מאירי על חולין ס״ה

1 המשנה השמינית והכונה בה להשלים מה שהתחיל לבאר במשניות לפניה ולבאר בפרט סימני חגבים ובחגבים כל שיש לו ארבע רגלים וארבע כנפים וקרסולין וכנפיו חופין את רובו ר' יוסי אומר ושמו חגב אמר הר"מ פי' מה שאמר חופין את רובו שיהיה רחבן חופה עובי את גופו וארכן חופה רוב אורך גופו על מנת שיהא שמו חגב או השם שקורין אותו באותו הלשון למה שאנו קורין לו חגב אין מותר לאכלו:

2 אמר המאירי חגבים אלו מין עוף הם ונמצאו תמיד בשדות ובכרמים ובגנות ויש בהם הרבה מינים בהרבה שמות חלוקים זה מזה כגון ארבה סלעם חרגול ודומיהם ובתלמוד נזכרו מהם בסוגיא זו הרבה מינים מהם טמאים ומהם טהורים וסימן טהרתם כל שיש לו ארבעה סימנין והם ארבע רגלים וארבע כנפים וקרסולים והם שני כרעים ארוכים לבד הארבע רגלים סמוכים לצוארו לנתר בהם על הארץ ושיהו כנפיו חופין את רובו ור' יוסי אומר דוקא ששמו חגב הא לא נכלל בלשון העם במין חגב או שנודע כן במסורת אלא במין אחר של ארבה אע"פ שיש לו ארבעה סימנין אלו אסור וכן הלכה שהחגב כולל המינין שהם ארבה חרגול סלעם וחגב אבל ילק וחסיל וגזם אינם בכלל אלו וחייבין עליהם משום שרץ העוף וכן אתה מוצא בצאן שהוא שם מיוחד ואע"פ כן הוא שם כולל כדכתי' ואם מן הצאן קרבנו מן הכבשים ומן העזים ולפי שטתנו אף תנא קמא מודה בה ולא בא ר' יוסי לחלוק אלא לפרש כמו שנבאר וצריך שתדע שהחגבים אע"פ שהם מין עוף אין טעונין שחיטה וכמו שאמרו בשני של ע"ז גוי שהצית את האור באגם כל החגבים אסורין ופירש הטעם מפני שאינו יודע איזה אסור ואיזה מותר הא משום שחיטה לא וכן הדבר מפורש בכריתות פרק דם שחיטה ובשבת פרק ר' עקיבא ושמא תאמר היתר זה מהיכן בא אפשר שמאחר שלא הוזכרה בהם שחיטה ממילא הותרו בלא שחיטה שכל שלא נאסר בתורה בהדיא מותר הוא ובהלכות גדולות הביאו רמז לדבר מדכתיב בפרשת שמיני זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש החיה הרומשת במים מכל נפש הרומשת על הארץ הרומשת במים אלו דגים הרומשת על הארץ אלו חגבים ואחר שהזכירם אחר הדגים דינם כדגים ולדעתי אין אנו צריכין לכך שהרי הכתוב לא קראם עוף אלא שרץ העוף וכל השרצים אין להם סימנין ואין שחיטה אלא בסימנין והוא שכתוב אסף החסיל אסיפה בעלמא ולא עוד אלא שאף נחירה אינם צריכים ובתוספות תרומות אמרו אוכל אדם דגים וחגבים בין חיים בין מתים ואינו חושש:

3 זהו ביאור המשנה ומה שבא עליה בגמרא כך הוא בא לנו מין הנקרא חגב בארבעה סימנין שהזכרנו מתירין אותו ואין מדקדקין בין שראשו ארוך בין שאין ראשו ארוך אע"פ שרוב טהורות אין ראשן ארוך וכן אין מדקדקין בין יש להם זנב לשאין להם וכן בשאר דברים:

4 יש מי שמתירין בארבעה סימנין אע"פ שלא נודע ששמן חגב ובהרבה מקומות בספרד נאכלין בארבעה סימנין לפי מה שהעידו חכמי האחרונים ושמא דוקא במסרת ששמן חגב ובארצות הללו ראינו לחכמי האחרונים שהעידו שבדקו בהם ומצאום בארבעה סימנין אלא שאין המנהג להתירן הואיל ואין נודע לנו שהם נכללות במין חגב:

5 יש קצת מינין במיני החגב שאין כל סימנין אלו נבראין עמהם אלא שהם מגדלין אותם לאחר זמן מעתה לא היו להם עכשיו כל הסימנין אם נודע לזה שהוא עתיד לגדלם אחר זמן מותרין שנאמר אשר לא כרעים כתוב בא' ונקרא בוא"ו ומין זה נקרא בלשון תלמוד זחל:

6 כנפים שהצריכו בהן להיות חופין את רובו פירושו רוב ארכו ורוב הקפו והתבאר במסכת ע"ז שאין אנו צריכין בזו לרוב הניכר אלא ברוב כל שהוא דיו:

7 זה שפסקנו בכל שיש לו ארבעה סימנין שמותר אע"פ שראשו ארוך פירשו בתוספות שהוא דעת משנתנו שפירשו בה ארבעה סימנין לבד ולא הצריכו לסימן חמישי ר"ל שאין ראשו ארוך אלא אף בראש ארוך מותר והוא המין הנקרא במסכת ע"ז סוסביל ור' יוסי לא בא לחלוק על תנא קמא אלא להוסיף על דבריו לומר שמלת חגב באה ללמד שיהא שמה חגב ולא להזקיק בה שלא יהא ראשו ארוך וזהו כתנא דבי ר' ישמעאל הנזכר בגמרא שדורש המקראות בכלל ופרט וכלל ומרבה כעין הפרט והוא כל שיש לו ד' סימנין ודורש חגב שיהא שמו חגב ומ"מ תנא דבי רב אינו דורש חגב לשמו חגב אלא שאמר חגב זה נידיין והוא שאין ראשו ארוך ומזקיק עוד לסימן זה והלכה כמשנתנו וכתנא דבי ר' ישמעאל וכן נראה בשבת פרק ר' עקיבא שאמרו שם רב כהנא הוה מעבר שושיבא אפומיה אמר ליה רב שקלה כי היכי דלא לימרו קא אכיל לה ועבר משום בל תשקצו כלומר מפני שהיא חיה אלמא שושיבא מותרת והרי ראשה ארוך כמו שהתבאר בשני של ע"ז ומה שכתוב בקצת ספרים בשני של ע"ז ראשו ארוך כלי עלמא לא פליגי דאסיר דרך סוגיא נאמרה וליתה ואף אחרוני הרבנים העידו שמצאו בספרים מדוייקים כלי עלמא לא פליגי דשרי וזו היא שטתנו והוא דעת גדולי המחברים ומ"מ גדולי הפוסקים הביאו המשנה כצורתה ולא הביאו מחלקת תנא דבי רב ותנא דבי ר' ישמעאל כלל ודעתם שר' יוסי חולק עם תנא קמא שתנא קמא אינו מזקיק לשמו חגב ופסקו כתנא קמא וכן כתבוה הרבה גאונים ולדעת זה אין הלכה לא כתנא דבי רב שהרי הוא מזקיק לאין ראשו ארוך ולא כתנא דבי ר' ישמעאל שהרי הוא מזקיק לשמו חגב ושמא תאמר מאין לו לתנא קמא להתיר בראש ארוך אחר שאינו דורש המקראות בכלל ופרט וכלל שאם תאמר שהוא דורש כן הרי צריך לשמו חגב ומאחר שאינו מזקיק לשמו חגב אין לו בדרש המקראות דין ודברים איפשר דמדכתיב למינהו ארבעה פעמים הוא מביאם לארבעה סימנין וזה שאמרו בסיפרא אין לי אלא אלו מנין לרבות שאר מינין תלמוד לומר למינהו למינהו ריבה הא כיצד ילמד סתום מן המפורש מה ארבה מפורש בד' סימנין אף כל וכו' ר' יוסי אומר ושמו חגב ואע"פ ששנו שם גם כן ארבה זה גובאי ולדעת זה פרשו גדולי הרבנים כאן ולמעט ראש ארוך שמא יש לפרשה בדרך אחרת או שמא מי ששנה זו לא שנה זו ותברה אלא שקשה לפי' זה שהרי כאן אמרו דרך פשיטות והלא הצרצור הזה ר"ל מין חגב הנקרא גיריל יש לו ד' סימנין יכול יהא מותר משמע שפשוט היה להם לאיסור ואם כדבריהם הרי לדעת תנא קמא מותר לגמרי אלא שהעקר כדעת ראשון שאף תנא קמא מודה בשמו חגב ולא בא ר' יוסי לחלוק אלא לפרש ואע"פ שלמדת עקר הפסק מתוך דברינו אני רוצה להעירך מעט בביאור הסוגיא והוא שאמרו תנו רבנן את הארבה וכו' ובריתא זו אינה בבריתות של ר' חייא אלא בתורת כהנים והיינו דקרי ליה תנא דבי רב שהרי רב חיבר סיפרא וספרי ואמר ארבה זה גובאי סלעם זה רשון חרגול זה ניפול חגב זה נדיין וכל אלו הם מיני חגבים ידועים אצלם אלא שנשתנה זה מזה שארבה אין לו גבחת וסלעם יש לו ושניהם אין להם זנב וחרגול יש לו זנב ושלשתם במראה אחד וחגב אין דומה לאחד מהם במראה ואמר אחר כן למינו האמור בארבה להביא צפורת כרמים שדומה לה שאין לה גבחת ושל סלעם לרבות יוחנא ירושלמית שיש לה גבחת כסלעם ושל חרגול לרבות ארצוביא שיש לה זנב כמהו ושל חגב להביא הרזבנית שדומה לה במראיתה ותנא זה דורש המקראות בכלל ופרט לבד שאף למינהו הוא אומר שפרט הוא כל אחד למין שהוזכר בו ואשר לו כרעים הוא כלל לכל אחד מהם וארבה למינהו הוא פרט גובאי וצפורת כרמים וכן האחרים ואין כאן רבוי אחר כלל והרי כל אלו אין ראשן ארוך ותנא דבי ר' ישמעאל אמר אלו כללי כללות ואלו פרטי פרטות כלומר הרבה כללים והרבה פרטים נזכרו כאן שהנזכרים ר"ל ארבה סלעים חרגול חגב הם פרטים וכל למינו למינהו האמור בהם הם כללים ואם כן כשאתה דורש לכל אחד מהם אשר לו כרעים לכלל והנזכרים אחריו ר"ל ארבה וכו' לפרט אתה דורש למינהו האמור בכל אחד כלל שני ותרבה בהם כל שכעין הפרט ויש בהם כללים ופרטים שאינם צריכים ועליהם יתבאר בסמוך שסלעם וחגב מיותרין וכן למינהו שבכל אחד מהם ובאים לדרשא ועכשיו מתחיל בדרש המקראות ואומר ארבה זה גובאי למינהו זה צפורת כרמים ושמא תאמר והרי למינהו כלל והיה לרבות יותר כל שכעין הפרט באמת כך הוא אלא שאין עוד בארבה כעין הפרט והכי קאמר אלו לא נאמר אלא ארבה למינהו לא הייתי מרבה אלא צפורת כרמים שאין עוד כעין פרט של ארבה שהרי סלעם ומינו יש להם גבחת וחרגול ומינו יש להם זנב וחגב ומינו משתנים מן השאר במראה והוצרך סלעם ומינו לרבות כל שיש לו גבחת ר"ל שראשן מרוט וחרגול ומינו לרבות כל בני הזנבות וזהו שאחר שאמר ארבה זה גובאי למינהו זו צפורת כרמים אמר אין לי אלא שאין לו גבחת אבל יש לו גבחת מנין ת"ל סלעם שהוא ניפול ולמינהו האשכף שהוא ממינו ועדין לא באו אלא יש לו גבחת ואין לו גבחת ואין לו זנב אבל יש לו זנב מנין ת"ל חרגול שהוא רשון ולמינהו להביא כורספית ושחלנית שהם ממינה ומתוך שהוא כלל הוא מביא את שתיהן הא לתנא דבי רב אחר שהוא פרט אינו מביא אלא אחת והיא ערצוביא וודאי היא היא אחת מאלו אלא דמר קרי ליה כאתריה ומר כאתריה וכדחזינן דתנא דבי רב קרי לסלעם רשון ולחרגול ניפול והאחר בהפך ואחר כך שאל לר' ישמעאל ועדין לא שמענו אלא יש לו גבחת ואין לו יש לו זנב ואין לו אבל הבא וראשו ארוך מנין שהוא מותר צא ולמד בנין אב משלשתם שמאחר שהם נדרשים בכלל ופרט וכלל אין אנו יכולין לרבות אלא מה שהוא כעין הפרט וראש ארוך אינו כעין הפרטים והוצרך להביאה מבנין אב והוא שאמר לא ראי ארבה כראי חרגול ולא ראי חרגול כראי ארבה שהרי זה אין לו גבחת וזה יש לו זנב ולא ראי שניהם כראי סלעם שיש לו גבחת ואין לו זנב הצד השוה שבהם שיש לכלם ארבעה סימנין אף כל וכו':

8 כך היא גירסת הספרים אלא שגדולי המפרשים מקשים בה והרי למטה אמרו שסלעם מיותר וכלהו אתו מארבה וחרגול והיאך יאמר לא ראי סלעם כראי שניהם עד שהם גורסים לא ראי ארבה כראי סלעם ולא ראי סלעם כראי ארבה ולא ראי שניהם כראי חרגול ולא ראי חרגול כראי שניהם דהא ודאי חרגול לא אתי מארבה וסלעם דמה להנך שאין להם זנב ואין הכרח בכך שדרך התלמוד כך הוא ולקמן אפוכי הוא דמהפכי לה וכדקאמר אלא אמר רב אחאי כלומר דמאי דאיתמר לא קאי אלא שמ"מ הגירסא נכונה והקשה והלא הצרצור יש לי ד' סימנין יכול יהא מותר מבנין אב שלך ת"ל חגב שיהא בכלל שם חגב וזה אינו כן:

9 וחזר והקשה והא לא דמי כללא קמא כו' דכללא קמא לא מצריך אלא חד סימן והם הכרעים ובתרא מרבי ארבעה דהיינו כל שדומה בה לארבה ואמר ליה אין הכי נמי והיינו דאמרינן בעלמא דר' ישמעאל דריש כללי ופרטי כי האי גונא וכדקאמר בפרק מרובה אם המצא וכו' הגנבה כלל משור עד חמור פרט חיים חזר וכלל ואע"ג דבתרא לא מרבה אלא בעלי חיים ואע"ג דמשמע דאיהו דריש אנא לא דרשינן ואם כן היאך פוסקים כמותו לא היא דאנן נמי דרשינן אלא דמיניה הוא דגמרינן והיינו דבפירקא קמא דזבחים הקשו והא לא דמי וכו' והשיב הא אשכחן דתנא דבי ר' ישמעאל דריש כי האי גונא אלמא אנן נמי דרשינן דהא ר' ישמעאל לא איירי התם כלל ויש בכאן בחדושין כמה קושיות אלא שאין בהם עקר ואיני מכוין בה אלא לישב ענין הסוגיא והקשה רב אחאי מה להצד השוה שאין ראשו ארוך ואין ללמוד מהם ראש ארוך וכי תימא הואיל ושוים בארבע רגלים וכו' דמיון חזק הוא ולא פרכינן כלומר דלאו בנין אב בלחוד הוא דאי הכי לא הוה מרבינן אלא דדמי ליה לגמרי אבל זה כלל ופרט וכלל הוא ואע"ג דעבדינן בנין אב מן הפרטים אהני כללא בתרא לרבויי כל דדמי ליה בחד צד אע"ג דלא דמי ליה לגמרי ומרבינן לראש ארוך הואיל ומ"מ שוה בד' סימנין אי הכי חרגול נמי לא ליכתוב וליתיה מאידך דהא שוי ליה בד' סימנין אלא מאי טעמא לא מייתית ליה משום דאיכא למיפרך מה להנך שאין להם זנב ולא דמי לפרטא לגמרי מכל צד ולא אמרינן כללא בתרא עקר לטפויי טפי ר"ל כל דדמי ליה בקצת צדדין אע"ג דלא דמי בכל צדדיו אלא כללא קמא עקר ולא אהני בתרא אלא לרבות הדומה בכל צד כדאיתא בעירובין ופרישנא לה בפרק נגמר הדין ואם כן הכא נמי כו' אלא אמר רב אחאי סלעם קרא יתירא הוא דכלהו מארבה וחרגול אתו וכי פרכת בארבה אין לו גבחת הרי חרגול וכי פרכת בחרגול שיש לו זנב הרי ארבה ואם אינו ענין לגופו תנהו ענין לראש ארוך וחגב דמייתר אתי לשמו חגב ולמעט צרצור והקשה למה שאמר יכול אפי' לא היו בו סימנין הללו והיכי הוה אפשר למימר הכי והא ארבה וחרגול כתיבי ובעינן דדמי להו ותירץ אי לא כתיב סלעם כדקאמרת דלא הוה מצי לאייתוי אלא דדמי ליה והוה קשי לן למינהו למה לי אבל השתא דכתיב סלעם לרבויי ראש ארוך אע"ג דלא דמי לגמרי דהא אידך לאו ראשו ארוך הוה סלקא דעתך נמי למימר דחגב מרבה כל ששמו חגב אע"פ שאין בו ארבעה סימנין הואיל ודמי בכל דהו ת"ל למינהו עד שיהו בו כל סימנין אלו ולמינהו דסלעם נמי איצטריך דאי לא כתוב הוה ליה בהדי אשר לו כרעים כלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט ולמעוטי מין סלעם דהיינו אושכף והיינו דאמר לעיל למינהו להביא את האושכף זהו ביאור השמועה לשטת גדולי הרבנים והיא עקר ואע"פ שבקצת חדושים וקצת תוספות האריכו בה הרבה בקושיות ותירוצין אין צורך בכך: