מאירי על חולין ל״ט

1 וזה ביאור המשנה ולא נשלם בה ענין פסק הדברים ככל הצורך ודברים שנאמרו בגמרא להשלמת פסק ענין זה עם שאר דברים שבאו שם אלו הן:

2 השוחט לנכרי אפי' היתה בהמה של נכרי ואפי' שמענו עליו בפירוש שהוא מכוין בשחיטה זו להיותה לשם ע"ז או ששמענו שהוא אומר שרוצה לזרוק דמה לע"ז או להקטיר חלביה כשרה אין הכל הולך אלא אחר השוחט ואפי' ראינו הגוי אחר כן שזרק דמה או הקטיר חלבה לע"ז אנו אין לנו שחטה ישראל עצמו על דעת שיהא הגוי זורק דמה או מקטיר חלבה לע"ז שטת הסוגיא מוכחת שכשרה ומותרת באכילה שהרי לא נחלקו ר' יוחנן וריש לקיש אלא בחישב הוא בעצמו לזרוק דמה ולהקטיר חלבה לע"ז שלדעת ר' יוחנן אסורה מדין מחשבין מעבודה לעבודה כמו שיתבאר בסמוך הא כל ששחטה על דעת שהגוי יזרוק או יקטיר נראה שמותר ומ"מ לגדולי הדור ראיתי שמפרשין אותה בחישב על דעת שיזרוק הגוי או יקטיר שאלו על דעת לזרוק הוא עצמו לא היה ריש לקיש מיקל בכך שהרי משומד לע"ז הוא ומתוך כך הם פוסקים שאף בשחט על דעת שיזרוק הגוי או יקטיר פסולה ואע"פ שאין לפירושם ראיה ושאין שטת הסוגיא מוכחת כן שהרי פי' השמועה ודאי בעל דעת עצמו היא וכמו שהעמידוה במסכת ע"ז באומר בגמר זביחה הוא עובדה וכן שבשביעי של סנהדרין אמרו שהוא בר מיתה על מחשבה זו כמו שביארנו שם לענין פסק מיהא אני מודה להם כשהוא שוחט ברצון על כונה זו שהוא כאלו כיון הוא בעצמו אבל כל שאין כונתו בכך אע"פ ששוחט בידיעת כך מותרת כהנהו טייעי דאייתו דינרי לישראל למשחטינהו ואמרו להם דמא ותרבא לדידן בשרא ומשכא דידכו שהתירוה:

3 שחטה ישראל עצמו לשם ע"ז פסולה ואסורה בהנאה כזבחי מתים אפי' לא כיון בכך אלא בגמר שחיטה אע"פ שלא נעשה משומד בשעת שחיטה:

4 שחטה שלא לשם ע"ז אבל כיון בה בשעת שחיטה לזרוק דמה או להקטיר חלבה לע"ז הרי זה פסולה ואסורה בהנאה אע"פ שלא זרק ולא הקטיר כבר אמרו שמחשבה בשעת עבודה זו לעבודה אחרת פוסלת אבל שחטה על דעת שיקבל דמה לע"ז או שיוליך ואפי' עשה מעשה אין זה כלום ויש אוסרין אותה באכילה אף במחשבה:

5 לא כיון בשעת שחיטה לשום דבר אבל נמלך אחר כן וזרק דמה או חלבה לע"ז שחיטתו פסולה מספק שמא אף בשעת שחיטה חישב עליה לכך שהרי הוכיח סופו על תחלתו היה שם דבר המתחדש שהוא מוכיח שלא בשעת שחיטה כיון לכך יראה לי שהיא כשרה שהרי אין כאן הוכיח סופו:

6 לא סוף דבר בחולין שהכל הולך אחר השוחט ואין ביד מחשבתו של בעל הבהמה לאסור אלא אף במוקדשין שחשבו הבעלים לאכול חוץ לזמנו או חוץ למקומו או בשאר מחשבות הפוסלות אפילו שמענו לו כן בפי' הואיל ומחשבת העובד אין בה מעילה הקרבן כשר:

7 חישב העובד אחת מן המחשבות הפוסלות כגון ששחט על מנת לאכול מן הראוי לאכילה חוץ לזמנו או חוץ למקומו או להקטיר ממנה ממה שראוי להקטיר חוץ לזמנו או חוץ למקומו שאף אכילת מזבח אכילה היא אם חישב כן בשעת שחיטה או בשעת קבלה או בשעת הולכה או בשעת זריקה פסול אבל אם חישב כן בשעת הפשט או הולכת אמורים או אף בשעת הקטרה אין זה כלום:

8 חישב בשעת שחיטה לזרוק דמה שלא לשמה פסולה אע"פ שאין בשחיטה עצמה כונה הפוסלת שמחשבה מעבודה לעבודה פוסלת בארבע עבודות על הדרך האמור במחשבת אכילה חוץ לזמנה ושאר מחשבות הפגול כמו שביארנו במשנה:

9 האומר לעדים כתבו גט לאשתי הרי אלו כותבים וחותמים אבל אין נותנין לאשתו אא"כ צוה ליתן שהרי לא אמר תנו ואם נתנו אין זה כלום אבל אם היה מסוכן כותבין ונותנין אע"פ שלא אמר תנו אלא כתבו הרי הוא כמי שאמר כתבו ותנו:

10 בריא שאמר כתבו גט לאשתי והם כתבו ונתנו לה ועלה זה לגג והפיל עצמו ומת או שהשליך עצמו לים הרי זה גט סופו הוכיח שמסוכן היה עלה לגג ודחפתו הרוח או שמת מיד לסבה המתחדשת אין זה גט שהרי לא היה דעתו לכך בשעה שאמר כתבו עלה לגג ונפל ומת ולא נודע אם הפיל עצמו או נפל מאליו או לסבה אחרת פרשו בתלמוד המערב שהוא גט עד שיודע שלא לדעתו נפל ועיקר דבר זה במסכת גיטין פרק התקבל:

11 מי שנתן מתנה לחברו וצוח מיד ואמר שאינו רוצה בה לא קנאה וחוזרת לבעלים זכה בה ולאחר זמן חזר ואמר שאינו רוצה בה אין בידו לחזור והרי היא הפקר אם אין בחזרתו חוב לאחרים זיכה לו על ידי אחר וזכה אותו אחר בשבילו אין הנותן יכול לחזור שמע זה ואמר שאינו רוצה בה הרשות בידו וחוזרת לבעלים שמע זה ושתק ולאחר זמן אמר שאינו מקבלה הדבר ספק אצל גדולי המחברים שמא שתיקתו של זה קבלה היתה או שמא הואיל ולא באה לידו לא הקפיד להודיע את רצונו ואין כונתו ליטלה וחוזרת לבעלים ואם קדם אחר וזכה בה זכה שמא זכה בה המקבל ועכשיו מפקירה וזה בא וזכה מן ההפקר אלא שאם חזרו בעלים הראשונים ולקחוה מיד הזוכה אין מוציאין אותה מידו שמא לא קנאה זה כלל והרי היא ברשות בעלים היו בנכסים אלו עבדים כל שאמרנו שהוא זוכה באותן הנכסים אם היה הוא כהן אוכלין בתרומה עמו וכל שאמרנו בו שהוא ספק אין אוכלין ויש בשמועה זו דרכים אחרים לקצת מפרשים וקצרנו בה בכאן מפני שאין זה מקומה וכבר הארכנו בה בכדי היכולת בבתרא פרק נוחלין:

12 המשנה העשירית והכונה בה ככונת מה שלפניה ואמר השוחט לשם הרים לשם גבעות לשם ימים לשם נהרות לשם מדברות שחיטתו פסולה שנים אוחזין בסכין ושוחטין אחד לשם אחד מכל אלו ואחד לשם דבר כשר שחיטתו פסולה אמר הר"מ פי' מה שאמר שחיטתו פסולה מורה שהנשחט מותר בהנאה על מנת שיכוין לאותו ההר או הנהר וזולתם אבל אם שחט לרוחות או לכוכב על דעת שאותו ההר הוא תחת ממשלתו או לדבר מן הדברים העליונים שכחותם מגיעים לאלו הדברים לפי דעתם ועושין רושם בהם כמו שמאמינים בעלי הצלמים הנקראים בערבי עלאס הנה אותו הנשחט תקרובת ע"ז והוא זבחי מתים ואסור בהנאה ואמרו בתלמוד כשמקשה ההלכה ורמינהי השוחט לשם הרים לשם גבעות לשם ימים לשם נהרות לשם מדברות לשם חמה לשם לבנה כוכבים ומזלות לשם מיכאל השר הגדול לשם צלצול קטן הרי אלו זבחי מתים והשוו שני המאמרות הא דאמר להר הא דאמר לגדא דהר ופי' גדא דהר המזל והגד וכן אמרו בפי' בגד אתא גדא דביתא ר"ל מזל הבית והצלחתו ומן הענין הזה העורכים לגד שלחן ר"ל שהם מקריבים לכוכבים מזלם כדי שיצליחם המזל ונתבאר מה שאמרנו:

13 אמר המאירי השוחט לשם הרים לשם גבעות לשם ימים לשם נהרות לשם אגמים לשם מדברות שחיטתו פסולה פי' ואינה אסורה בהנאה ופי' הדברים בשלא נתכוין לעבדם אלא שעושה כן דרך רפואה של הבאי או דרך כשוף אבל אם עשה כן דרך עבודה אף היא זבחי מתים ואסורה בהנאה ויש בה צדדין גם כן שאפי' דרך רפואה או דרך כשוף אסורה בהנאה ונמצא דבר זה חלוק על שלשה צדדין ואלו הן שחט לשם אחד מכל אלו על מחשבה שיהא עובדו בכך אסורה בהנאה שאע"פ שאין ההרים אסורין כעבודה זרה אחרת כמו שיתבאר במסכת ע"ז מאמרו אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם לא נאמר כן אלא שלא ליאסר הן עצמן אבל לחייב את עובדיהן אין ספק שהם נהרגין וכמו שאמרו במסכת ע"ז בעובדים את ההרים שהם מותרין ועובדיהן בסייף וכל שכן ליאסר תקרובת שלהם או הנעשה לשמם בהנאה שחט לשם אחד מכל אלו דרך כשוף ודרך רפואה המונית מדברי הבאי ומהבלי הטפלות הרי זו אסורה באכילה ומותרת בהנאה שחט לשם מלאך או כוכב הממונה על אותו הר אפי' לשם מיכאל השר הגדול או לאיזה שר של מעלה ממטטרון עד שרו של תולעת קטן אפי' דרך רפואה או כשוף ושלא לכונת עבודה הרי זה גוף ע"ז ואסורה בהנאה: