מאירי על חולין קל״ה

1 פרק עשירי אחד עשר בעזר הצור:

2 ראשית הגז. כונת הפרק לבאר בשלמות ענין ראשית הגז הניתן לכהן ואע"פ שאין זה מענין המסכתא נתגלגל על ידי מה שנמשך לבאר בענין ב' מתנות כהנה כמו שהקדמנו בראש המסכתא ועניני הפרק אמנם יחלקו לארבעה חלקים הראשון באיזה מקום ובאיזה זמן נוהג וכן אם בחולין אם במוקדשין השני באיזה מין של בהמה נוהג ובכמה בהמות נוהג השלישי בשיעור המתנה כמה צריך שיהא בה ועל איזה תכונה צריך ליתנה ר"ל אם מלובנת אם כמות שהיא הרביעי איזה דבר פוטר את המין המחוייב שלא ליתן ובכלל זה מי הוא המחוייב ליתן זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בסבתם דברים אחרים שלא מן הכונה כמו שיתבאר:

3 והמשנה הראשונה ממנו תכוין לבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר ראשית הגז נוהג בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין אבל לא במוקדשין אמר הר"מ פי' פסק זו ההלכה שאינו נוהג אלא בארץ ומה שאמר אבל לא במוקדשין אין דעתו לומר קדשי מזבח לפי שזה מבואר שנ' לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך אבל ר"ל בקדשי בדק הבית שנאמר גז צאנך ולא של הקדש:

4 אמר המאירי ראשית הגז וכו' מתוך שלא נתנה נחלה לשבט לוי הוצרכו לזכות משלחן גבוה לפי צרכיהם ואחר שזכה להם הקב"ה מאכלם ומשתיהם מן התרומות והמעשרות ושירי המנחות ולחם הפנים והדומים להם וזיכה להם בשר בכדי פרפראותיהם מן המתנות שהזכרנו ר"ל הזרוע והלחיים והקיבה ושאר בשר שזוכין בו מקדשי קדשים ופירותיהם מן הבכורים זיכה להם בראשית הגז לצורך מלבושיהם וכן זיכה להם לשאר הוצאותיהם גזל הגר וחרמין ופדיון הבן ושדה אחוזה ומצוה זו ר"ל ראשית הגז הוא שמצוה לכל ישראל וכן הלוי בכללם כשגוזזין את צאנם שיתנו ראשית הגז לכהן כל זמן שהוא גוזזם ואמר במשנה זה שמצוה נוהגת בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית בחלין אבל לא במוקדשין:

5 זהו ביאור המשנה וענין המוקדשין שאין מצוה זו נוהגת בהם יתבאר בגמ' בריוח ומ"מ משנה זו כולה הלכה היא חוץ ממה שנאמר בה שהיא נוהגת בחוצה לארץ והוא שבגמ' יתבאר שאינה נוהגת אלא בארץ בין בפני הבית בין שלא בפני הבית וכן הלכה ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמ' אלו הן:

6 מוקדשין שאמרו שאין ראשית הגז נוהג בהם לא סוף דבר קדשי הגוף אפי' הוממו ונפדו שהרי אסורין הם בגיזה ומה שהוא קדוש אין צריך לומר בו שאינו ניתן לכהן אלא אפי' בקדשי בדק הבית שלא פדאן שהרי מ"מ אסורין בגיזה מדברי סופרים אפי' עבר וגזזן הרי הגיזה מ"מ קדושה מדברי סופרים ואין צריך לפדותה כדי ליתנה לכהן לפי דרכך למדת לפי שטה זו שגיזת בהמה של בדק הבית יכול לפדותה אע"פ שאינה בת העמדה וכל הקדוש בבעלי חיים טעון העמדה והערכה מפני שלא נאמר כן בקדשי בדק הבית במה שאינו בעלי חיים עצמו אע"פ שהוא עליו וכל שכן לדעת הפוסקים שקדשי בדק הבית כל שבבעלי חיים טעון העמדה והערכה כבעל חיים עצמו שאין גיזה זו בת פדיון ואין ראוי ליתנה לכהן:

7 וכן אם הקדיש בהמה לבדק הבית חוץ מגזותיה אע"פ שאין בגיזה זו שום קדושה אינו גוזז כדי ליתן לכהן ואין צריך לומר אם הקדיש כן קדשי הגוף שהרי אף בדרך זה מ"מ אסורה בגיזה וכן אם הקדיש גיזה עצמה לבדק הבית הואיל וצריכה פדיון אינו חייב ליתן ממנה ראשית הגז לכהן:

8 קדשים שקדם מום קבוע להקדשן ונפדית חייבת בראשית הגז כחולין גמורין קדם הקדשן למומן או שקדם מום עובר להקדשן ואחר כך נולד בהם מום קבוע ונפדו פטורין מראשית הגז על הדרך שביארנו בפרק הזרוע לענין מתנות:

9 המקדיש אבר אחד מן הבהמה הן לבדק הבית הן למזבח הרי הדבר ספק אם נאסור את כלה בגזה ועבודה אם לאו כמו שיתבאר במקום אחר:

10 וכן יתבאר במקום אחר שהמקדיש עובר למזבח אמו מותרת בגזה שאין הגיזה מזקת לולד ומ"מ אסור לעבוד בה שהעבודה מכחשת את העובר:

11 המקדיש אבר מן הבהמה לעולה יש בו צדדין שכלה קדושה ויש בו צדדין שאין קדושה אלא באבר וכבר ביארנו ענין זה בפרק בהמה המקשה:

12 בהמת השותפין חייבת בראשית הגז אלא שיש מחלוקת בין המפרשים בדבר זה והוא שגדולי המפרשים כתבו שאם יש ביניהן חמש צאן שהוא שיעור חיוב ראשית הגז כמו שיתבאר הואיל ויש לו חלק בכל אחת חייב וגדולי המחברים כתבו שאינו חייב אא"כ יש בין בכדי שאם יחלקו יגיעו לכל אחד חמש צאן שהוא חיוב שיעור ראשית הגז היה שותף עם הגוי פטור אפי' היה כמה שהרי מ"מ יש לגוי חלק בכל אחת מהן:

13 ישראל שהוא שותף עם הגוי בתבואה חלקו של ישראל חייב שאין שותפות הגוי פוטרת בתרומה אבל חלקו של גוי יש צדדין שהוא חייב מדברי סופרים אם לקח ישראל ממנו ויש צדדין שהוא פטור כיצד ישראל וגוי שלקחו שדה בשותפות וחלקו התבואה הן בקמה הן בגדיש אם היה דבר זה בארץ ישראל שהתרומות והמעשרות בה מן התורה וכבר ידעת שכל שהוא מן התורה אין ברירה והרי אף כשחלקו נמצאו החלקים כלם מעורב בהם ישראל וגוי נמצאת תבואה זו טבל וחלין מעורבין זה בזה וכיצד יעשה יש אומרין שאין לו תקנה שנמצא מפריש מן הפטור על החיוב שאע"פ שחלקו של גוי חייב מ"מ מדברי סופרים הוא ומ"מ גדולי הרבנים פירשו שיש לו תקנה והוא שיפריש ממקום אחר על המחוייב שבכאן ואם אין לו ממקום אחר מפריש מניה וביה לחשבון הכל שאם יש כאן עשרים סאין בולל את הכל ומפריש שנים ואומדין חייב לחייב ופטור לפטור על הדרך שביארנו במסכת ראש השנה בחדש וישן צובר גרנו ואומדין ישן לישן וחדש לחדש ויש חולקין בזו שלא נאמר אלא בששניהם חיוב וכן יש מי שאומר שלא נאמר אלא בלח כגון יין ושמן שהוא מתערב יפה כמו שביארנו במסכת ראש השנה:

14 היתה תבואה זו של סוריא שאין חיובה אלא מדברי סופרים כבר ידעת שכל שמדברי סופרים יש ברירה והרי חלקו של ישראל טבל גמור ומתקנו ושל גוי פטור מכלום:

15 תבואת השותפין ישראלים הרי היא בחיובה כאלו היא של אחד לגמרי לא נאמר דגנך אלא למעט דגון גוי כגון גוי שלקח תבואה של ישראל ומרחה שמרוחו פוטר אפי' חזר ישראל ולקחה וכן בא דגון גוי למעט שאר דברים כמו שיתבאר במקומו בע"ה:

16 עיסת השותפין ישראלים חייבת בחלה היה גוי שותף בה עמו אם יש בחלקו של ישראל כשיעור חלה חייב וכמה שיעורה כדי עיסת מדבר והוא היה עומר והעומר עשירית האיפה ואיפה שלש סאין וסאה ששת קבין וקב ארבעת לוגין ולוג ששה ביצים נמצא שיעור חלה כשיעור מ"ג ביצים וחומש ביצה כמו שיתבאר במקומו:

17 שדה של שני שותפין חייבת בפאה ומ"מ אם היה נכרי שותף בה יראה שהיא פטורה:

18 בהמת השותפין חייבת בבכורה לא נאמר בקרך אלא למעט שאם היה הגוי שותף בה הן באם הן בולד אפי' לא היה לו אלא אבר אחד פטורה כל זמן שאם יחתך חלק הגוי ישאר הבכור בעל מום כמו שיתבאר במקומו:

19 בית של שותפין ישראלים חייב במזוזה לא נאמר ביתך אלא לדרוש דרך ביאתך ר"ל שיניחנה מצד ימין הנכנס שהביאה מיוחסת לימין מפני שכל זמן אדם עוקר את רגלו הימנית תחלה: