בִּשְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת, שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה. כִּי אַמְרִיתַהּ קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל, אָמַר לִי: בָּעֵינַן שְׁחִיטָה מְפוֹרַעַת, וְלֵיכָּא.
11 וְאַף רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ סָבַר: בָּעֵינַן שְׁחִיטָה מְפוֹרַעַת, דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: מִנַּיִן לַשְּׁחִיטָה שֶׁהִיא מְפוֹרַעַת? שֶׁנֶּאֱמַר: ״חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם מִרְמָה דִבֵּר״.
12 מֵתִיב רַבִּי אֶלְעָזָר: שְׁנַיִם אוֹחֲזִין בְּסַכִּין וְשׁוֹחֲטִין, אֲפִילּוּ אֶחָד מִלְּמַעְלָה וְאֶחָד מִלְּמַטָּה – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה. אַמַּאי? וְהָא לֵיכָּא שְׁחִיטָה מְפוֹרַעַת!
13 אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה: מִשְׁנָתֵינוּ בְּסַכִּין אֶחָד וּשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם.
14 אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא: אִי הָכִי, הַיְינוּ דְּתָנֵי עֲלַהּ אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא יִטְרְפוּ זֶה עַל זֶה? אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא בִּשְׁתֵּי סַכִּינִין וּשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם – שַׁפִּיר, מַהוּ דְּתֵימָא לֵיחוּשׁ דִּלְמָא סָמְכִי אַהֲדָדֵי, וְהַאי לָא אָתֵי לְמֶעְבַּד רוּבָּא וְהַאי לָא אָתֵי לְמֶעְבַּד רוּבָּא, קָא מַשְׁמַע לַן דְּאֵין חוֹשְׁשִׁין.
15 אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ בְּסַכִּין אַחַת וּשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם, הַאי ״אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא יִטְרְפוּ זֶה עַל זֶה״ – ״שֶׁמָּא יִדְרוֹסוּ זֶה עַל זֶה״ מִיבְּעֵי לֵיהּ.
16 אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אָבִין, תְּנִי: אֵין חוֹשְׁשִׁין
17 שֶׁמָּא יִדְרוֹסוּ זֶה עַל זֶה.
18 מֵתִיב רַבִּי אָבִין: שָׁחַט אֶת הַוֶּושֶׁט לְמַטָּה וְאֶת הַקָּנֶה לְמַעְלָה, אוֹ אֶת הַוֶּושֶׁט לְמַעְלָה וְאֶת הַקָּנֶה לְמַטָּה – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה. אַמַּאי? וְהָא לֵיכָּא שְׁחִיטָה מְפוֹרַעַת!
19 הוּא מוֹתֵיב לַהּ, וְהוּא מְפָרֵק לַהּ: בִּשְׁחִיטָה הָעֲשׂוּיָה כְּקוּלְמוֹס.
20 הָהוּא תּוֹרָא דְּאִישְּׁחַט בִּשְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת, עָל רַב יִצְחָק בַּר שְׁמוּאֵל בַּר מָרְתָא שְׁקַל מִשׁוּפְרֵי שׁוּפְרֵי. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא: לִמַּדְתָּנוּ רַבֵּינוּ מִשְׁנָתֵינוּ בִּשְׁנֵי סַכִּינִין וּשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם.
21 אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הֶחְלִיד אֶת הַסַּכִּין בֵּין סִימָן לְסִימָן וּפְסָקוֹ – פְּסוּלָה, תַּחַת הָעוֹר – כְּשֵׁרָה.
22 מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? תְּנֵינָא: אוֹ שֶׁהֶחְלִיד אֶת הַסַּכִּין תַּחַת הַשֵּׁנִי וּפְסָקוֹ – רַבִּי יְשֵׁבָב אוֹמֵר: נְבֵלָה, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: טְרֵפָה.
23 אִי מִמַּתְנִיתִין, הֲוָה אָמֵינָא: הָנֵי מִילֵּי – מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה, דְּלָא קָעָבֵיד כְּדֶרֶךְ שְׁחִיטָה, אֲבָל מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה, דְּקָעָבֵיד כְּדֶרֶךְ שְׁחִיטָה – אֵימָא שַׁפִּיר דָּמֵי, קָא מַשְׁמַע לַן.
24 תַּחַת הָעוֹר – כְּשֵׁרָה, בֵּי רַב אָמְרִי: תַּחַת הָעוֹר – אֵינִי יוֹדֵעַ.
25 אִיבַּעְיָא לְהוּ: לְבֵי רַב, דְּאָמְרִי: תַּחַת הָעוֹר אֵינִי יוֹדֵעַ, תַּחַת מַטְלֵית מַהוּ? תַּחַת צֶמֶר מְסוּבָּךְ מַהוּ? תֵּיקוּ.
26 בָּעֵי רַב פָּפָּא: הֶחְלִיד בְּמִיעוּט סִימָנִים מַהוּ? תֵּיקוּ.
27 מַתְנִי׳ הַשּׁוֹחֵט שְׁנֵי רָאשִׁין כְּאֶחָד – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה. שְׁנַיִם אוֹחֲזִין בְּסַכִּין וְשׁוֹחֲטִים, אֲפִילּוּ אֶחָד לְמַעְלָה וְאֶחָד לְמַטָּה – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה. הִתִּיז אֶת הָרֹאשׁ בְּבַת אַחַת – פְּסוּלָה. הָיָה שׁוֹחֵט וְהִתִּיז אֶת הָרֹאשׁ בְּבַת אַחַת, אִם יֵשׁ בַּסַּכִּין מְלֹא צַוָּאר – כְּשֵׁרָה.
28 הָיָה שׁוֹחֵט וְהִתִּיז שְׁנֵי רָאשִׁין בְּבַת אַחַת, אִם יֵשׁ בַּסַּכִּין מְלֹא צַוָּאר אֶחָד – כְּשֵׁרָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּזְמַן שֶׁהוֹלִיךְ וְלֹא הֵבִיא, אוֹ הֵבִיא וְלֹא הוֹלִיךְ, אֲבָל אִם הוֹלִיךְ וְהֵבִיא, אֲפִילּוּ כׇּל שֶׁהוּא, אֲפִילּוּ בְּאִיזְמֵל – כְּשֵׁרָה.
29 גְּמָ׳ מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר שְׁמוּאֵל, דְּאָמַר קְרָא: ״חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם מִרְמָה דִבֵּר״.
30 תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״וְשָׁחַט״ – אֵין ״וְשָׁחַט״ אֶלָּא וּמָשַׁךְ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״זָהָב שָׁחוּט״, וְאוֹמֵר: ״חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם מִרְמָה דִבֵּר״.
31 מַאי ״וְאוֹמֵר״? וְכִי תֵּימָא ״זָהָב שָׁחוּט״ שֶׁנִּטְוֶוה כְּחוּט הוּא, תָּא שְׁמַע: ״חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם״.
32 רָבָא הֲוָה בָּדֵיק לֵיהּ גִּירָא לְרַבִּי יוֹנָה בַּר תַּחְלִיפָא, וְשָׁחַט בֵּהּ עוֹפָא בַּהֲדֵי דְּפָרַח. וְדִילְמָא עָבִיד חֲלָדָה? חֲזִינַן
פירוש מאירי על חולין ל׳
1 אע"פ שהמניח חמץ ברשותו בפסח עובר על בל יראה ובל ימצא אינו לוקה מן התורה שהרי לאו שאין בו מעשה הוא שחט את הפסח על החמץ לוקה וקרבנו כשר והוא הדין לשאר קרבנות במה דברים אמורים בשלא נפסל הזבח הא אם נפסל אין כאן מעשה המשתרש ופטור וכבר ידעת על קרבן הפסח שנאבד והפריש אחר תחתיו והקריבו ונמצא הראשון אחר זמנו הן במועד הן בשאר ימות השנה שהוא קרב שלמים ואין צריך לעקור שם פסח מעליו שכך הוא מן הסתם מעתה מי שהפריש פסחו ואבד הימנו והפריש אחר תחתיו והקריבו ומצא את הראשון בתוך המועד ר"ל בחול המועד שעבר מ"מ זמן הקרבתו ר"ל יום ארבעה עשר ושהוא עדין בתחום איסור חמץ והקריבו על החמץ אם לשם פסח הקריבו פטור שהרי נפסל הזבח שאין זה ראוי לקרבן הפסח ואם שחטו שלא לשמו או מן הסתם הרי הוא שלמים כדינו ונמצא שזבח כשר שחט על החמץ וחייב:
2 נדחה קרבן פסח זה מצד טומאת הבעלים הרי עדין הוא ראוי לפסח שני ואחר שכן אין שם פסח נעקר מעליו מן הסתם וכששחטו במועד הרי הוא כנשחט לשם פסח בפי' ונפסל הזבח והוא פטור ועקר דבר זה כבר ביארנוהו במסכת פסח שני פרק ראשון במשנה שלישית שבו:
3 בהמה של קדשים שנולד בה מום קבוע אחר שהוקדשה צריך שיעמידוה לפני הכהן ויעריכנה ונפדית כפי ערכה ואם מתה קודם שתערך ותפדה אין פודין אותה אחר שמתה אלא תיקבר שהרי אין העמדה לאחר מיתה נשחטה קודם שתערך ותפדה ועדין היא מפרכסת הרי היא בכלל העמדה וערכה ואע"פ שאינה יכולה לעמוד על רגליה כל שיש לו חיות בכלל העמדה הוא ונפדית על פי ערכו של כהן ויביא בדמיה קרבן אחר כמותה:
4 המשנה השניה והכונה בה להתחיל בביאור החלק השני והתחיל בענין דרסה ואמר על זה שנים אוחזין בסכין ושוחטין אפי' אחד למעלה ואחד למטה שחיטתו כשרה אמר הר"מ פי' אחד למעלה ואחד למטה שיהא אוחז זה בקצה הסכין והשני אוחז בקצה השני:
5 אמר המאירי שנים אוחזין בסכין פרשוה בגמרא בסכין אחד ולוקחים אותו זה כנגד זה אחד מחזיק בראש הסכין ואחד בסופו ומוליכין ומביאין בשעה שזה מוליך זה מביא ובשעה שזה מביא זה מוליך אע"פ שיש לחוש שמא כשזה מוליך יעכב הלה בהבאתו וזה שמוליך כשמוצא עכוב בהולכה שלו אפשר שיבא מעט לידי דרסה כשרה מ"מ אחר שלא אירע להם כן וכשרה אפי' אחד למעלה ואחד למטה כלומר שהיו אוחזין בסכין באלכסון זה כלפי הראש וזה כלפי הגוף ומ"מ לכתחלה לא ישחוט:
6 זהו ביאור המשנה וכן הלכה ופסקים שבאו עליה בגמרא אלו הן:
7 לא סוף דבר בסכין אחד אלא אף בשני סכינין שזה שוחט לעצמו במקום אחד מן הסימנין וזה במקום אחר שחיטתן כשרה ואין חוששין שמא יטרפו זה על זה ר"ל שמא יסמכו שניהם זה לזה ולא יבאו לשחוט רוב ואפי' לא שחט כל אחד מהם שחיטה גמורה הואיל ובין שניהם שחטו רוב סימנין הרי הן מצטרפין להכשיר ואפי' אחד למעלה ואחד למטה כגון ששחט זה במזרחו של סימן והשני בצפונו על צד שלא יחליד וחוט אחד נשאר קיים בין שתי השחיטות ואין בכל אחת מהן רוב הואיל ויש רוב היקפו של סימן בין של שתיהן הרי אלו מצטרפות להכשיר אע"פ שאין שחיטה זו מבוררת כל כך אחר שאין הרוב במקום אחד אין אנו מדקדקים בשחיטה שתהא מפורעת ועל דעת זה אפשר לפרש משנתנו בשני סכינין ושני בני אדם ושזה שוחט למעלה כלפי הראש והאחר למטה כלפי הגוף אלא שזה במזרח הסימן וזה בצפונו או בדרומו על צד שלא יחליד כדי שיהו שתי השחיטות בהיקף אחד עד שישחט רוב היקף הסימן בין שניהם או אם היא שחיטת בהמה שישחוט כל אחד סימן אחד וכן אחד ששחט בשנים ושלשה מקומות אע"פ שאין רוב במקום אחד הואיל ויש בין כולם רוב חללו והיקפו כשרה וכיצד הכשר דבר זה כגון ששחט מעט במזרח הסימן וחזר ושחט מעט בצפונו וכן בדרומו וכל השחיטות בקו אחד ברוחב הסימן אלא שאין דבוקות זו בזו ואין רוב באחת מהן הואיל ויש רוב חלל והיקף בין כלם כשרה לא היו כל השחיטות בקו אחד אלא שזו כלפי הראש וזו כלפי החזה הואיל ומ"מ בהיקף הסימן הם ר"ל שזו במזרח הסימן שבמקום אחד וזו בדרומו וזו בצפונו שבמקום אחר מצטרפות להכשר ויש מפקפקין בזו אלא שבשאלתות של רב אחא מפורשת כן בהדיא בפרשת בהעלותך והוא שאמרו שם אלא היכא דשחט מקצת סימנין בחדא דוכתא ואידחי ידיה בדוכתא אחריתא ושחט הנך סימנין באידך גיסא בין כנגד זה בין שלא כנגד זה כשר ואין צריך לומר בשחט את הושט למעלה ואת הקנה למטה אף ברחוק ממנו הואיל ושניהם בתחום מקום השחיטה שכשרה וראיה לדברי השאלתות שהרי לענין טרפות אמרו בגרגרת ניקבה כנפה מצטרפין לרוב חללה וטרפה וודאי כשם שמצטרפין הנקבים לטרפות כך ראוי שיצטרפו השחיטות להכשר:
8 היו כל השחיטות במזרח הסימן או בצד אחר שלו ואין רוב באחת מהן אין כאן שחיטה אע"פ שגדולי הרבנים פרשו בין בשנים ושלשה מקומות והכשירוה אנו אין לנו שהרי אין כאן לא רוב חלל ולא רוב היקף:
9 שחט הסימנין באלכסון כדרך עשיית הקולמוס עד שתחלת שחיטת הושט בסוף שחיטת הקנה הואיל והכל במקום שחיטה שחיטתו כשרה ואם יצא לו ממקום שחיטה כבר ביארנו הדין בפרק ראשון שחיטה העשויה כמסרק כבר ביארנו בפרק ראשון שהיא כשרה וענינה הוא שהתחיל לשחוט וצדד את הסכין ושחט דרך מעלה וחזר וצדדו ושחט דרך מטה וכן הרבה כצורה עד שיש כאן הרבה חתכים וביניהם קיים כדרך המסרק הואיל ויש רוב חלל והיקף בין כלם והרי החתך כלו דבק כשרה:
10 כבר ידעת בענין חלדה שהיא אחת מן הדברים הפוסלים את השחיטה כמו שיתבאר במשנה החמשית וענינה הוא שישחוט בסכין והסכין מכוסה תחת איזה דבר ולא סוף דבר בפסול זה אם תחב את הסכין תחת הסימנין ושחטן בהפך הראוי ממטה למעלה אלא אפי' תחב הסכין בין סימן לסימן ושחט סימן התחתון כתקונו מלמעלה למטה שחיטתו פסולה ונבלה שכל שנפסלה בשחיטתה נבלה:
11 תחב את הסכין תחת העור איני יודע ובי רב היינו רב הונא כמו שהתבאר בראשון של סנהדרין ויש שואלין בה היאך הנחנו דברי רב יהודה שאמרה בשם רב בהדיא שכשרה מפני ספק רב הונא שהיה תלמידו של רב ואינה קושיא שרב הונא לא מספק עצמו אמרה אלא בדברי רב נחלק עמו לומר לא אמר שכשרה אלא שנסתפק בו ואמר איני יודע:
12 שחט סימן אחד ברובו כראוי ותחב אחר כן הסכין תחת אותו מיעוט הנשאר ממנו ושחט הסימן השני בחלדת הסכין תחת מיעוטו של סימן ראשון אין אומרין הואיל ונשחט רובו הרי הוא כמו שנחתך כולו והרי מיעוט זה נידון כחתוך אלא הרי הוא כהחליד תחת העור ופסולה מספק וזה ענין החליד סכין במיעוט סימן ואף כשאתה גורס סימנין פירושו באחד מהם והוא מיעוט אחרון של סימן ראשון ובבהמה ולא עוד אלא אפי' לא היתה חלדה זו בדבר שבגוף בהמה כלל אלא שהיה מטלית דבוק ומקושר על צואר הבהמה כדרך שכורכין צוארן לפעמים לאיזו סיבה והחליד את הסכין תחת אותו מטלית ושחט או שהיה שם צמר הבהמה מסובך ותלוש מעקרו אלא שהוא נשאר שם מסובך והחליד את הסכין תחתיו כל אלו ספק בידינו ופסולה:
13 היה שם בגד במקרה לא דבק ולא מקושר כגון שנפל טליתו עליו ושחט תחתיו וכן כיוצא בזה שחיטתו כשרה ואין כאן פקפוק ואע"פ שמדברי קצת מפרשים נראה לך שמחמירין בה אין לחוש בה ובהלכות גדולות אתה מוצאה בהדיא כדברינו וודאי אלו היה דבר זה בספק לא היה תחת העור וצמר מסובך בספק:
14 שחט רוב הסימנין כתקנן וגמר מיעוטן בחלדה גדולי הרבנים פסלוה ומפני שהם גורסים החליד במיעוט סימנין ומפרשים אותה שנשחט רוב שניהם ואף כשאתה בא לגרוס במיעוט סימן פירושו בעוף או בבהמה במיעוט אחרון של סימן אחרון גם כן שאע"פ שנשחט הרוב והוכשרה השחיטה הואיל ומ"מ בתורת שחיטה הוא שהרי לכתחלה צריך שישחוט את כלם אסור לעשות את המיעוט בפסול שחיטה הן בחלדה הן בשאר וכמו שאף הם פרשוה בשהא במיעוט סימנין בדרך זה גם כן ר"ל במיעוט בתרא דסימן בתרא ואע"פ שסתירת דבריהם מבוארת ממה שאמרו למעלה בסוגיית מחצה על מחצה שחט חצי קנה ושהה כדי שחיטה אחרת וגמרה כשרה שהקשה ממנה לרב שאמר הרי הוא כרוב ואם כן היאך היא כשרה שהרי יש שהייה בין שחיטת רוב קנה לשחיטת הושט והעמידה בעוף דממה נפשך כשרה דאי כרוב הא שחיט רובא ואי אינו כרוב אין שהייה ברוב קנה דאלמא שאף בלא כרוב אינה נפסלת בשהיית המיעוט הם אומרין שנויה הוא ולא סמכינן עליה דהא למאן דאמר אינו כרוב דהלכתא כוותיה אין אנו צריכין לכך וחוץ מכבודם אין זה כלום דמ"מ מדחד מינייהו נשמע לחבריה וכל שלרב אלו היה מחצה כרוב לא נטרפה בשהיית המיעוט כך לרב כהנא בשחט רוב לגמרי ועוד שלא הרגישו הרבנים בבריתא שנאמרה כן בהדיא שחט רוב אחד בעוף אע"פ ששהא לזמן מרובה וגמרו שחיטתו כשרה ועוד בהגרמה מיהא שחט שני שליש והגרים שליש היאך נחוש והרי רב ושמואל פסקו בהדיא כר' יוסי בר' יהודה אלא שזו מיהא יש לפרש בה הואיל ומיעוט אינו במקום שחיטה אינה אלא שהלכו הרבנים לשטתם להחמיר ברוב מקומות ללא צורך וודאי עיקר הדברים כדעת ראשון שכל שנגמרה השחיטה הרי השאר כחתוך בשר בעלמא וכשרה ראיה לדבר לדעתי שהרי נגמרה ביד גוי כשרה הואיל ונשחטה כתקנה ואפי' התחיל גוי לשחוט בקנה כל זמן שלא עשה בה מעשה טרפה ולא יהא סוף שחיטה חמור מתחלתו בשום פנים אפי' שחט רובו של ראשון והחליד במיעוטו ושחטו ממטה למעלה וחזר ושחט השני כתקנו אע"פ שהחליד קודם גמר שחיטה הואיל ולא שהה בשחיטת אותו המיעוט שיעור שהייה כשרה שאין אותו מעשה נקרא שחיטה כלל אלא שזו מיהא לאו הכל מודים בה ואם תחב הסכין תחלה תחת הסימנין ושחט בהם מיעוט ממטה למעלה ואחר כך הוציא הספק הסכין ושחט כהלכתו אם נגע בושט פסול בקנה כשר ומתוך כך שוחט כהלכתו ואחר כך בודק במקום שהחליד אם נקב הושט או נפסק הגרגרת ברובו פסול ואם לאו כשר והושט אם נכר בו שום שרטוט מחמת סכין בודקו בפנים כמו שהתבאר:
15 המשנה השלישית והכונה להשלים מה שהתחיל לבאר בשלפניה בביאור ענין דרסה והוא שאמר התיז את הראש בבת אחת פסולה היה שוחט והתיז את הראש בבת אחת אם יש בסכין מלא צואר כשרה היה שוחט והתיז שני ראשין בבת אחת אם יש בסכין מלא צואר אחד כשרה במה דברים אמורים בזמן שהוליך ולא הביא או הביא ולא הוליך אבל אם הוליך והביא אפי' כל שהו ואפי' באזמל כשרה אמר הר"מ פי' מה שאמר מלא צואר אמרו מלא צואר חוץ לצואר וכל זמן שלא הוליך ולא הביא אלא ששחט כחותך קשואים זו היא הנקראת דרסה:
16 אמר המאירי התיז את הראש בבת אחת שלא בהולכה והבאה כמכת סייף וחתיכת צנון שחיטתו פסולה שאין זה שחיטה אלא נחירה שאין שחיטה אלא לשון חתוך דרך משיכה וכן הדין בהתיז את הסימנין לבד ולא עוד אלא שעקר ענין המשנה כך הוא ר"ל שחתך הסימנין בלא הולכה והבאה שכל שנחתכו הסימנין התזת הראש היא והרי כל הראש אחר חתיכתם כמונח בסל והוא שאמרו בענין עולה מנין לרבות את הראש שכבר הותז כלומר שכבר נשחט:
17 היה שוחט בהולכה לבד או בהבאה לבד והתיז את הראש ר"ל הסימנין בבת אחת בהולכה זו שלא בהבאה או בהבאה זו שלא בהולכה אם יש בסכין מלא צואר ופרשו בגמרא מלא צואר חוץ לצואר כשרה הואיל והסכין ארוך חוץ מן הצואר כמלא צואר אפשר לשחוט יפה בהולכה לבד בלא שום דריסה אבל אם לא היה בו כשיעור זה אי אפשר לשחוט יפה במשיכה זו לבד בלא קצת דרסה ופסולה ואף אם יאמר בריא לי שלא דרסתי אין סומכין עליו ואפי' היה בקי והוא הענין בשוחט שני ראשים שאם יש בסכין מלא צואר חוץ לשני הצוארים ששחיטתו כשרה וכן הדין בכמה בהמות במה דברים אמורים בזמן שהוליך ולא הביא או הביא ולא הוליך ועל הדרך שפירשנו אבל הוליך והביא אפי' בשיעור מועט הואיל ויש לו שטח החותך ר"ל שלא יהא עשוי בדרך חדוד כעין מחט כשר ואפי' באזמל ופרשו בגמרא אע"פ שיש במינו שהוא בעל קרניים ושחיטה שבו פסולה מפני שהקרן נכנס ונוקב ואעפ"כ אנו מתירין באיזמל שאין לו קרניים ואין גוזרין על זה מפני זה:
18 זהו ביאור המשנה והלכה פסוקה היא ומה שבא עליה בגמרא כך הוא יראה לקצת מפרשים שאם שחט שתי בהמות או יותר ואין בסכין מלא צואר חוץ לכלם אין פוסלין אלא הראשונה הרחוקה ממנו שהרי האחרות שמצד השוחט יש מלא צואר חוצה להם ולא יראה לי כן מפני שמ"מ אחר שהוא מכוין לשחיטת כלן מכיר הוא שאי אפשר לשחוט כלן בהולכה לבד ודורס מעט:
19 מי שהשליך סכינו או דבר הראוי לשחוט בכח מרחוק על צואר הבהמה ושחט דרך הולכה אפי' זרקו בבליסטרא ושחט עוף פורח דרך הולכה שלא בדרך תחיבה וכגון שמצא הנוצה מפורמת והחתך מעיד בה שהוא בא לה מבחוץ ולא דרך תחיבה ואין כאן חלדה כשרה והשוחט בדרך זה צריך שיהא שוחט חורש כברת ארץ לעשותה עפר תיחוח שכל מקום שיהא הדם שותת בו יהא אותו עפר מוכן לכסות שהשוחט צריך שיהא עפר למעלה ועפר למטה כמו שיתבאר וזהו שאמר דמזמני לכלה פקתא כלומר שאם היה נידוש היו חורשים אותה הא כל שמצאוהו חרוש אינו צריך הזמנה לכך לא בדבור ולא במחשבה כמו שפרשו רבים:
20 מה שביארנו שאם הוליך והביא שחיטתו כשרה אף בשיעור מועט גדולי הפוסקים כתבו שלא נאמר כן אלא בעוף אבל בבהמה לא ואין הדברים נראין שכל שהוא מוליך ומביא אין כאן דרסה כלל ואף גדולי המפרשים כתבו שלא הותר שיעור כל שהו במוליך ומביא אלא בחוץ לצואר אבל למלא צואר מיהא אנו צריכים על כל פנים ואף זו אינה שכל שהוא מוליך ומביא אף למלא צואר אין אנו צריכים ומ"מ רבותי מפרשים שהשוחט כמה ראשים לא די לו בשיעור כל שהוא וצריך מיהא למלא צוארים לשוחט שני ראשים שיספיק לו באיזמל כל שהוא ואף גדולי המפרשים מביאים ראיה מזו לדבריהם דכלהו בחדא מחתא נינהו ואף לאחת אתה צריך למלא צואר על כל פנים ואם כן כל שהו דקאמר חוץ לצואר או לצוארים: