מאירי על חולין נ״ח

1 בריכה של ביצים שהיו במעי נקבת העוף בשעה שנטרפה כלן אסורות וכן התבאר בעדויות והם הנקראים ביצת טרפה ומה שאמרו בה מפני שגדלה באיסור פירושו מפני שנגמרת באיסור ומתוך כך כלן אסורות בין אותן שנגמרו לגמרי בין אותן שלא נגמרו שאף אותן שנגמרו מ"מ כיון דאגידא בגופה כגופה דמיא ואפי' נולדה ביום שנטרפה מ"מ גוזרין בה אבל ביצת נבלה והוא שנתנבלה בשחיטה אותן שלא נגמרו בקליפתן אסורות ואותן שנגמרו בקליפתן החיצונה והוא שנאמר עליה במסכת עדויות כיוצא בה בשוק נמכרת גדולי המחברים כתבו שמותרת שהרי לא גדלה ולא גמרה באיסור ואינו נראה שהרי בית שמאי ובית הלל נחלקו בה במסכת עדויות ובית הלל אוסרין וודאי הלכה כדבריהם ואע"פ שיש נסעדים בה במה שאמרו השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותר לאכלן בחלב אלמא ביצה לאו כגופה היא פירשו בהלכות גדולות שבשר עוף בחלב הואיל ומדברי סופרים הוא הקלו בה וקצת רבנים הוסיפו שאף לדעת הסובר דאוריתא הואיל ואין איסורו מגופו אלא מצד תערובתו הקלו בו ובתוספות תירצו שלענין איסור עצמה כשם שגזרנו בביצת טרפה שנגמרה כגון שנולדה ביום הטרפות אטו אותה שנגמרה באיסור כך ראוי לגזור בשם נבלה משום של טרפה וחדא גזרה היא ויש מפרשים טעם ההיתר משום דכפירשא בעלמא היא ואף בתלמוד המערב שבמסכת יום טוב פרק ראשון אמרו בית הלל כמשנה ראשונה בית שמאי כמשנה אחרונה דאמר ר' יוחנן בראשונה לא היו מעמידין לא בקיבת נבלה ולא בקיבת הגוי חזרו לומר אין מעמידין בקיבת הגוי אבל מעמידין בקיבת נבלה משום דכפירשא בעלמא היא ונמצא בית שמאי כמשנה אחרונה ונראה שעל זו סמכו להתיר אלא שאין ראוי לדחות תלמוד שלנו:

2 ביצים של ספק טרפה כל שהם של בריכה ראשונה שהיתה שם בשעת הטרפות מצניעין אותם עד שתכלה הבריכה אם חוזרת וטוענת כשרים שהרי יצאה מספק טרפה וכן אם שהתה שנים עשר חדש אע"פ שלא חזרה וטענה ולא שהתה שנים עשר חדש אסורים:

3 עגל שנולד מן הטרפה הודאית מותר אע"פ שבכמה מקומות אמרו עובר ירך אמו הוא הואיל ובכאן אין איסור האם אלא מחמת שאינה חיה וולד זה חי הוא אין חיותו נגרר אחר האם כלל ואפי' לגבוה מותר ליקרב ולמדת ממה שכתבנו שהביצה נחשבת כגוף התרנגולת ובולד בהמה למדת שאינו ירך אמו ומה שיש לפקפק בה ממה שמצינו בהפך במה שאמרו פרה שהזיקה גובה מוולדה תרנגולת שהזיקה אינה גובה מביצתה כבר תירצנוה בבא קמא פרק שור שנגח את הפרה:

4 ואפרוח שנולד מביצת הטרפה אין זה מקום ביאורו ובמסכת תמורה התבאר שהוא מותר שבשעה שנוצר כבר נרקבה הביצה ונסרחה ואין לה איסור ואפי' לגבוה מותר כמו שהתבאר שם:

5 כשם שביצת טרפה אסורה כך חלבה אסור ומ"מ כשרה שינקה מן הטרפה קיבתה מותרת שאין חלב הכנוס בתוכה אלא פרש בעלמא אבל חלב הטרפה בעצמו ודאי אסור ודבר זה מתבאר במסכתא זו בפרק כל הבשר:

6 יש אומרים שכל ספק טרפה שעמדה כ"א יום שלא הטילה ביצים ולסוף כ"א יום הטילה שכשרה היא וביצתה אלו היו שם אלו בשעת הטרפות כבר יצאו כבר נאמר במסכת בכורות תרנגולת לאחד ועשרים יום:

7 תולעים שנתהוו בפירות בעוד שהן מחוברים באילן או באביהן אסורין משום שרץ השורץ על הארץ אע"פ שלא שרצו ממש על הארץ הואיל ושרצו במחובר לארץ הרי הוא כמי ששרצו בארץ וזו היא שאמרו אמר שמואל קישות שהתליעה באיביה אסורה ומ"מ בתוספות דחאוה ממה שאמרו עליה למטה לימא מסייע ליה דתני חדא על הארץ להוציא זיזין שבעדשים ויתושים שבכליסין ותולעים שבתמרים וגרוגרות ותניא אידך על הארץ לרבות תולעים שבעקרי זיתים ועיקרי גפנים מאי לאו אידי ואידי בפירא אלא דהא באיביה הא שלא באיביה ותרץ לא אידי ואידי באיביה הא בפירא הא באילנא אלמא כל דבפירא שרי אף כשהתליע במחובר ומתוך כך הקלו באכילת פולים והדומים להם בלא שום בדיקה שאף אם היו שם בודאי מותרות וכן הסכימו בתוספות עם אחרוני הרבנים ומ"מ גדולי הפוסקים וגדולי המחברים פסקו כשמואל וממה שנשאו ונתנו כאן לדעתו והוא שאמרו אמר רב הונא כל בריה שאין בה עצם אינה מתקיימת שנים עשר חדש ואמרו עליה שמע מינה מדרב הונא הא דאמר שמואל קישות שהתליעה באיביה אסורה הני תמרי דכדא לאחר שנים עשר חדש שריין שאם התליעו במחובר הרי מתו ואם הם חיים ודאי תוך שנים עשר חדש נבראו והרי לא פירשו שהרי בתוך הכלי עמדו אלמא הלכתא היא וזו שלמטה דרך התלמוד הוא לדחות ולומר לא תסייעיה מהכא ומ"מ קושיא נמי ליכא אלא שלבי חוכך להקל ממה שאמרו בה למטה דיקא נמי דקתני שבעקרי זיתים ועקרי גפנים הא כל שבפרי מותר שמע מינה וכל שמעלין כן בסוגיא ברוב פעמים הלכה היא אלא שראוי לחוש ואף בקדושין בענין קדושין המסורין לביאה מצינו שאמר דיקא נמי אע"פ שאינה הלכה ומ"מ אם התליעו לאחר שנתלשו מותרין אא"כ פירשו מן הפרי אבל אם פרשו כלל אסורין משום שרץ הארץ כמו שיתבאר:

8 אף לדעת האוסרין במחובר פירשו בתוספות שלא נאסר אלא כשהחור גדול כל כך שהראש יכול להתהלך בתוכה הא אותן השרצים הנמצאים בפולים הואיל ואין חורו מחזיק יותר אין כאן שירוץ ואף גדולי הרבנים מסכימים לכך שפירשו שכיון שהתולע מהלך לתוך הקישות במחובר הרי הוא כמהלך על הארץ והדברים נראין אלא שגדולי האחרונים חולקים לומר שכל שהתליע באביה אסור וכן נראה לי שהרי רוב המתליעים כך הם והיאך החליטם באיסור:

9 קולא אחרת יצאה מחכמי הצרפתים בענין זה שאין חוששין לפירות מן הסתם אפי' באותם שהשירוץ מצוי בהם ואין מצריכין בדיקה מן הסתם ואף גדולי הרבנים מסכימים בה שפירשו הני תמרי דכדא שהתליעו ואין ידוע אם במחובר אם בתלוש ויש מקשים שאם כן היה לו לומר הני פירי דאיתליעו ולא לומר סתם תמרי דכדא אלא הואיל ודרכם בכך חוששין להם מן הסתם וצריכים בדיקה שכל שהדבר מצוי חוששין אף למיעוט וכענין סירכות שבריאה שאף אלו עלולים הם בהתלעה וכן אמרו למטה לא לישפי איניש שכרא באורתא בציבתא דילמא פריש ממנה לצבתא והדר פריש למנא ועובר משום שרץ השורץ על הארץ אלמא שחששו להם מן הספק הואיל והיבחושים מצויים שם וזהו דעת גדולי המחברים וגדולי המפרשים ומכאן נוהגים שלא לאכול פולים ועדשים בלא בדיקה אפי' רכים שרחשים דקים מצויים בהם אף במחובר מלבד אותם הנעשים בהם אחר שנתלשו וכן לדעת זה בכל שדרכו להתליע אלא שבכלן אם עבר ובשל מותר שמא לא התליעו ואם התליעו שמא נמוחו ומ"מ בפולים מיהא יש אומרים שכשנתישנו הפולים כבר מתו אותם הרחשים הדקים ונעשים שם אותם הנקראים גורגולש ואינם גדלים במחובר כלל ומתוך כך יש אומרים שבפולים אין צריך שנים עשר חדש אלא תכף שנתישנו מותרות שהראש הדק כבר מת ואותו שנתהוה לא פירש שהרי הנקב סתום ואפי' נפתח אין חוששין שיצא וחזר שמשיצא אינו חוזר וכמו שהקשו בשמועה שהזכרנו אי הכי במנא נמי ניחוש דילמא פריש לדפנא דמנא והדר נפיל למנא ותירץ היינו רביתיה ואם איתא ניחוש דילמא פריש לדפנא דמנא מאבראי והדר לגו חביתא אלא משפירש אינו חוזר לתוכו אלא שיש חוששים שמא יפרוש מצד המים ואחר שפרשו מחיים אסורה ונוהגים להרתיח המים יפה קודם שיתנו שם הפולים כדי שימות הרחש מיד בתוך חורו אלא שיש אוסרין אף בפירשה מתה כמו שיתבאר ונוהגין לתתם תחלה במים צוננין כדי שיפרוש כל העתיד לפרוש ואחר כך נותנן במים רותחין וכשמוצאן בחוץ משליכן ואוכל את השאר אלא שמ"מ יש לחוש בכלם שמא הרחשים הדקים שבמחובר איפשר להתקיים כל שנים עשר חדש ומי הודיענו שכבר מתו ולא עוד אלא שמא הם הם אותם השחורים שאנו מוצאים בהם אחר כך שהרי אף אנו מוצאים בהם לפעמים שנים ושלשה אלא ודאי כל הפירות שוים בדבר זה וכל אותם שדרכם להתליע צריכים בדיקה או שנים עשר חדש ומ"מ פירות שעמדו שנים עשר חדש בכלי אחר שנים עשר חדש מותרין בלא בדיקה שאם התליעו במחובר הרי מתו שכל בריה שאין לה עצם אינה מתקיימת שנים עשר חדש והרי היא כעפר בעלמא ואם אנו רואים אותם חיים ודאי תוך שנים עשר חדש התליעו ובתלוש והרי לא שרצו על הארץ שהרי בתוך הכלי עמדו להם שמא תאמר אם חורם פתוח נחוש להם שמא פרשו כל שיצא מחורו אין חוששין שיחזור בו וגדולי המפרשים כתבו בפולין שהשלימות אין מחזיקין בהם ריעות אלא שמ"מ הנקובות צריך לבדקן ולהשליך השרץ שבתוכן ובעדשים שאין בדיקה ביד בודקין אותן במים שהנקיבות צפות על פני המים וכן כתבו שהחדשות אין מחזיקין בהן ריעות מפני שאינו מצוי ואחר שמצינו בענין זה כמה קולות ושאין האסור ברור בידינו כל כך אין מחליטין את המקילין בעוברי עבירה אלא שמ"מ מורים להם כן והמחמירים מחזיקין אותה להם במדה נכבדת ומשנת חסידים ובעל נפש יחוש לעצמו ושיעור זה של שנים עשר חדש יש פוסקים בו ששה חדשים וכן היא בתלמוד המערב במסכת שבת אלא ששם אמרו אינה חיה וכאן אמרו אינה מתקיימת ומתוך כך יש מחלקין ביניהם לומר חי הוא דלא הוי מששה חדשים ואילך אבל מתקיים הוא עד שנים עשר חדש ולמדים ממנה שכל שמוצאין אותו חי אחר ששה חדשים בידוע שלא התליע במחובר אלא בתלוש וכל שלא פירש מותר וכשנמצא מת אפשר שהתליע במחובר ואף בלא פרש אסור עד שנים עשר חדש ומשנים עשר חדש ואילך מותרין בין חי בין מת כמו שכתבנו ומ"מ גדולי הרבנים מחמירים דדוקא חי אבל מת שמא במחובר התליעו ומתו וקיימי באיסור וכן כתבוה גדולי פורווינצאה ואין הדברים נראין שכל שעברו עליו י"ב חדש עפרא בעלמא הוא ולמטה יתרחבו הדברים בענין זה יותר:

10 בהמה שהיתה חסרת רגל או יתרת רגל לענין בכור הרי זה מום אף ברגליה הראשונים אבל לענין טרפות רגליה הראשונים אין בהם שום טרפות אפי' נשמט ראש עצם שלישי שלו ממקום תחיבתה בגוף ויש מי שחושש בזו מחשש הריאה ואין דבריו נראין כלל שהרי אף בשבירת צלעות אין חוששין לריאה כלל:

11 היתה חסרת רגל בצד רגליה האחרונים אם היתה חסרה בירך או בשוק טרפה היתה חסרת רגל הנמכר עם הראש כשרה היתה יתרת רגל בצד זה אם מצומת הגידין ולמטה כשרה על איזה צד שתפרש כל יתר כנטול דמי אם משם ולמעלה יש אוסרין כאלו ניטל אף העקרי וכן שטת סוגיא זו מוכחת ונמצא לדעת זה ענין כל יתר כנטול שמפרשים אותו כמי שניטל העקרי אלא שיש מפרשים כניטל היתר ואין שטת סוגיא זו מוכחת כדבריהם שאם כן היאך היא טרפה בכאן והלא אבר זה אינו יוצא ממקום שאם ניטל ממנו יהא העקרי נפסל בנקב ומ"מ למי שפירש בו כאלו ניטל עם מקומו יש לחוש בזו מחסרון בוקא דאטמא אם הוא מתחיל ביתירותו משם ואף לפי' כאלו ניטל היתר יש לפרש בו שנעשה העקרי כנשמט והוה ליה שמוטת ירך:

12 כל שנמצא במעין מעי אחד יתר טורפין אותה על איזה צד שתפרש כל יתר כנטול דמי ואם מעי היתר מחובר ודבק לעקרי בלא שום פירוד ונשפכין זה לזה הרי הוא כאחד וכשרה:

13 אע"פ שאין הדבר מצוי להיות שום מעי עובר מבית הכוסות להמסס אם נמצא כן כשרה כך קבלו רבותינו בתלמוד שכל עזים מדבריות יש להם כן וכל שיש במינו כן אף במדברי אין פוסלין מאותו דבר אף לבייתי ואין למדין מזה להקל במעי אחר שהוא יתר אפי' מבית הכוסות עצמו למקום אחר כגון לכרס או לכיוצא בו:

14 אע"פ שהחלטנו הדבר שכל מעי היתר טרפה יש בו צדדין להכשיר כיצד כל מעי שהוא אחד מצד שרשו והוא המקום שיוצא משם והוא הקיבה ובאמצעיתו נתפצל מתוכו מעי אחר כענף היוצא מן הבד ופצול זה מתארך עד כאורך אצבע ויש מפרשים כרחב אצבע אלא שבכל מקום כאצבע פירושו כאורך אצבע ולסוף שיעור זה חוזר והולך ומתאחד עם המעי הראשון עד שלא יגיע לתחום תחתית המעי הראשון כשיעור אצבע כשרה ר"ל שלא ישאר שישאר ממקום שחזר ומתאחד עמו עד סוף המעי ר"ל הכרכשא כארך אצבע כשרה אבל אם היו שנים משרשן אע"פ שנתאחדו אחר כך או שהיו אחד משרשן ונתפצלו ואורך פצולן מתארך יותר מכאורך אצבע או שנתפצל לצד סוף המעי שנמצא אחד משרשו ואין בפצולו אורך אצבע אלא שאינו חוזר ומתערב עד שלא יגיע לתחום תחתית של ראשון בשיעור אצבע אע"פ שמתאחד עמו כשמגיע לתחום סוף המעי הראשון או שהיו אחד משרשן ואין פיצולן יותר מכאצבע וחזרו ונתאחדו קודם שיגיע לתחתית הראשון אלא שפצול זה יוצא משני צדי המעי טרפה וכנגדו בעוף אפי' נתפצל פצול זה משני צדדין כשרה ובלבד על שאר הצדדין שביארנו:

15 ודבר זה מבולבל בפירושו ביד מפרשים ומה שכתבתי נראה לי בפי' השמועה ובפסק ענין שבה וביאור השמועה לדעת זה העיד נתן על שני בני מעין היוצאין מן הבהמה כאחת ר"ל שהאחד יתר שטרפה בבהמה וכשרה בעוף בד"א שטרפה בבהמה בשני מקומות כלומר הן שיהו שנים בשעה שיוצאין מן הקיבה שלא היו אחד במקום השורש הן שנתפצל באמצע אלא שנתפצל משני צדי המעי אבל במקום אחד כשר אף בבהמה כל שכלים עד כאצבע ושאל בה מאי כלין עד כאצבע ופליגי בה וכו' חד אמר דהדרי וערבי כלומר שיהו חוזרים ומתאחדים בשיעור אצבע והוא שיהא הפיצול כלה לסוף אצבע ויחזור ויתאחד וחד אמר אע"ג דלא הדרי וערבי וקס"ד דלא הדרי וערבי כלל ושאלו לו ואם כן מאי וכלים עד כאצבע ופירש בו כלים מלמטה כלומר אע"ג דלא הדרי וערבי לסוף אצבע כל שיתערב עמו כשיגיע לכאצבע סמוך לבית הרעי:

16 ולענין פסק בעינן לתרויהו ואינו כשר בבהמה אלא בארבעה תנאים והוא שיהא אחד משרשו ושלא יתפצל אלא מצד אחד ושלא יתארך פצולו יותר מכאצבע ומיד שיגיע הפצול לכאצבע יחזור ויתאחד ושיהא במקום חזרת חבורו עמו רחוק כאצבע מבית הרעי ובעוף כשרה אף כשנתפצל בשני צדדין שכך היה ידוע להם בענינים אלו ונמצאו בו שלשה תנאים ושמא תאמר ומאיזה צד אנו מחמירין כשניהם והרי מי שהזקיק שלא להיות פצולו למעלה ארוך יותר מכאצבע אינו מקפיד בחזרת חבורו כמה שיהא קרוב מסוף הכרכשא וכן מי שמקפיד בזו אין מקפיד בזו תדע שכך הוא אלא שיש פוסקים כזה ויש פוסקים כזה ואין בידינו להכריע ולא עוד אלא שבהלכות גדולות גורסין כלים מלמעלה ומחליפים זה לשל זה ומתוך כך מחמירין כשניהם או כאחד מהם לשני הגרסאות ומתוך שאין אנו בקיאים בענינים אלו לענין הוראה כל שאנו מוצאים יתר במעין אוסרין אותו אא"כ במעי הגדול ובתנאים אלו וצריך להתישב בדבר לחסרון הבקיאות וכבר אירע פעם אחד בעיר גדולה שהיה בה מרביץ לתורה שמצא במעי היוצא מן הקיבה אחר שנמשך המעי הגדול זרת או זרתיים מעי אחר ונמלכו כלן לאסרו עד שאמר להם הטבח שכך הוא בכל בהמות שבעולם ובדקו באותו היום כמה טלאים ומצאוהו בכלם אלא שלא מצאום בשיעור אחד לא הם ולא מקום יציאתם מן המעי הגדול אבל מ"מ בכלם מצאוהו ומצאו מפורש שהוא הקרוי סניא דיבי ונקרא כן על שהוא כחוש מאד עד שהזאבים כשטורפים את הבהמה ואוכלים את בשרה מניחים אותו וקצת לועזות קורין אותו בדיל קרשטיאנגי והוא מחובר ראשו אחד בכבד והאחד בדקין וכלה במעי הגדול היוצא מן הקיבה ופעמים שחותכין אותו וכלו נשאר בכבד ונשאר המעי הגדול חלק כאלו לא נתחבר בו זה מעולם ופעמים שנשאר כלו עם המעי ופעמים מקצתו ומתוך כך טועים בו קצת בני אדם ומדמים שהוא יתר וכן כל כיוצא בזה צריך הרבה להתישב בדבר על פי בקיאים:

17 נוצה של עוף מצטרפת עם הבשר לכביצה לטמא טומאת אוכלין כדין המקומות הרכים כמו שיתבאר במסכתא זו ונוצה זו פירשו בה אותו הדק בתכלית הסמוך לבשר ונקראת וולוא ומ"מ לענין פגול בקדשים אינו מצטרף לכזית ואם חישב לאכול כזית בין בשר ונוצה חוץ לזמנו אין כאן פגול:

18 המשנה החמישית והכונה להשלים בה מה שהתחיל לבאר בשלפניה אלא שהיא בין בבהמה בין בעוף והוא שאמר אחוזת הדם המעושנת והמצוננת ושאכלה הרדופני ושאכלה צואת תרנגולין או ששתתה מים הרעים כשרה אכלה סם המות או שהכישה נחש מותרת משום טרפה ואסורה משום סכנת נפשות אמר הר"מ פי' אחוזת דם הוא שגבר הדם עליו עד שחנקה והמעושנת שגברה עליו המרה השחורה אמרו בבריתא והמצוננת שגברה עליה הליחה הלבנה עד שנתבטלו חושיה ולא זכרו תגבורת המרה האדומה לפי שהוא בבהמה מעוטה ביותר כמו שנתבאר בספר רפואת הבהמות והרדופני הוא עשב כשאוכלין אותו הבהמות יהרגו אותן ואינו מזיק לבני אדם כמו צואת התרנגולין ומה שאמר סם המות ר"ל הדבר שהורג האדם אם יאכל ממנו לפי שיש דברים שהם מזון יפה למין ידוע מבעלי חיים וסם המות לבעלי חיים אחרים וזה מפורסם אצל הרופאים:

19 אמר המאירי אחוזת הדם ר"ל שגבר עליה דם ונעשית חולה לסבתו וכן המעושנת ר"ל שנכנס עשן בתוכה והמצוננת שאחזתה צנה וחלתה ושאכלה הרדופני והוא עשב ידוע בו שהוא סם המות של בהמה ומ"מ אינה נוקבת אלא שמסכנת ושאכלה צואת תרנגולין והיה ידוע להם שהוא מזיק לבהמה וכן ששתתה מים הרעים ר"ל מים מגולין כשרה שכל אלו אין בהם חשש נקיבת הדקין אלא חשש סכנה ומסוכנת מותרת וכן אין כאן חשש סכנת נפשות לאדם אף במים מגולין שכבר נאבדה בם המרה ר"ל כח הארס אבל אם אכלה העשבים שהם סם המות לאדם או שהכישה נחש אע"פ שמותרת משום טרפה שהרי אין כאן חשש נקיבה אסורה משום סכנת נפשות ולמדת שארס נחש אינו מזיק לבהמה ואין בה דין דריסה אלא בדורסים בצפורן:

20 זהו ביאור המשנה וכן הלכה ומה שבא עליה בגמרא כך הוא:

21 הלעיטה קורטי חלתית וכן כל דבר שהוא נוקב וממית חוששין שמא ניקבו הדקין וטרפה אבל בעלין של חלתית אין כחם חזק כל כך ומותרת:

22 בהמה שנשנה נחש במקום ידוע ובדקו אותו אבר ולא מצאו בו נזק אין סומכין על בדיקה זו לאכל ממנה בצליי' מועטת מפני הסכנה עד שיונח בתנור ויצלו אותה צלייה גמורה ותהא צלייתו עולה יפה מעשה היה באחת שנשכה נחש ופסקה רגליה האחרונים ובדקו בצומת גידין ומצאום בקיומם וכשהושיבוה בתנור לצלות נפל הבשר תלחים תלחים כבשר המתמסמס וקראו על עצמם לא יאונה לצדיק כל און: