מאירי על חולין צ״ה

1 מי שלקח בשר כשרה מן השוק ויש לו בה סימן או טביעות העין והניחו באיזה מקום שבבית והלך לו ובא ומצאה במקום שהניחה מותרת אע"פ שהיא במקום שהעורבים מצויים או חיות או גויים אינו חושש שמא נתחלף אפי' הניחו על גבי הקרקע ואפי' מצאו שלא במקומו בבית אפי' גררו כלב ורדפו אחריו ומצאו הבשר באיזה מקום אפי' שלחו ביד גוי ויראה שמאחר שהותרה לו הותרה אף לאחרים וכן כתבנוה בשלישי של גיטין כ"ז ב' אלא שיש חולקים בזו לומר שאין טביעות עינא שלו מתיר לאחרים ומ"מ יראה אף לדעתם שהבודק הממונה מצד הקהל מתירין בטביעות עינא שלו לכל אדם כדין צורבא מרבנן לא היה לו בו לא סימן ולא טביעת העין אם הניחה במקום מוצנע ומצאה שם מותרת לא מצאה שם או שגררתה חיה ומצאו הבשר באיזה מקום או שהניחה במקום שהעורבים מצויים להחליף או גוים יש אומרים שהיא אסורה ויש פוסקים שמותרת ומחלקת זו תלויה בסוגיא זו שתחלה אמר רב בשר שנתעלם מן העין אסור כלומר אחר שאין לו בה סימן או טביעות עינא ואפי' במקולין וטבחי ישראל ואפי' מצאה במקום שהניחה הואיל ומקום ההנחה מקום שהעורבים מצויים שאלו הניחה במקום המוצנע ושאין עורבים מצויים שם ומצאה במקום שהניחה ודאי אף לדעת רב מותרת ולא אמרה אלא בשנמצאת במקום אחר או אף במקומה אלא שהוא מקום שהעורבים מצויים להביא שם נבלות וטרפות ושהיא מונחת בדרך שהדבר מצוי להיות העורבים מניחים בה כגון בקרקע וכיוצא בו ואע"פ שאמרו חזא חיותא דתליא בסיכתא ולא עלים רב עיניה מנה חתיכה היתה ומונחת במקום גבוה ומגלה במקום שהעורבים מצויים בו וחשש שמא היתה עומדת בדרך שהדבר מצוי לעורבים להעמידה באותו צד:

2 ונשוב לדברינו והוא שהקשו לרב ממה שאמרו מקולין וטבחי ישראל בשר הנמצא ביד גוי מותר ותירץ נמצא ביד גוי שאני כלומר בטבחי ישראל ובמקום שמכריזין ולא הכריזו איברים נבלות וכו' והעלו בה לדעת רב איברים בעומד ורואה שנפלו מידו ואיברים טהורים משום נבלה ואסורים באכילה מחשש טרפה שכך דרכן בטרפה לחתכה לאיברים ולהשליכה וחתיכות גדולות מותרות הואיל ורואהו ואין בה חשש עורבים ולוי אמר מותרים באכילה פי' כסתם השמועה והוא נמצא בה בלא עומד ורואהו ומשום דלא חייש לנתעלם מן העין ונמצא בשר שנתעלם מן העין על הצדדין שביארנו מחלקת רב ולוי וגדולי הפוסקים פסקו כרב וממה שאמרו בפרק זה רב חייא איתבד ליה כרכשא ביני דני אמר ליה אית לך סימנא אמר ליה לא אית לך טביעות עינא אמר ליה אין אמר ליה אי הכי זיל שקול אלמא הא לאו הכי לא וכן ממה שהקשו מדבריו של רב בפרק אלו מציאות כ"ד ב' לאביי ומדמקשינן מינה אלמא הילכתא היא ומ"מ רוב פוסקים פסקו כלוי מכמה מקומות חדא דקאמר הכי ורב היכי אכיל בשרא ואלו קים לן כותיה היה לו לומר ולרב היכי אכלינן בשרא ובדומה לה פרק החולץ ור' מאיר דחייש למיעוטא היכי אכיל בשרא וכן ממה שאמרו בפרק זה רב חנן איקלע לבי רב כהנא מעלי יומא דכפורי אתי עורבים שדו כבדי וכוליאתא ואמר ליה זיל שקול אכיל דהאידנא דהיתרא שכיחי טפי ולא חשש להבאת עורבים מרחוק וכן ממה שאמרו בפרק מציאות כ"ד ב' בר' חנינא שמצא גדי שחוט בין טבריא לצפורי ור' אמי פרגיות שחוטות והתירום אלמא כל שרוב טבחי ישראל ובמקום הכרזה שאין לחוש לטרפות אין חוששין לעורבים וכל שכן בבית וכרכשא דביני דני אפשר במחצה טבחים גוים ולא אתא לאשמועינן אלא דין טביעות עינא או שמא תלמידיו של רב היו מה שהקשו מדבריו בפרק אלו מציאות אין בה הכרח כמו שכתבנו שם:

3 מי ששלח בשר ביד גוי במקום שיש לחוש לנבלות וטרפות או דברים אחרים שיש בהם חשש חליפי איסור יתבאר במסכת ע"ז ל"ט ב' שכל שמשלח דבר בידו שיש בחליפיו איסור תורה כגון בשר צריך שני חותמות וכן ביארנו שם לשיטתנו שאם שלחה בתוך כלי נעול במפתח הרי המפתח כחותם אחד וצריך לחותם שני ואם הוא דבר שאין בחליפיו אלא איסור חכמים די לו בחותם אחד אבל לא במפתח לבד שעכ"פ לחותם אנו צריכים אלא שבמקום שצריך שני חותמות מפתח עולה לחותם אחד:

4 חותם המובהק שאין הדבר מצוי לזייפו הרי הוא כשני חותמות ומתוך כך הסכימו המפרשים שאם שלח ביד גוי ירך מנוקרת בלא שום חותם הרי זה סומך על אותו חתך אין הגוי בקי בחתוך כזה:

5 שלח בידו בשר אחר שהוא צריך שני חותמות הסכימו קצת חכמי הצרפתים ששתי אותיות הרי הן כשתי חותמות:

6 שלח בידו עופות שחוטין יש מי שאומר ששחיטת הסימנין נידון כחותם ואם נשחטו שניהם הרי הן כשתי חותמות וחכמי האחרונים חלקו בזו לומר שאין זה נידון כחותם כלל ומ"מ טביעת עינא בכל מקום מותרת:

7 בשר שאין לבעליו בו טביעת עינא אלא שיש שם וגררתו חיה ונעלמה מן העין ואח"כ נמצאת לדברי האוסר צריך שיחזר לדקדק אחר סימניו ומ"מ אם לא נולד שם ריעות זה אפי' שלחה ביד גוי פרשו קצת חכמי צרפת במסכת ע"ז שאינו צריך לדקדק אחר חותמיו שמן הסתם הואיל ויש שם שני חותמות אין הגוי טורח ומזייף וכן הדין ביין שהפקידו ביד גוי ומ"מ אם החמיר על עצמו לדקדק ולא מצא כתקנו הרי זה אסור ומה שאמרו בשני של ע"ז השולח חבית של יין ביד כותי וכו' אם מכיר חותמו וסתמו מותר ואם לאו אסור פירשו בתוספות לאו למימרא שיהא צריך לחזר אחריהן אלא שאם חיזר עליהן ולא הכירן אסור:

8 יתבאר לנו גם כן מבין ריסי שמועות שבמסכת ע"ז ושבמסכת דמאי שהמשלח ביד גוי בשר בלא חותם מן המקולין לביתו הואיל והוא מקום שעוברים ושבים שם מותר מתירא הוא להחליף שמא יתפש עליו כגנב וזהו שאמרו בשני של ע"ז בין הגתות שנו כלומר שהגוים מצויים בדרכים ומתיראים ובתוספות דמאי אמרו השולח ביד גוי חושש משום מעשרות ומשום שביעית אבל אמרו גויים המדרים מן הגורן לעיר ר"ל הנושאים משאותיהם מלשון דרי טונא אינו חושש מפני שהוא חזקת המשתמר ואנו מפקפקין בה כמו שיתבאר במסכת ע"ז פרק שני ומ"מ במקום שאין העוברים מצויים אסור ובעל נפש יחוש בכל:

9 מי שהלך במקולין והיו שם הרבה שולחנות שמוכרין בשר בכלן מהם בשר שחוטה כשרה ומהן טרפה ולקח ואינו יודע מאיזו לקח אפי' היו שם אלף שולחנות שכלן מוכרות בשר שחוטה כשרה ולא היתה שם אלא אחת מוכרת בשר טרפה אסור ואין הולכין אחר הרוב שכל איסור קבוע כמחצה על מחצה הוא נידון ואפי' לא היו באותו שלחן חתיכות הראויות להתכבד בפני האורחים אלא חתיכות דקות כלל גדול בתלמוד כל קבוע כמחצה על מחצה דמי אף בדברים שאינם חשובים הואיל ומקום האיסור נודע כמו שיתבאר למטה ודבר זה דוקא בשלקח הוא מן הקבוע אבל אם לקחה שלא במקום קביעותא כגון שפרשה חתיכה אחת משם על ידי איזו סבה ומצאה או שלקח אחד מן הקבוע ונפלה מידו או שהניחה באיזה מקום חוץ למקום קביעותא ובא זה ומצאה או אפי' לקחה בחזקת היתר מיד הלוקחה ממקום קביעותא מותר הואיל ופירש יש לדון שמן הרוב פירש ואפי' לא היו עוד שם מקולין בעיר שיש לדון על כל פנים שמאותם המקולין יצאה וכמו שאמרו בכיוצא בה בראשון של כתובות ט"ו א' אע"פ שדלתות מדינה נעולות ומ"מ בתוספות כתבו שאין הדברים אמורים אלא כשלא ראינוהו לוקח ויוצא מן המקולין שנמצא שלא נפל לנו הספק בקבוע אבל אם ראה הוא עצמו אותה חתיכה בשעה שהיא פורשת מן המקולין אע"פ שבשעה שבאה לידו כבר פרשה הרי מ"מ נולד לו הספק בשעה שהיא פורשת מן המקולין והרי היא קבועה באותו זמן וכל שנולד לו ספק בקבוע הרי זה אסור ואף הם מביאים ראיה ממה שאמרו בראשון של פסחים ט' ב' תשעה צבורין של מצה ואחד של חמץ ואתא עכבר ושקל ולא ידעינן וכו' הינו תשע חנויות פירש ואתא עכבר ושקל היינו סופא ובנמצא הלך אחר הרוב ואע"פ שאין הראיה גמורה הדברים מ"מ נראין אמתיים מצד עצמן אלא שאף הם חוזרין ושואלים אף בפורש נאסור ונחוש שמא יקח מן הקבוע וכמו שאמרו בזבחים פרק התערובות ע"ג ב' בזבחים שנתערב בהם שור הנסקל שכלם ימותו שהקשו וליכבשינהו כי היכי דליניידו ונימא כל דפריש וכו' ותירץ גזרה שמא יקח מן הקבוע ואף בזו נאמר כן ותירצוה שכל שאין מקום האיסור נודע כגון שור הנסקל שנתערב בכמה שוורים אפי' פירש אחד מהם אסור הואיל ואין מקום האיסור נודע וניכר שמא יקל איסור זה בעיניו ויקח מן הקבוע אבל בזו שמקום מכירת הטרפה ניכר אין לחוש שיקח משם דלאו ברשיעי עסקינן ליקח ממקום שהאיסור ברור ויצא להם מכאן על מי שלקח מן המקולין חתיכה הראויה להתכבד בפני האורחים שאין לה בטילא כמו שיתבאר ונמצאת אחר כן טרפה במקולין ויש ממנה חתיכה שאינה בטלה בין השחוטות ואינה ניכרת לו אע"פ שבשעה שנולד ריעות זה כבר פרשה זו החתיכה הרי היא אסורה מ"מ שמא יקח מן הקבוע ויש מי שחולק בזו לומר שזו שפרשה כבר בשעה שנולד הריעות מותרת שלא נפל בה ספק אלא בפורש אבל בלוקח מכאן ואילך אסור וחתיכות שאינן ראויות להתכבד מותרות מ"מ שמתבטלות הן ברוב כמו שיתבאר אלא שבעל נפש יחוש בכל:

10 לדעת מתירין אלו צריך שתדע בשמועת מסכת זבחים שהזכרנו שלא גזרו עליו שמא יקח מן הקבוע אלא בשהוא מפרישן ומפזרן במקל כדי שיפרוש אחד מהן אבל אם פירש מאליו מותר מכאן אמרו בשאלתות של רב אחא בפרשת ויקרא על דרוסה שנתערבה באחרות שכלן אסורות ואם פירשה אחד מהן מותרת שמן הרוב פירשה אבל הכאה במקל והבהלה כדי לפזרן ולהפריש אחת מהן אסור ואם עשה לא הועיל:

11 קצת חכמי צרפת מסכימים בדברים אלו לאיסור מטעם אחר והוא שהם אומרים שכל שנאסר במקומו מחמת קביעותו אין לו עוד היתר בפרישה לא נאמר היתר בפורש אלא כשהאיסור במקום ידוע וההיתר במקומות ידועים שלא נאסר ההיתר מחמת קביעות אבל כל שנסתפק מקום האיסור בין מקומות ההיתר שנאסר כל ההיתר מחמת קביעות מקומו אין לו היתר בפורש אא"כ נתערב אותו פורש באחר והוא שאמרו במס' זבחים ע"ד א' על טבעת של ע"ז שנתערבה במאה ופירשו ארבעים שהן מיעוטן למקום אחד אינן אוסרין את תערובתן וכן כוס של ע"ז שנתערב במאה כוסות שכלן אסורין פירש אחד מהן לריבוא מותרין הא מ"מ פירש אחד מהם ולא נתערב אסור ומ"מ חכמי האחרונים פירשוה בשפירש לפנינו וכמו שכתבנו למעלה הא פירש שלא בפנינו או נתפזרו כלם אפי' בפני עצמו מותר ולמדת מ"מ שחתיכה שפירשה בפנינו או שניקחה מן הקבוע שהיא אסורה אם נתערבה באחרות כלן מותרות מדין שני ספקות:

12 מה שכתבנו למעלה שכל שפירשה קודם שנולד הספק מותרת אלא שמשם ואילך אסור ליקח בתוספות כתבוה כן במעשה שהוזכר למעלה בההוא טבחא דאמר ליה לחבריה אי הוה פייסת מינאי הוה ספינא לך משור של פטם דעבדי וכו' ואמר ר' מפני ששוטה זה עשה שלא כהוגן אנו נאסור כל המקולין ופי' עשה שלא כהוגן שלא הכריז וכתבו בתוספות שלא התיר ר' אלא מה שניקח כבר קודם שנולד הספק שנמצא כשנולד לו הספק בפורש נולד לו אבל ליקח מכאן ואילך אסור ומ"מ הקשו לעצמם מלישנא בתרא שאמרו בו וכי בשביל שוטה דאיכוין לצעורי לחבריה אנו נאסור וכו' טעמא דאיכוון לצעוריה הא לאו הכי אסור והא אמר ר' מקולין וטבחי ישראל בשר הנמצא ביד גוי מותר ותירץ שאני הכי דאיתחזק איסורא ונמצא לשיטת פירושם בלשון זה שאף מה שניקח כבר נאסר דמאי דאישתרי בלישנא קמא איתסר בבתרא ואם בו למה נאסר מה שניקח כבר קודם שנתגלה הספק והלא זו ודאי כפורש שבתשע חנויות היא ותירצוה בדברים דחוקים הרבה אלא שגדולי הדור מתרצים דללישנא בתרא מפרשינן לה ליקח מכאן ולהבא ומשום דמכאן ולהבא הוה ליה איסור קבוע ואם תאמר אם כן מה הקשו מר' שאמר בשר הנמצא ביד גוי מותר והוא ודאי לאו באיסור קבוע אמרה שמא המקשה היה סובר שלא נאמר כל קבוע וכו' אלא בשיש שם ודאי טרפה דומיא מוכרת בשר נבילה וכו' אבל זו שלא היה שם איסור ברור שהרי לא מכר אלא לגוי זה אין לומר בו דין קבוע ותירץ לו דאפי' בכי הא איתחזק איסורא דמקולין קרינא ביה הואיל ולגוי זה מיהא מכר ויש מפרשים דאיתחזק איסורא ביד הגוים המוכרים במקולין שכמו שמכר לזה מכר לזה ואע"פ שלא היתה אלא טרפה אחת הואיל ובהרבה חנויות מוכרין ממנה הוה ליה כמחצה:

13 מי שהניח בשר שחוטה בשוק ובין הגוים ואין לו בה לא סימן ולא טביעות העין ומצאה במקום שהניחה יש אומרים שמותרת ובלבד ברוב טבחי ישראל שהרי אמרו בנמצא הלך אחר הרוב והעמדנוה בנמצא ביד גוי ואע"פ שרוב אוכלי בשר גוים הואיל ורוב טבחים ישראלים כל שכן זו שלא נמצאת ביד גוי אלא שהניחה ומצאה במקום שהניחה וכן כתבוה גדולי הדור ומ"מ אם לא מצאה במקום שהניחה אסורה:

14 עופות שדחקו ונכנסו במקולין של ישראל וכבד או כליות בפיהם אם היה יום ששוחטין בו הרבה בהמות שנמצא רבן להיתר לדעת המתירים בנתעלם מן העין הרי הם בדין פורש ומותרין ויש אוסרין מטעם נתעלם מן העין לא נודע אם מן המקולין אם ממקומות הרחוקים יש מי שאוסר אף לדעת המתיר בנתעלם מן העין אא"כ כל סביבות המחוז רוב ישראלים ומ"מ בעופות הגדלים בבית ואין לחוש להם לרחוק מקום מותרין:

15 עמי הארץ ועבדים ושפחות שולחין בידם בשר בלא סימן ואין חוששין להם ומ"מ אם חשודים הם עליה יש לחוש בהו ויש מתירין בעבדים אפי' לא מלו וטבלו הואיל ואימתו עליהו:

16 מי שהניח בביתו בשר והניח נכרי לשם והוא יוצא ונכנס מותר ואינו חושש שאין המשמר צריך להיות יושב ומשמר אלא אע"פ שיוצא ונכנס מותר ואע"פ שמסור לו לנגעו כמו שביארנו בפרק ראשון ג' א':

17 ענינים הרבה מתבארים במסכת ע"ז שהם משתלשלים למקומות אלו מענין מפקיד אצל נכרי ואצל חשוד וכולם יתבארו במקומם בע"ה:

18 כבר ידעת שהתורה אסרה שלא לעשות דבר או להמנע מעשות דבר על פי הנחשים שנאמר לא תנחשו ומ"מ לא כל דרכי הנחש נאסרו אלא יש מהם אסורים ויש מהם מותרים וכבר הארכנו בביאור דבר זה בכדי הצורך בשביעי מסנהדרין:

19 טביעת עינא גדול הוא מן הסימן שהסימן אדם קרוב לטעות בו מה שאין בטביעות עינא וכבר ידעת שאין הורגין את הנפש בסימן ר"ל אם אמרו שהרגו אדם בחור בקווצות שחורות ובחוטם עקום וכיוצא באלו ואע"פ שמצאו אדם אחד בסימנין אלו ואם אמרו אנו מכירין בזה שזה הוא שהרג אע"פ שלא נתנו בו סימן נהרג ומ"מ לענין אבידה אין מחזירין אותה בטביעות עינא לא מחסרון טביעות עינא אלא מצד שהתורה אמרה דרשהו אם רמאי הוא אם לאו ושמא יאמר הוא טביעות עינא יש לי בו ומשקר בכך מחמת חמדת ממון ומתוך כך אין אנו מאמינים בו בכך עד שיתן סימן הראוי לסמוך עליו שאין בו מקום לשקרות אא"כ הוא צורבא מרבנן שאין לחוש בו שישקר על הדרך שיתבאר במקומו:

20 יש שואלים אחר שכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ומדאוריתא היאך אמרו מדאוריתא חד בתרי בטיל עד שכתבנו בכל תערובת איסור יבש ביבש שבטל ברוב כמו שיתבאר והרי האיסור קבוע ואין לומר שאין דין קבוע נאמר אלא בדבר חשוב שהרי בשרץ וצפרדעים ונגע באחד מהם הוא אמור במסכת כתובות ט"ו א' וכן אין לומר שלא נאמר דין קבוע אלא בשמכירין האיסור כגון תשע חנויות מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלה ואינו יודע איזו לקח וכן תשעה צפרדעים ושרץ אחד ביניהם אבל כל שהאיסור מעורב ואינו ניכר אין אומרים כל קבוע וכו' אי אפשר לומר כן שהרי בשור הנסקל שנתערב בשאר שוורים הוא אמור במסכת זבחים ע"ג ב' אלא שהסכימו חכמי האחרונים לומר שכל שהאיסור ניכר ונודע מקומו יש בו דין קבוע מן התורה לידון כמחצה ואף בדבר שאינו חשוב ואם לא היה האיסור ניכר מן התורה אין בו דין קבוע אלא אחד בשנים בטל אלא שחכמים גזרו ליתן בו דין קבוע בדבר חשוב שאינו בטל לעולם כענין שור הנסקל וחבריו מן הדברים שאין בטלים וזו של שור הנסקל מדרבנן נמצא בדבר שאינו חשוב ואין האיסור ניכר יבש ביבש בטל ברוב אף לדברי חכמים ולמטה יתרחבו הדברים בענין זה בעזר הצור: