מאירי על חולין כ״ה

1 כשם שכלי חרס מקבל טומאה מאוירו כך מטמא אוכלין מאוירו בלא נגיעה כיצד היה הכלי טמא והוא מלא חרדל אין צריך לומר שהוא מטמא מה שהוא נוגע בו כגון מה שהוא סמוך לדפנות אלא אף הגרגירים האמצעים טמאים טומאת הסמוכים לכלי בעצמה מצד אויר הכלי ואלו בדרך זה בכלי אחר לא נטמאו האמצעיים ושמא תאמר יטמאו מצד חבריהם הרי אין אוכל מטמא אחר אלא אם כן יש בו כביצה ואף בזו דוקא עד שלישי לתרומה ורביעי לקדש וכבר ביארנו מזה במסכת חגיגה בענין הכלי מצרף מה שבתוכו:

2 וכן אם נכנסו אוכלין לאויר הכלי ולא נגעו בו כלל טמאין ואע"פ שהושוו המדות באוירו בגבו אינו כן אלא אע"פ שאמרנו שאינו מקבל טומאה מגבו מטמא הוא אוכלין מגבו וכל זמן שיהו אוכלין נוגעין מגבו טמאין הדבר ידוע שכלי חרס העומד באוהל המת אם הוא פתוח טמא שהרי נתפשטה טומאת האהל באויר הכלי היה צמיד פתיל עליו טהור שהרי אין מיטמא מגבו:

3 היה כלי מונח בתוך כלי חרס ופי הפנימי למעלה מן החיצון ואוכלין ומשקין בפנימי וטומאה באויר החיצון אין אוכלין שבפנימי טמאין שאין זה תוכו של כלי חרס אלא תוך תוכו ואפי' היה כלי פנימי של עץ שהוא מיטמאו מגבו והיה לנו לומר שלא יחוץ בפני הטומאה הואיל ומ"מ כלי פנימי טהור שהרי אין כלי מקבל טומאה מאויר כלי חרס שלא נאמרה טומאת אויר כלי חרס אלא באוכלין ומשקין ומשום מגעו לכלי ראשון אין כאן שאין אדם וכלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה וכל שכן אם פנימי של חרס שהרי אינו מיטמא מגבו כלל:

4 זה שנכפל בדברינו שאין כלי חרס מיטמא מגבו פירושו שכל שאין טומאה נכנסת באוירו ואינו מיטמא כלל ומ"מ כל שנטמא אוירו נטמא כלו אפי' גבו ומתוך כך כל שנטמא אינו הטומאה אפי' מגבו ודבר זה פשוט הוא ולא הוצרכנו לכתבו אלא מפני שראינו קצת בני אדם טועים בה:

5 אע"פ שביארנו שגולמי כלי עץ מקבלין טומאה מ"מ אם ירד לחקיקת כלי זה על דעת שיחוק בה כדי החזקת סאה ולא חקק בה עדין אלא כדי החזקת קב הואיל ואינו ראוי בכדי מה שירדה בו מחשבתו תחלה אע"פ שהוא ראוי לאותה מלאכה בעצמה אינו מקבל טומאה:

6 אע"פ שביארנו בגולמי כלי מתכות שאין מקבלין טומאה אם נגמר הכלי מכל וכל אלא שהוא חסר כסוי מקבל טומאה שהכסוי דבר אחר הוא ואין הכלי נעשה חסר בשבילו:

7 כלי עצם הן של עז הן של שאר מיני בהמה וחיה אפי' נעשו מן הקרנים והטלפים מקבלים טומאה ודינם ככלי עץ לענין פשוטיהם ולענין גלמיהם ויש דנין אותן ככלי מתכות לטהר גולמיהם וכלי עצמות העוף אין מקבלין טומאה ובמקום אחר התבאר על העשוי מכנף העזניה שמקבל טומאה:

8 מה שביארנו בפשוטי כלי עץ שאין מקבלין טומאה אין הדבר מוחלט לומר כן מכל וכל אלא יש מהן שאין מקבלין טומאה כלל ויש מהן שאין מקבלין טומאה מן התורה אבל מדברי סופרים מקבלין טומאה ודוקא בשאר טמאות אבל במדרס הזב ושאר מטמאי משכב ומושב מיטמאין מן התורה ונמצא הענין חלוק לשלשה ענינים ויש חולקים אף במדרס הזב לומר שאינו אלא מדברי סופרים ודבר זה כבר ביארנוהו בתלמוד בבא בתרא בפרק הבית והתבאר במקום אחר על עץ של אשכרוע שאין גולם שלו מקבל טומאה:

9 המשנה העשירית והכונה בה להתחיל בביאור החלק הששי לבאר בגוף אחד שהדינין מתחלפין עליו לפי זמנו שכל זמן שהוא ראוי לאחד מן הדינין הוא נפקע מן האחר ואמר על זה התמד שלא החמיץ אינו נקח בכסף מעשר ופוסל את המקוה וכשהחמיץ נקח בכסף מעשר ואינו פוסל את המקוה אמר הר"מ פי' לפעמים נותנין מים על שמרי יין או על זגי הענבים ומסננין אותן המים והן צבועין אבל אין בהם טעם יין ואותו המסונן הוא הנקרא תמד וכשיזקין זמן ארוך לפעמים הוא מחמיץ ולפיכך גם כן קודם שיהא חומץ הרי הוא חשוב כמים ועל כן אין לוקחין אותו ממעות מעשר שני לפי שהכל נלקח ממעות מעשר שני חוץ מן המים ומן המלח וכבר נתבאר זה במקומו:

10 אמר המאירי התמד עד שלא החמיץ וכו' פי' כבר ידעת שמעשר שני יש לבעליו להביאו לירושלים ואם הבאתו לירושלים כבדה עליו מחללו על מעות ומביא המעות לירושלים ומוציאן לשם ולא בכל דבר אלא בדומה לענינים שפירש בו הכתוב ר"ל בבקר ובצאן ביין ובשכר וזהו פרי מפרי וגדולי קרקע נמצא שאין מוציאין אותן במים ובכמהין ופטריות וכיוצא באלו וכן ידעת בענין מקוה שכל מקוה שאין בו ארבעים סאה והביא עליו שלשת לוגין מים שאובים והשלימוהו לארבעים פסול עד שאף אם ירדו עליו גשמים בכדי שיעור אותן שלשת לוגין או יותר לא הועיל אבל יין ושאר משקין כגון חלב ודם וכיוצא בהן על דרך זה אינו מעלה ומוריד ואם ירדו עליו גשמים והשלימוהו כשר שאין היין ושאר משקין פוסלין אלא בשנוי מראה הא אם שנה מראיתו אפי' לוג אחד במאה סאה פסלוהו וכן צריך שתדע שהמתמד ר"ל שנתן מים בשמרים לסננן אם הוציא ביתר בכדי מה שנתן הרביע ר"ל שנתן שלשה והוציא ארבעה הרי זה יין גמור ומברכין עליו בורא פרי הגפן ומקדשין עליו אע"פ שלא החמיץ ואם לא הוציא כל כך אלא פחות מזה או כדי מדתו לבד אם החמיץ הרי הוא יין גמור אע"פ שאין כאן מראה יין שאין אחר הטעם כלום ואומרין שנבלעו המים ויצא יין ואם לא החמיץ הרי הוא כמים גמורים מעתה פי' משנה זו כך הוא התמד שלא הוציא ממנו אלא כדי מדתו ולא החמיץ מים בעלמא הם ואינן נקחים בכסף מעשר ופוסלין את המקוה כמים הואיל ויש להם מראה מים וטעם מים משהחמיץ ניקח בכסף מעשר ואינן פוסלין את המקוה בשלשת לוגין אפי' לא קבל התמד מראה יין שאין אחר הטעם כלום ומ"מ אם נשתנה מראיתו של אותו התמד נפסל הא אם נתן שלשה והוציא ארבעה החמיץ נקח בכסף מעשר ואינו פוסל את המקוה:

11 זהו ביאור המשנה וכל מה שפרשנו בה הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן: