מאירי על חולין כ״ז

1 פרק שני בעזר הצור:

2 השוחט אחד בעוף וכו' אחר שביאר בפרק הקודם קצת עניני הלכות שחיטה ובפרט מי שוחט ובאיזה זמן ובאיזה מקום ובאיזה דבר שוחט היתה כונת זה הפרק להשלים הענין בביאור הלכות שחיטה ורובו יסוב על ארבעה ענינים הראשון כמה מן הסימנים צריך לשחוט וכמה מכל אחד ואחד ואם יוכל לשחוט שתי בהמות כאחת והשני תכונת השחיטה ר"ל איך הוא שוחט והוא ענין שהייה דרסה חלדה ועקור אבל הגרמה כבר ביארנו דינה למעלה השלישי מה שאנו צריכים בהכשר הבהמה הנשחטת אם להיכר יציאת היותה מצד השחיטה לא מצד חליה והוא ענין שחיטת המסוכנת אם להוצאת הדם בבהמת קדשים ושאין אנו צריכים לכך בבהמת חולין הרביעי איזו כונה הוא צריך לשחיטה ולשם מה צריך שיזהר שלא לשחוט זהו יסוד הפרק ויתגלגלו בו דברים אחרים מעניני טומאה וטהרה על ידי גלגול הכשר הדם היוצא בשעת שחיטה כמו שיתבאר:

3 והמשנה הראשונה ממנו אמנם תכוין לבאר כמה מן הסימנין הוא שוחט ואם אחד יכול לשחוט שני ראשים כאחד והוא שאמר השוחט אחד בעוף ושנים בבהמה שחיטתו כשרה ורובו של אחד כמוהו ר' יהודה אומר עד שישחוט את הוורידין חצי אחד בעוף ואחד וחצי בבהמה שחיטתו פסולה רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה שחיטתו כשרה אמר הר"מ פי' מה שאמר השוחט שהוא מורה על דיעבד אינו מורה על מה שאמר אחד בעוף לפי שלכתחלה חייב שיתכוין לשחוט השני סימנין לגמרי ואפי' בעוף ורידין הם שני עורקים דופקים נמשכים בצואר על שני צדי קנה הריאה ומה ששנה לומר רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה אע"פ שכבר אמר רובו של דבר לפי שדבריו בשחיטה ומה שאמר שנית הוא בשחיטת קדשים ואין הלכה כר' יוסי:

4 אמר המאירי השוחט אחד בעוף ושנים בבהמה שחיטתו כשרה פירשו בגמרא שזה שהוא תופש בענין זה לשון דיעבד הוא מצד סימן אחד של עוף או מצד מה שאמר אחר כן ורובו של אחד כמוהו וזה שמן התורה דיו ברוב אם באחד ובעוף אם בשנים ובבהמה אפי' בקדשים ומדברי סופרים שלא לסמוך על רוב שמא יצמצם יותר מדאי אלא לכתחילה צריך לשחוט כל שני הסימנין אף בחלין ואף בעוף ושלא יסמוך על רוב אלא שישחוט את הכל שחיטה גמורה שמא לא ישחוט את הרוב אבל בדיעבד אף מדברי סופרים ואף בקדשים בעוף כשר באחד וברובו ובבהמה ברוב שנים אבל חצי אחד בעוף ואחד וחצי בבהמה שחיטתו פסולה ולא עוד אלא אפי' שחט שני חצאי סימנין בעוף פסולה וכן הלכה:

5 ר' יהודה אומר עד שישחוט את הורידין והם חוטי הצואר שהם מלאים דם ופרשו בגמרא לא שהורידין בתורת שחיטה עד שאם ישהא או ידרוס בהן שתפסל אלא די להם נקיבה בעלמא שלא מתורת יציאת חיות אין מכונים בזה אלא מתורת סעודת דם וזה שהוא תופש בו לשון שחיטה ר"ל שינקבם בשעת שחיטה שהדם חם ונגר ויוצא והל' כר' יהודה אלא שלא נאמר כן אלא בעוף הואיל ודרכן של בני אדם לצלותו כאחד אבל בהמה הואיל ומנתחה אבר אבר אינו צריך הא כל שדעתו לכך אף בבהמה כדרך שאדם רגיל לעשות בגדיים צריך וכל שכן הוא ובדיעבד מיהא הן בעוף הן בגדי ר"ל שלא נקב את הורידין ולא נתחם אבר אבר אלא שצלאם כאחד או בשלם כאחד יתבאר הענין בגמרא בין בצלייה בין בבשול:

6 השוחט שני ראשים כאחד שחיטתו כשרה ובגמרא יתבאר שאף לכתחילה מותר ולא תפש לשון דיעבד אלא בשל קדשים כמו שיתבאר וכן הלכה:

7 זהו ביאור המשנה ואע"פ שכלה על הצד שביארנוה הלכה היא יש בגמרא דברים שאנו צריכים בהם להשלמת ביאור ענין זה ודברים אלו עם שאר דברים שנכנסו תחת משנה זו בגמרא אלו הן:

8 למטה יתבאר שאם התיז את הראש כלו כל שהוליך והביא בו אין כאן דרסה ושחיטתו כשרה ומ"מ יש אומרים שאין ראוי לעשות כן לכתחלה וזהו שאמרו כאן דלא לישוייה גיסטרא וזהו לשון חטהו כלומר עשה לו כהכשרו ותקונו ודיו ולא שתחתוך כל המפרקת ולא בא למעט התזה דרך דרסה ר"ל בלא הולכה או הובאה שהרי אמר שהיה דרסה וכו' מי כתיבן ומ"מ יש לפרש כאן דלא לישווייה גיסטרא שלא יצטרך לעשות כן אלא שהם מפרשים הטעם בקדשים מפני שאם יחתוך המפרקת יבלע הדם באיברים והוא צריך לה להזיות וזריקות ובחולין מפני שהשובר את המפרקת קודם שתצא נפשה מבליע את הדם באיברים ומכביד את הבשר וגוזל את הבריות:

9 זה שהתבאר בסוגיא זו ששחיטה מן הצואר לא סוף דבר בשחיטה ולענין פסק אלא אף לדעת האומר אין שחיטה לעוף מן התורה ונחירתו זו היא שחיטתו אע"פ שאין הלכה כן צריך שתדע לענין ביאור שמ"מ צריך שתהא הנחירה או העקור מן הצואר הא הכהו בראש והמיתו או באיזה מקום שלא מן הסימנים אף הוא מודה שהיא נבלה כאלו מתה מאליה ומ"מ לענין פסק אינך צריך לה שהלכה רווחת שחיטת העוף מן התורה כמו שביארנו וי"מ שלא אמרו אין שחיטה לעוף מן התורה אלא שלא להיותו שהיה וחברותיה פוסלות בו ומ"מ חתיכת סימן בעי ואינו כלום שהרי הביאוהו בסוגיא זו על נוחר ומעקר:

10 רוב זה שביארנו גם כן שהשחיטה כשרה בו אם באחד ובעוף אם בשנים ובבהמה יש מי שאומר שאין מכשירין בו אלא ברוב הניכר לעין ר"ל שתכף שיהא אדם רואהו יהא מכיר בו שנשחט הרוב ולא יהא צריך בו לשיעור ומדידה אבל כל שאין ניכר כן לעין בלא מדידה אע"פ שהמדידה בחוט וכיוצא בו מבררת שיש שם רוב אינה כשרה בכך וזהו לדעתם מה שאמרו כאן רוב הנראה לעינים ולא יראה כן לרבותי נוחי נפש ממה שאמרו בתורת כהנים ולהבדיל בין הטמא ובין הטהור אין צריך לומר בין פרה לחמור אלא בין נשחט רובו של קנה לנשחט חציו וכמה בין חציו לרובו כמלא שערה הא למדת שכל שאפשר לברר אף על ידי מדידה שיש בו רוב אע"פ שאינו נכר בלא מדידה כשר שלא אמרו רוב הניכר או רובא דמינכר אלא רוב הנראה לעינים ופירושו אף על ידי מדידה הא אין המדידה יכולה לבררו אע"פ שמחשבתו מציירת כן לא יסמוך עליה שאע"פ שאין אנו צריכין לרוב הניכר צריכים אנו מ"מ לרוב שהעין יכולה לראות על ידי מדידה וזהו רוב הנראה לעין האמור כאן ורוב זה מ"מ שיש עובי הטבעות מצד אחד כדרך שביארנו במשנת השוחט מתוך הטבעת כל ששחט באמצע הטבעת אתה צריך לרוב חללה שהרי אף לענין טרפויות אינה טרפה בפסוקת הגרגרת אלא ברוב חללה כמו שיתבאר בפרק שלישי:

11 סימן אחד זה שביארנו במשנה שהוא מכשיר בעוף לא סוף דבר בושט שרוב חיות תלוי בו אלא אף בקנה ירדה תורה לסוף חיותו של עוף שאף שחיטת הקנה מספיקתהו למות בלא צער וחיה דין שלה בענין זה כבהמה והכשרה בשני סימנין וכן יתבאר למטה ברוב זה שאפי' היה בשנים ושלשה מקומות כל שנשחט רוב הקפו כשר:

12 ורידין אלו שהוזכרו במשנה שצריך לנקבן בשעת שחיטה מפני הוצאת דם נתבלבל הדבר בקצת ענינים ביד מפרשים ומה שיראה לברור מתוך דברי כלם בקצרה כך הוא:

13 עוף הואיל ודרכו לצלותו כאחד צריך שישחוט את הורידים או שינקבם בשעת שחיטה בעוד שהעוף מפרכס שהדם חם ונגר כמו שביארנו ולא ימתין לו עד שיתקרר אפי' היה בדעתו שלא לצלות אותו העוף כלו כאחד צריך לשחוט או לנקוב את הורידין מתוך שדרכו בכך שמא ימלך ויצלהו כאחד:

14 בהמה הואיל ואין דרכה לצלותה כאחד אלא שמנתחין אותה אבר אבר אין צריך לשחוט את הורידין שהרי אע"פ שהדם מתקרר ונקרש ועומד בעצמו בורידין ושאר חוטין אף הוא חותכו בחתוכה ומולח ואם שחטה על דעת שיצלה אותה כלה כאחד כגון גדיים וכיוצא בהם צריך לשחוט את הורידין או לנקרם בשעת שחיטה ואין צריך לחתיכת שאר החוטים שהכל נגר דרך הורידין אחר שנקבם בעוד שהם חמות אלא מנקר חוטי החלב עם שאר החלבים ודיו ויראה שאין הפרש בכל אלו בין יצא דם בשעת שחיטה ללא יצא:

15 שחט עוף או בהמה דקה על דעת לצלות כלה כאחד ולא נקב את הורידין בשעת חמום אסור לצלות כאחד אלא מחתכן אבר אבר ומחתך החוטים בכל מקום שהם ואין צריך לומר הורידין ולא דיו בנטילת ורידין אע"פ שאלו נקבם בשעת שחיטה דיו בהם אין הטעם אלא מפני שכשהיה הדם חם היה דם כל החוטים נגר אחר דם הורידין אבל משנתקרר הדם עומד בעצמו בכלם ומתוך כך אף בעוף לא יצלה כלו כאחד אפי' מלחו שהדם הכנוס בתוך הורידין והחוטין אינו יוצא על ידי מליחה יפה וכן אינו יוצא יפה בנקיבה אחר שנתקרר:

16 שחט ולא נקב את הורידין ולא חתכו אבר אבר אלא שצלאו שלם אסור לאכול מהם בלא חטוט ורידין וחוטין והשלכתם שהרי הלכה כר' יהודה בורידין וכמו שאמרו בברכות הזהרו בורידין כר' יהודה ור' יהודה אף בדיעבד פוסלם וכדקאמר עד שישחוט את הורידין כלומר אינה כשרה עד שישחוט וכן בגמרא אמרו שני חצאין בעוף פסולה ור' יהודה אמר עד שישחוט וכו' ומ"מ כל שחטט אחר צלייתם אחר הורידין וחוטי הדם והשליכם יש מי שמתיר בדיעבד אפי' לא היה בעוף ששים בורידין ושמא תאמר והלא דם הוריד אינו נפלט לגמרי ע"י האור שאע"פ שאמרו בפרק כל הבשר האי אומצא דאסמיק חתכיה ומלחיה אפי' לקדרה שארי תלייה בשפודא מידב דייב ושארי אנחיה אגומרי רב אחא ורבינא חד אמר מישאב שאיב ושארי וחד אמר מצמת צמתי ואסיר והלכתא מישאב שאיבי וכשר ואמרו אחריה וכן במוזריקי ר"ל ורידין וחוטין המלאים דם בזו הוא שהוריד עצמו על האש אבל אבר המובלע בתוך הבשר אין כח האור שולט בו כל כך שיפליט את דמו לגמרי והרי נבלע ממנו בבשר שלא נפלט ואין לומר שדם הנבלע בבשר דם האיברים הוא שאפי' מצות פרוש אין בו שלא נאמר דם האיברים אלא דם שבו מצד עצמו שאינו בעין אבל דם שהוא כנוס במקומו והבשר בולעו אין זה דם האיברים והרי דם האיברים עצמו כל שפרש וחזר ונבלע בבשר אסור וזהו צרך המליחה כמו שיתבאר ואחר שכן היאך אתה מתירו תדע שאף הם אומרים שכל מה שבלע הבשר כבר פלטו על ידי האור ולא יראה לי כן מפני שפליטת הורידין קשה אחר שהוריד חוצץ בין דם לבשר ושאין הוריד בעצמו עומד על האור אלא מובלע בפנימיות הבשר ואינו פולט אלא אחר מתון גדול ושמא בשעה שהוא רוצה להסירו הבשר בולע ואין לו שיעור בכדי לפלוט ואם יש להתירה בשום צד צריך בהיתרה נטילת מקומו ר"ל נטילת הבשר בהעמקת סביבות הוריד שאם פלטה הרי יצאה ואם פולטת עכשיו הרי נוטל את מקומו ולקצת גדולי הדור ראיתי אוסרים אותה על כל פני פנים והנאני:

17 בשלו בקדרה בלא נקיבת ורידין ובלא חתיכת אבר אבר אין כאן תקון אא"כ חטט אחריהן ואחר חוטי הדם שבו ושער הנשאר בששים כנגד כל הורידין והחוטין במלואן לפי דרכנו למדנו שאם שחט ונקב את הורידין מותר לצלותו כלו כאחד אע"פ שלא חתך חוטין אחרים שבגוף מפני שכלם נגרים דרך ורידין ואע"פ שיש חוטין שאינן נגרין דרך ורידין כמו שיתבאר בסמוך מ"מ יש לומר ששאר חוטין פולטין מיד על ידי האור והרי הוא יוצא מיד כדם הנבלע בבשר עצמו וכן הדין בבהמה ואע"פ שגאוני הראשונים אסרו לצלות בהמה כלה כאחד אף בחתיכת ורידין בשעת שחיטה אף הם לא אמרוה אלא ממה שאמרו כאן לא אמר ר' יהודה אלא בעוף הואיל וצולהו וכו' אבל בהמה הואיל ומנתחה וכו' אף לצלי דאלמא שהבהמה צריכה חתוך אף לצלי וזו אינה ראיה שחכמים דברו בהווה ודרך עוף לצלות כאחד ואין דרך בהמה בכך אבל לענין בשול בקדירה שלם בנקיבת ורידין שבשעת שחיטה יש מי שאוסר אף בעוף עד שינתחהו ושיחתוך כל חוטים שבגוף והם אותם שאין נגרין עם הורידין כמו שיתבאר בסמוך ומליחה אין כאן שדם החוטין אינו יוצא יפה במליחה כשהוא שלם וחוזר ופולטו בקדרה ואף הם מביאים ראיה ממה שאמרו כאן הואיל וצולהו כלו כאחד ולא אמרו הואיל ומבשלו וכן שחתיכת איברים בבהמה כנקיבת ורידין בעוף והרי בבהמה אע"פ שחתכה אבר אבר לענין בישול צריכה הוצאת חוטים כמו שיתבאר בפרק גיד הנשה ויש מתירין אף בבהמה מפני שהכל יוצא בנקיבת הורידין וזה שאמרו כאן לשון צלייה בהווה דברו שדרך עוף שלם בצלייה יותר מבישול ומ"מ אף הם מודים שהוא צריך חתיכת קצת חוטין ומליחתם והם אותם שנאמר עליהם בפרק גיד הנשה חמשא חוטי הוו תלתא משום תרבא ותרי משום דמא ופירש עליהם דידא ודלועא משום דמא ר"ל של זרוע ושל לחי ואותם שבכתף הרי הם בכלל היד ואותם שתחת הלשון הרי הם בכלל הלחי ובעוף הגף כזרוע של בהמה והדבר ידוע שהרבה חוטי דם מלבד אלו יש בבהמה ואע"פ שגדולי המפרשים כתבו באיסור והיתר שלהם שכלם בדין זה ולא הוזכרו אלו אלא דרך ריבותא כלומר שאע"פ שהם קרובים לורידין והרי חתכם צריכים חתיכה בעצמם לבשול וכל שכן האחרים אין הדברים נראין שלא בא המנין לחנם אלא בדיוק גמור אלא שפי' הדברים ששני אלו צריכים חתיכה לעצמם ולא די להם בשל ורידין שכך נודע להם שאינם נשפכים דרך ורידין כשאר חוטין אבל שאר חוטין כל שנקב את הורידין מבשלו בלא חתוך ודים במליחה אף לקדרה ונמצא ששני אלו בבהמה אסור אף בחתיכה אבר אבר עד שיחתכם או ישליכם שאין אלו נגרין דרך ורידין ואם חתכם ומלחם יפה מותר אף לקדרה ולצלי אינו צריך בהם לכלום ויש אומרים שצריך בהם לחתיכה וכן בקרומות האסורות משום דם כגון קרום שעל המוח ושעל הביצים אם חתכן ומלחן מותר ואם בשלם בלא חתיכה ומליחה שיעורן בששים וחוטין שתחת הלשון הרי הם בכלל הלחי אבל שאר חוטין הן של עוף הן של בהמה כגון שבצלעות ושבירך ושבשאר מקומות הואיל ונשחטו הורידין או ניקבו אין בהם שום פקפוק לדעת זה ויש מתירין בעוף ואוסרים בבהמה ונראין הדברים מפני שחוטיהם גסים והם מלאים דם הרבה ואין פולטין כל צרכן ומ"מ כל שהוא בקי לחתכם אף כשהוא שלם רשאי:

18 כל מה שאמרו בשחיטת הורידין או נקיבתן יש מי שאומר שהושט בכלל זה ר"ל שאם שחט בעוף את הקנה צריך שישחוט את הושט או שינקבנו בשעת שחיטה מתורת הוצאת דם ואם לא עשה כן הרי הדין בו כדין שביארנו בורידין ויש חולקין בדבר ומ"מ הסכימו רוב גאונים שכל עוף שהכבד בתוכו אסור לצלותו שדמו גם כן מכונס ואי אפשר להיות כלו יוצא לחוץ ונשאר ממנו נבלע בבשר העוף על הדרך שביארנו ויש אומרים כן אף בטחול וריד עצמו הדבק בבשר שחתכו ומלחו אף מאחר שנתקרר מותר אף לקדירה ואם הניח חתיכה של בשר שוריד דבק עמה על האש בלא חתיכה אם היה עצמו של וריד על האש ואין בשר מפסיק מותר אף בלא מליחה שכח האש שואב את הדם ומפליטו מכל וכל הואיל והוא עומד עליו ממש יש מן הגאונים שכתב בעוף מכיון שפתחו מלמטה והוציא הכבד ובני מעים ובא לו לצואר וחתך את הורידין יפה ומלחו כלו אין בו משום חתוך חוטין שמתוך שהם רכים דמם יוצא ע"י מליחה או ע"י האור:

19 גדולי המפרשים כתבו שכל שלא שחט אלא רוב הסימנים וכל שכן שלא שחט אלא רוב אחד בעוף צריך נתוח כמניח את הורידין ובאמת בשלא שחט אלא אחד הדין עמהם אבל כששחט רוב שנים למה והלא אף ורידין דיים בנקיבה ומ"מ הם מביאים ראיה ממה שאמרו בסוגיא אבל קדשים דלדם הוא צריך אימא לא תיסגי ליה ברובא אלמא שהדם אינו יוצא כלו בשחיטת הרוב ובמחילה מהם אין לומר כן שהדם בודאי יוצא הוא כלו אלא שמשתהא מעט לצאת והוא צריך לו בקדשים לשעתו ומ"מ מי שחותכן יפה הוא עושה:

20 כל מה שביארנו בענין ורידין הוא לדעתנו שפסקנו כר' יהודה אבל רבנן אין קפדין בכך אלא שסוברים שהדם מאליו הוא יוצא בין המליחה והשחיטה וגדולי הפוסקים הביאו זו של ר' יהודה אלמא שהם נסכמים לפסוק כמותו וכן ראיה ממה שאמרו בראשון של ברכות שר' יהושע אמר לבניו הזהרו בורידין כר' יהודה ומ"מ הרבה גאונים פסקו כרבנן וקצת תלמידיהם של גדולי הפוסקים כתבו בנסח זה מכיון שאמר הואיל וצולהו ולא אמר הואיל ומבשלו למדנו שאסור לבשל עוף שלם לא התירו אלא בצלי דנורא משאב שאיב אבל בקדרה כל היוצא מתערב בתבשיל ועכשיו נהגו לבשלו שלם מפני שמולחין אותו יפה מבפנים ומבחוץ והדם יוצא יפה ומפרשים שמה שאמרו כאן הואיל וצולהו פירושו שצולהו ואינו מולחו כלל או שאינו מולחו אלא מעט ובלא שהייה למליחתו אבל כל שמולחין אותו יפה וכשיעור הצריך לשהייתו במלחו אף לקדרה מותר ואף גדולי המפרשים כתבו בתשובת שאלה אחר שאנו רואין שפשט המנהג לצלותו שלם בלא נקיבת ורידין נתברר שלא הסכימה דעת קדמונינו עם הגאון לפסוק כר' יהודה אלא כרבנן שאין חוששין לורידין בשעת שחיטה אלא שמ"מ נראה שצריך לנקבן שלא בשעת שחיטה בין בעוף בין בבהמה הן בצלי הן בבשול ולא דיו במליחה בלא חתיכה וכמו שאמרו בפרק גיד הנשה אומצא דאסמיק חתכיה ומלחיה שפיר דמי ואפי' לקדרה וכן בימי רב מוזירקי והני ודאי מוזירקי נינהו וכל שהוא רוצה לבשלם צריך הוא לחתיכה:

21 אחר שביארנו דברים שבאו בסוגיא זו הצריכים להשלמת ביאור ענין המשנה נשוב לבאר דברים שבאו בה על ידי גלגול בע"ה ואלו הן:

22 כבר ידעת על קרבן עולה שכלה כליל ואחר שנשחטה ונזרק דמה מפשיטין אותה והראש אינו בכלל הפשטה אלא קרב עם צמרו בכבש ועם שערו בתיש ואחר שהפשיט גוף הבהמה מנתחה לנתחים ידועים ומקטירים על המזבח והראש קודם לכל האיברים ומוליכו בדרך שבית השחיטה עומד למעלה ומניח החלבים על בית השחיטה כדי שלא יהא בית השחיטה נראה ממוסמס בדם וזהו דרך כבוד של מעלה:

23 בכמה מקומות ביארנו שהנבלה מטמאה במגע ובמשא ובפרק ראשון ביארנו שנבלת עוף טהור אינה מטמאה במגע ובמשא אלא שהיא מטמאה בגדים שעליו בבית הבליעה ושאר נבלות אם הגיעו לבית בליעתו בלא מגע כגון שתחב לו חברו בכוש אינה מטמאה בגדים:

24 דגים אינן בני שחיטה ואע"פ שהלכה למשה מסיני היא יש לה רמז מן המקרא שנאמר הצאן ובקר ישחט להם וגו' אם את כל דגי הים יאסף וגו' באסיפה בעלמא:

25 השוחט ונתנבלה בידו בעוף או בחיה או הנוחר והמעקר פטור מלכסות לא הטעינה תורה כסוי אלא בדם שחיטה אבל השוחט לצורך דם והוא שהדם צריך לו אם לצבע שהיו עושין ממנו ונקראת לכא אם לתולעת הנעשה בבגדי צמר ונקראת יאניבא חייב לכסות ואם כן מי שצריך לדם הסימנין ינחור או יעקר וישתמש בדמו כמו שיתבאר ועולת העוף אינה בשחיטה אלא במליקה כמו שהתבאר ואם מלקה שלא כדרך האמור בה אלא שמלק בסכין ובדומה לזה הרי היא נבלה כמו שהתבאר בפרק ראשון: