מקור חולין קל״ו
1 דֶּרֶךְ בִּיאָתְךָ מִן הַיָּמִין.
2 מַעֲשֵׂר, אַף עַל גַּב דִּכְתִיב ״מַעְשַׂר דְּגָנְךָ״ – דִּילָךְ אִין, דְּשׁוּתָּפוּת לָא. כְּתַב רַחֲמָנָא ״מַעְשְׂרוֹתֵיכֶם״. אֶלָּא ״מַעְשַׂר דְּגָנְךָ״ לְמַאי אֲתָא? לְמַעוֹטֵי שׁוּתָּפוּת דְּגוֹי.
3 מַתָּנוֹת, אַף עַל גַּב דִּכְתַב רַחֲמָנָא ״וְנָתַן״.
4 אִיכָּא לְמֵימַר, יָלֵיף ״נְתִינָה״ ״נְתִינָה״ מֵרֵאשִׁית הַגֵּז – מָה לְהַלָּן דְּשׁוּתָּפוּת לָא, אַף כָּאן דְּשׁוּתָּפוּת לָא. כְּתַב רַחֲמָנָא ״מֵאֵת זוֹבְחֵי הַזֶּבַח״.
5 אֶלָּא טַעְמָא דִּכְתַב רַחֲמָנָא ״מֵאֵת זוֹבְחֵי הַזֶּבַח״, הָא לָאו הָכִי הֲוָה אָמֵינָא לֵילַף מֵרֵאשִׁית הַגֵּז? אַדְּרַבָּה נֵילַף מִתְּרוּמָה.
6 אִין הָכִי נָמֵי, מֵאֵת ״זוֹבְחֵי הַזֶּבַח״ לְמָה לִּי? לְכִדְרָבָא, דְּאָמַר רָבָא: הַדִּין עִם הַטַּבָּח.
7 בִּכּוּרִים, אַף עַל גַּב דִּכְתִיב ״אַרְצְךָ״ – דִּידָךְ אִין, דְּשׁוּתָּפוּת לָא.
8 כְּתַב רַחֲמָנָא ״בִּכּוּרֵי כֹּל אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בְּאַרְצָם״, אֶלָּא ״אַרְצְךָ״ לְמָה לִי? לְמַעוֹטֵי חוּצָה לָאָרֶץ.
9 צִיצִית, אַף עַל גַּב דִּכְתַב רַחֲמָנָא ״כְּסוּתְךָ״ – דִּידָךְ אִין, דְּשׁוּתָּפוּת לָא.
10 כְּתַב רַחֲמָנָא ״עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם״, וְאֶלָּא ״כְּסוּתְךָ״ לְמָה לִי? לְכִדְרַב יְהוּדָה, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה: טַלִּית שְׁאוּלָה פְּטוּרָה מִן הַצִּיצִית כׇּל שְׁלֹשִׁים יוֹם.
11 מַעֲקֶה, אַף עַל גַּב דִּכְתַב רַחֲמָנָא ״לְגַגֶּךָ״ – דִּידָךְ אִין, דְּשׁוּתָּפוּת לָא.
12 כְּתַב רַחֲמָנָא ״כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ״, אֶלָּא ״גַּגֶּךָ״ לְמַאי אֲתָא? לְמַעוֹטֵי בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת.
13 אָמַר רַב בִּיבִי בַּר אַבָּיֵי: לֵיתַנְהוּ לְהָנֵי כְּלָלֵי, דְּתַנְיָא: בֶּהֱמַת הַשּׁוּתָּפִין חַיֶּיבֶת בִּבְכוֹרָה, וְרַבִּי אִלְעַאי פּוֹטְרָהּ.
14 מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אִלְעַאי? דִּכְתִיב: ״בְּקָרְךָ וְצֹאנְךָ״, וְהָא כְּתִיב: ״בְּקַרְכֶם וְצֹאנְכֶם״! דְּכוּלְּהוּ יִשְׂרָאֵל.
15 אָמַר רַב חֲנִינָא מִסּוּרָא: לֵיתַנְהוּ לְהָנֵי כְּלָלֵי, דְּתַנְיָא: בֶּהֱמַת הַשּׁוּתָּפִין חַיֶּיבֶת בְּמַתָּנוֹת, וְרַבִּי אִלְעַאי פּוֹטֵר. מַאי טַעְמָא? יָלֵיף ״נְתִינָה״ ״נְתִינָה״ מֵרֵאשִׁית הַגֵּז – מָה לְהַלָּן דְּשׁוּתָּפוּת לָא, אַף כָּאן דְּשׁוּתָּפוּת לָא.
16 וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ בִּתְרוּמָה מִיחַיַּיב, נֵילַף ״נְתִינָה״ ״נְתִינָה״ מִתְּרוּמָה! אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ בִּתְרוּמָה נָמֵי פּוֹטֵר.
17 אִי מָה תְּרוּמָה, בָּאָרֶץ – אִין, בְּחוּצָה לָאָרֶץ – לָא, אַף מַתָּנוֹת, בָּאָרֶץ – אִין, בְּחוּצָה לָאָרֶץ – לָא! אָמַר רַבִּי יוֹסֵי מִנְּהַרְבִּיל: אִין, וְהָתַנְיָא, רַבִּי אִלְעַאי אוֹמֵר: מַתָּנוֹת אִין נוֹהֲגִין אֶלָּא בָּאָרֶץ, וְכֵן הָיָה רַבִּי אִלְעַאי אוֹמֵר: רֵאשִׁית הַגֵּז אִין נוֹהֵג אֶלָּא בָּאָרֶץ.
18 מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אִלְעַאי? אָמַר רָבָא: יָלֵיף ״נְתִינָה״ ״נְתִינָה״ מִתְּרוּמָה: מָה תְּרוּמָה, בָּאָרֶץ – אִין, בְּחוּצָה לָאָרֶץ – לָא, אַף רֵאשִׁית הַגֵּז, בָּאָרֶץ – אִין, בְּחוּצָה לָאָרֶץ – לָא.
19 אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אִי מָה תְּרוּמָה טוֹבֶלֶת, אַף רֵאשִׁית הַגֵּז טוֹבֶלֶת? אֲמַר לֵיהּ: אָמַר קְרָא ״וְרֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ תִּתֶּן לוֹ״ – אֵין לְךָ בּוֹ אֶלָּא מֵרֵאשִׁיתוֹ וְאֵילָךְ.
20 אִי מָה תְּרוּמָה חַיָּיבִים עָלֶיהָ מִיתָה וָחוֹמֶשׁ, אַף רֵאשִׁית הַגֵּז חַיָּיבִים עָלָיו מִיתָה וָחוֹמֶשׁ?
21 אָמַר קְרָא: ״וּמֵתוּ בוֹ״, ״וְיָסַף עָלָיו״ – ״עָלָיו״ וְלֹא עַל רֵאשִׁית הַגֵּז, ״בּוֹ״ וְלֹא בְּרֵאשִׁית הַגֵּז.
22 אִי מָה תְּרוּמָה רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי אַחֲרֶיהָ, אַף רֵאשִׁית הַגֵּז רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי אַחֲרֶיהָ! אָמַר קְרָא ״רֵאשִׁית״, אֵין לְךָ בּוֹ אֶלָּא רֵאשִׁית בִּלְבַד.
23 אִי מָה תְּרוּמָה, מֵחָדָשׁ עַל הַיָּשָׁן – לָא, אַף רֵאשִׁית הַגֵּז, מֵחָדָשׁ עַל הַיָּשָׁן – לָא? אִין.
24 וְהָתַנְיָא: הָיוּ לוֹ שְׁתֵּי רְחֵלוֹת, גָּזַז וְהִנִּיחַ, גָּזַז וְהִנִּיחַ, שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ שָׁנִים – אֵין מִצְטָרְפוֹת. הָא חָמֵשׁ – מִצְטָרְפוֹת.
25 וְהָתַנְיָא: אֵין מִצְטָרְפוֹת! אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ: הָא דְּרַבִּי אִלְעַאי, וְהָא דְּרַבָּנַן.
26 אִי מָה תְּרוּמָה, גָּדֵל בְּחִיּוּב – חַיָּיב, גָּדֵל בִּפְטוּר – פָּטוּר, אַף רֵאשִׁית הַגֵּז נָמֵי: גָּדֵל בְּחִיּוּב – חַיָּיב, בִּפְטוּר – פָּטוּר!
27 וְגַבֵּי תְּרוּמָה מְנָלַן? דְּתַנְיָא: יִשְׂרָאֵל שֶׁלָּקַח שָׂדֶה בְּסוּרְיָא מִגּוֹי, עַד שֶׁלֹּא הֵבִיאָה שְׁלִישׁ – חַיָּיב, מִשֶּׁהֵבִיאָה שְׁלִישׁ – רַבִּי עֲקִיבָא מְחַיֵּיב בְּתוֹסֶפֶת, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין.
28 וְכִי תֵּימָא הָכִי נָמֵי, וְהָתְנַן: הַלּוֹקֵחַ גֵּז צֹאן גּוֹי – פָּטוּר מֵרֵאשִׁית הַגֵּז, הָא צֹאנוֹ לִגְזוֹז – חַיָּיב! מַתְנִיתִין
29 דְּלָא כְּרַבִּי אִלְעַאי.
30 אִי מָה תְּרוּמָה, מִמִּין עַל שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ – לֹא, אַף רֵאשִׁית הַגֵּז מִמִּין עַל שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ – לֹא?
31 וְגַבֵּי תְּרוּמָה מְנָלַן? דְּתַנְיָא: הָיוּ לוֹ שְׁנֵי מִינֵי תְּאֵנִים, שְׁחוֹרוֹת וּלְבָנוֹת, וְכֵן שְׁנֵי מִינֵי חִטִּין – אֵין תּוֹרְמִים וּמְעַשְּׂרִים מִזֶּה עַל זֶה. רַבִּי יִצְחָק אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי אִלְעַאי: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים אֵין תּוֹרְמִין, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים תּוֹרְמִין. אַף רֵאשִׁית הַגֵּז מִמִּין עַל שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ – לֹא.
32 אִין, וְהָתְנַן: הָיוּ לוֹ שְׁנֵי מִינִים שְׁחוּפוֹת וּלְבָנוֹת, מָכַר לוֹ שְׁחוּפוֹת אֲבָל לֹא לְבָנוֹת – זֶה נוֹתֵן לְעַצְמוֹ וְזֶה נוֹתֵן לְעַצְמוֹ.
33 אֶלָּא מֵעַתָּה, סֵיפָא דְּקָתָנֵי: זְכָרִים אֲבָל לֹא נְקֵבוֹת – זֶה נוֹתֵן לְעַצְמוֹ וְזֶה נוֹתֵן לְעַצְמוֹ, הָכִי נָמֵי מִשּׁוּם דִּתְרֵי מִינֵי נִינְהוּ?
34 אֶלָּא, עֵצָה טוֹבָה קָא מַשְׁמַע לַן, דְּלִיתֵּיב לֵיהּ מֵהַאי דְּרַכִּיךְ וּמֵהַאי דְּאַשּׁוּן. הָכָא נָמֵי, עֵצָה טוֹבָה קָא מַשְׁמַע לַן, דְּלִיתֵּיב לְהוּ מִתַּרְוַיְיהוּ.
35 הָא אוֹקֵימְנָא לְמַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי אִלְעַאי.
36 אִי מָה תְּרוּמָה, בָּעֵינַן רֵאשִׁית שֶׁשְּׁיָרֶיהָ נִיכָּרִין, אַף רֵאשִׁית הַגֵּז שֶׁשְּׁיָרֶיהָ נִיכָּרִין? אִין.
37 וְהָתְנַן: הָאוֹמֵר ״כׇּל גׇּרְנִי תְּרוּמָה וְכׇל עִיסָּתִי חַלָּה״ – לֹא אָמַר כְּלוּם, הָא ״כׇּל גִּזַּיי רֵאשִׁית״ – דְּבָרָיו קַיָּימִין, וְתַנְיָא אִידַּךְ: לֹא אָמַר כְּלוּם.
38 אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ, הָא רַבִּי אִלְעַאי, וְהָא רַבָּנַן. שְׁמַע מִינַּהּ.
39 אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: הָאִידָּנָא נְהוּג עָלְמָא כְּהָנֵי תְּלָת סָבֵי, כְּרַבִּי אִלְעַאי בְּרֵאשִׁית הַגֵּז, דְּתַנְיָא: רַבִּי אִלְעַאי אוֹמֵר: רֵאשִׁית הַגֵּז אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בָּאָרֶץ.
40 וּכְרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָה בְּדִבְרֵי תוֹרָה, דְּתַנְיָא: רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָה אוֹמֵר: אֵין דִּבְרֵי תוֹרָה מְקַבְּלִין טוּמְאָה.
41 וּכְרַבִּי יֹאשִׁיָּה בְּכִלְאַיִם, דְּתַנְיָא: רַבִּי יֹאשִׁיָּה אוֹמֵר: לְעוֹלָם אֵין חַיָּיב עַד שֶׁיִּזְרַע חִטָּה וּשְׂעוֹרָה וְחַרְצָן בְּמַפּוֹלֶת יָד.
42 חוֹמֶר בִּזְרוֹעַ וְכוּ׳. וְלִיתְנֵי חוֹמֶר בְּרֵאשִׁית הַגֵּז, שֶׁנּוֹהֵג בִּטְרֵפוֹת, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּמַתָּנוֹת!
43 אָמַר רָבִינָא: הָא מַנִּי? רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּתַנְיָא: רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר אֶת הַטְּרֵפוֹת מֵרֵאשִׁית הַגֵּז. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן? יָלֵיף ״נְתִינָה״ ״נְתִינָה״ מִמַּתָּנוֹת – מָה מַתָּנוֹת, טְרֵפָה – לָא, אַף רֵאשִׁית הַגֵּז נָמֵי, טְרֵפָה – לָא.
44 וְאִי יָלֵיף נְתִינָה נְתִינָה מִמַּתָּנוֹת, לֵילַף נְתִינָה נְתִינָה מִתְּרוּמָה, מָה תְּרוּמָה: בָּאָרֶץ – אִין, בְּחוּצָה לָאָרֶץ – לָא, אַף רֵאשִׁית הַגֵּז נָמֵי: בָּאָרֶץ – אִין, בְּחוּצָה לָאָרֶץ – לָא. אַלְּמָה תְּנַן: רֵאשִׁית הַגֵּז נוֹהֵג בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ?
45 אֶלָּא, הַיְינוּ טַעְמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּיָלֵיף ״צֹאן״ ״צֹאן״ מִמַּעֲשֵׂר – מָה מַעֲשֵׂר, טְרֵפָה – לָא, אַף רֵאשִׁית הַגֵּז, טְרֵפָה – לָא.
46 וְהָתָם מְנָלַן? דִּכְתִיב ״כֹּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט״ – פְּרָט לִטְרֵפָה שֶׁאֵינָהּ עוֹבֶרֶת. וְלֵילַף ״צֹאן״ ״צֹאן״ מִבְּכוֹר – מָה בְּכוֹר אֲפִילּוּ טְרֵפָה, אַף רֵאשִׁית הַגֵּז אֲפִילּוּ טְרֵפָה!
47 מִסְתַּבְּרָא מִמַּעֲשֵׂר הֲוָה לֵיהּ לְמֵילַף, שֶׁכֵּן זְכָרִים טְמֵאִין.
48 בִּמְרוּבִּין, מֵרֶחֶם.
49 אָדָם, פָּשׁוּט, לִפְנֵי הַדִּבּוּר.
50 אַדְּרַבָּה, מִבְּכוֹר הֲוָה לֵיהּ לְמֵילַף, שֶׁכֵּן: יָתוֹם, שֶׁלָּקְחוּ.
51 בְּשׁוּתָּפוּת, נָתְנוּ; בִּפְנֵי כֹּהֵן,
פירוש מאירי על חולין קל״ו
1 המעשרות דינן כתרומה ונמצאת תבואת השותפין חייבת במעשר ושותפות גוי כדין שביארנו בתרומה:
2 כבר ביארנו על בהמת השותפין שחייבת במתנות ומ"מ נשתתף בה אחד מן הפטורים פטור:
3 פירות של שותפין חייבות בבכורים לא נאמר בארצך אלא להודיע שאין הבכורים נוהגים אלא בארץ ובפני הבית וכן כתוב ראשית בכורי אדמתך תביא בית י"י אלהיך:
4 כסות שהיא של שני שותפין חייבת בציצית לא נאמר כסותך אלא למעט את השואלו שאין לו בה כלום ואף זו אינה פטורה אלא שלשים יום הא משלשים יום ואילך חייבת:
5 בית של שני שותפין אף הוא חייב במעקה לא נאמר גגך אלא למעט כנסיות ובתי מדרשות:
6 ראשית הגז כבר ביארנו במשנה שאינו נוהג אלא בארץ וכן ביארנו דין המתנות אם נוהגות בחוצה לארץ אם לאו בפרק שלפני זה:
7 התרומות אינן נוהגות אלא בארץ מן התורה ומתקנת נביאים היו נוהגות בארץ שנער מפני סמיכותה לארץ וכן התקינו החכמים הראשונים שיהיו נוהגות בארץ מצרים ועמון ומואב מפני שהם סביבות ארץ ישראל:
8 אע"פ שהתרומה אוסרת קודם הפרשתה משום טבל במתנות וראשית הגז אינו כן שהמתנות אע"פ שלא הורמו מותר לאכול מבשר הבהמה וכן ראשית הגז אינו אוסר את הגיזה ולא הנאתה ואין בהנאתה לא מיתה במזיד ולא חומש בשוגג כתרומה וכיון שנתן ראשית הגז נפטר ואין מתנה עוד אחריה ממינה כמו שיש בתרומה שבאין אחריה מעשרות וכן אינו דומה לתרומה בענין חדש על הישן שהתרומה אין תורמין ממנה מן החדש על הישן וראשית הגז יש לו להפריש בו מן החדש על הישן ואם גזז שתים בשנה זו ושלש בשנה זו מצטרפות:
9 כבר ידעת שסוריא לא היתה כבוש רבים ומתוך כך אין חיוב תרומה ומעשרות שבה מדברי תורה אלא מדברי סופרים מעתה מי שקנה שם קרקע מן הגוי ויש בה קמה אם הביאה שליש ביד גוי פטורה מכל וכל ואם לא הביאה שליש ביד גוי ונגמרה ביד ישראל הואיל וקנאן עם הקרקע חייב בתרומות ומעשרות:
10 חמורה בדומה לזו ראשית הגז שאם לקח ישראל מן הגוי גז צאנו פטור מראשית הגז אפי' קודם שגזזה אלא שמגדולי המחברים פירשוה לאחר שגזזה אבל אם לקח הצאן לגיזתן ר"ל לגיזה העתידה להתגדל בהם חייב בגיזה ואע"פ שגדלה הגיזה ברשות הגוי:
11 כבר ידעת שבתרומות ומעשרות אין תורמין ומעשרין ממין על שאינו מינו ואם תרם אין תרומתו תרומה ומ"מ כל שאינו כלאים בחברו תורם ומעשר מזה על זה היו לו שני מיני חטים שחמתית ולבנה תורם מזה על זה וכן תאנים שחורות עם לבנות וכל כיוצא בזה:
12 היו לו שני מיני גיזה כגון גיזה לבנה וגיזה שחורה או גיזות של זכרים וגיזות של נקבות הרי זה נותן מזו על זו ואינו חושש:
13 יתבאר במשנה האחרונה שהלוקח גז צאנו של חברו אם שייר המוכר מקצת צאנו להגזז חייב המוכר להפריש ממה ששייר על הכל ואם מכר את כלן הלוקח חייב להפריש ומ"מ אם היו לו שני מיני גיזה ומכר את המין האחד ושייר את המין השני ואע"פ שרשאי ליתן מזו לזו לוקח נותן לעצמו ממין שלקח והמוכר נותן לעצמו ממין ששייר ומ"מ אם רצה למחול בזו ולפרוע בעבורו רשאי שנותנין גיזה משחורות על לבנות ומנקבות על זכרים אע"פ שגזת הנקבות רכה משל זכרים ואע"פ שגיזת הלבנות רכה משל שחורות:
14 מי שהרבה בתרומות יותר מן הראוי הואיל ושייר מקצת חולין תרומתו תרומה שהרי באומד היא ניטלת ואין שיעורה מן התורה אבל אם אמר כל גרני תרומה או כל הפירות האלו תרומה לא אמר כלום התורה אמרה ראשית אין ראשית אלא ששיריה ניכרין וכן הענין בחלה שהרי אין לה שיעור מן התורה:
15 במעשרות אינו כן שהרי במדה או במשקל או במנין הוא צריך לעשר ולא באומד ומתוך כך המרבה במעשרות יתר מן הראוי הפירות מתקנין אבל המעשר מקולקל שהרי הטבל מעורב בו הואיל והתורה נתנה בהם שיעור:
16 ראשית הגז אע"פ שאין לו שיעור מן התורה ואע"פ שכתוב בו ראשית אם אמר כל גזותי ראשית דבריו קיימין:
17 טבילה שתקן עזרא לבעלי קריין עמדו האחרונים ובטלוה וכבר ביארנו בענין זה הטעם בפרק מי שמתו במסכת ברכות מפני שאין דברי תורה מקבלים טומאה:
18 אין הזורע כלאים בכרם חייב משום כלאי הכרם עד שיזרע חטה ושעורה בתוך הכרם והוא הדין אם זרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד וכבר ביארנו ענין זה במסכת ברכות:
19 המשנה השניה והכונה לבאר בה ענין החלק השני ואמר על זה חומר בזרוע ובלחיים ובקיבה מראשית הגז הזרוע והלחיים והקיבה נוהגים בבקר ובצאן במרובה ובמועט ראשית הגז אינו נוהג אלא ברחלים ואינו נוהג אלא במרובה וכמה הוא מרובה בית שמאי אומרים שתי רחלות שנ' יחיה איש עגלת בקר ושתי צאן ובית הלל אומרים חמש שנ' חמש צאן עשויות ר' דוסא בן הורכנוס אומר חמש רחלות גוזזות ופרס חייבות בראשית הגז וחכמים אומרים חמש רחלות גוזזות כל שהן אמר הר"ם פי' ואינו נוהג אלא ברחלים שנ' גז צאנך ונאמר באיוב מגז כבשי יתחמם וצמר אחר זולתי צמר כבשים אינו ראוי למלבוש אצלם מפני שהוא קשה וצמר הכבשים הזכרים והנקבות רך והוא שיהיו לובשים אצלם ואמרו שהוא ניתן לו לצורך מלבוש והראיה הזאת על דרך רמז כמו שידעה בגדר כונתם כפי מה שביארנו בתחלת חבור זה ומה שהן יש לו שיעור והוא משקל ששים סלעים וכבר ביארנו בתחלת קדושין שמשקל הסלע עשרים וארבעה דרכמונים מהדרכמונים שמשקל אחד מהם ששה עשר גרגרי שעור והלכה כחכמים כמו שביארנו:
20 אמר המאירי חומר במתנות מבראשית הגז שהמתנות נוהגות בבקר וצאן ובכללם עז ותיש כמו שהתבאר במרובה או במועט ר"ל אפי' בבהמה אחת וראשית הגז אינו נוהג אלא ברחלים בלבד הן זכרים הן נקבות שהזכרים ונקבותיהם הם הם שצמרו ראוי ללבוש וכבר ביארנו שאין מתנה זו ניתנת אלא כדי ללבוש ואינו נוהג אלא במרובה כמו שהוא מבאר עכשיו וכמה הוא מרובה ר"ל כמה כבשים יהיו לו ויהיו חייבים בראשית הגז בית שמאי אומרים שתים אבל לא אחת שהרי גז צאנך כתוב ואין אחת נקראת צאן ובית הלל אומרים חמש והלכה כדבריהם ור' דוסא מוסיף עוד לומר שאף בחמש אינו חייב אלא אם יש גיזה בכל אחת מהם משקל מנה וחצי שכך שיעורה של פחותה מן הגיזות ופחות מכאן אין קרויה גיזה וחכמים אומרים חמש רחלות גזוזות כל שהו פירשו בגמ' מנה ופרס בין כלם ולא מנה בין עשרים וחמש סלעים כמנה סתם האמור בתלמוד אלא מנה בן ארבעים סלעים שכן מצינו לפעמים במשנה מנה שיש בו ארבעים סלעים כמו שיתבאר בגמ' והלכה כחכמים ונמצא שכל חמש צאן שיש בחמש גזותיהם משקל ששים סלעים חייבות בראשית הגז ופירשו בגמ' דוקא שיהו מחומשות ר"ל שתהא בכל אחת משקל י"ב סלעים הא אם היתה באחת מהו פחות מכן אע"פ שחברתה ממלאה חסרונה או יותר פטורות:
21 זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שכתבנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הם:
22 ראשית הגז נוהג אף בטרפה אבל לענין מעשר בהמה אין הטרפה נכנסת לדיר להתעשר כלל:
23 אע"פ שביארנו בראשית הגז שהוא נוהג בטרפה אם גזז את המתה פטור ומ"מ נוהג הוא בכלאים:
24 הבכור אפי' נולד טרפה קדוש והרי הוא לכהן ונכסי כהן ואם לא נודע טרפותו עד שנשחט אם תם היה העור נשרף והבשר יקבר ואם במומו נשחט יקבר הבשר ויהנו הכהנים בעורו כמו שיתבאר במקומו:
25 מעשר בהמה נוהג בין בזכרים בין בנקבות וכן ראשית הגז מה שאין כן בבכור:
26 מעשר בהמה אינו נוהג אלא בבקר וצאן וכן ראשית הגז בכבשים ורחלים ובכור נוהג אף בבהמה טמאה ובלבד בחמור וכן נוהג באדם וכן מעשר בהמה וראשית הגז אין להם מקום אלא בפשוטים אבל לא בבכורות וכן לא הוקדשו אלו אלא לאחר הדבר ר"ל מתן תורה והבכורות הוקדשו במצרים:
27 היתום והוא שמתה אמו עם לידתו קדוש בבכורה אבל אינו מתעשר כמו שהתבאר ובכורה וראשית הגז נוהגות בו:
28 הלוקח טלאים שנולדו בשנה זו או ניתנו לו במתנה פטורין מן המעשר עד שיולדו ברשותו וכן שותפין שהביא זה מאה טלאים וזה מאה טלאים ונשתתפו בהן כל אותם המאתים פטורים מן המעשר שכל אחד מהם כמכור או כנתון ובכורה וראשית הגז נוהגין באלו השלש:
29 בכור בהמה טהורה גדולי המחברים כתבו שאינו נוהג אלא בארץ אף שלא בפני הבית וגדולי האחרונים שבספרד מגיהין עליהן בכך לומר שהוא נוהג אף בחוצה לארץ וזהו שאמרו כאן בפני הבית כלומר שהבכור נוהג אף שלא בפני הבית מה שאין כן במעשר בהמה וראשית הגז ומ"מ לענין פסק מעשר בהמה נוהג בחוצה לארץ מן התורה אלא שחכמים גזרו שלא לעשר בחוצה לארץ ולא אף בארץ אלא בקיום הבית גזרה שמא יאכלוהו בתמימות ואם עבר ועשר הרי זה מעשר ויאכל במומו אבל ראשית הגז כבר ביארנו שאין נוהג בחוצה לארץ אלא בארץ אף שלא בפני הבית:
30 הבכור נכסי כהן על הדרך שביארנו למעלה וכן ראשית הגז אבל מעשר בהמה הרי הוא שלמים:
31 בכור אע"פ שמצוה להקדישו בפה ולומר הרי זה קדוש אם לא עשה כן קדוש הוא מאליו:
32 מעשר אפי' עשר והקדיש בפה אינו מועיל אלא כונס כל הנולדים לשנה זו לדיר ופותח פתח קטן ומעמיד אמותיהן מבחוץ ויוצאין לקראתן אחד אחד ועוברים מאליהם תחת השבט ומונה והיוצא עשירי בין זכר בין נקבה בין תמים בין בעל מום סוקרו בסיקרא ואומר הרי זו מעשר ואם לא אמר הואיל והזכירו עשירי מ"מ הרי זה קדוש וראשית הגז אין בו אלא הפרשתו:
33 בכור יכול למכרו לכל אדם אם נפל בו מום ואפי' לא נפל בו מום יכול למכרו למי שאוכלו בקדושתו והמעשר אסור למכרו תם לעולם ואף בבעל מום אסור מדברי סופרים:
34 הבכור וכל קדשי מזבח בין קדשי קדשים בין קדשים קלים אסורין בגיזה ועבודה שנאמר לא תגוז בכור צאנך ולא תעבוד בבכור שורך אע"פ שלא הזהירה תורה אלא בגזת הצאן ובעבודת השור הוא הדין אם גזז את השור או עבד בבכור צאן שהוא חייב אלא שדבר הכתוב בהווה: