מאירי על חולין קל״ד ב

1 אירע ספק זה בפדיון הבן כגון שילדה אשתו זכר והיא מבכרת ואין ידוע אם קודם שנתגיירה אם לאחר שנתגיירה המוציא מחברו עליו הראיה וכן אם אירע ספק זה בראשית הגז שלו המוציא מחברו עליו הראיה כמו שביארנו במתנות כהונה ובפדיון פטר חמור ר"ל השה שהפריש שמעכבו לעצמו כמו שביארנו:

2 בעל הבית שקצר שדהו והניח לקט הראוי להניח לעניים ולא באו עניים או שאין שם עניים הרי זה מניחן עד שיעור הניתן ללקט במקום אחר והוא משילכו הנמושות והם מלקטים שניים הבאים אחר הראשונים וכן בכל המתנות כשיעור הניתן להם כמו שיתבאר כל אחד במקומו מכאן ואילך הנשאר מהם או אם לא באו לשם מותר לבעל הבית ולכל אדם שאין גופן קדוש כתרומות ואינו חייב ליתן להם דמיהם שלא נאמרה לאלו נתינה אלא עזיבה ולא אמרה תורה עזוב לעטלפים ולעורבים אלא לעניים ועניים אין כאן:

3 בתרומות אינו כן אלא אע"פ שאין ישראל חייב להביא תרומה לכהן מן הגורן לעיר או ממדבר לישוב אלא שילך הכהן ויטלנה במקומה מ"מ אין שם כהן אם היה הגורן מקום המשתמר מפרישה ומניחה ואם אין בה מקום המשתמר שוכר בהמה ומביאה ומצניעה לו מפני הפסד תרומה שהרי נאמרה בה נתינה ונוטל שכרו מן הכהן:

4 אף במתנות כהנה ר"ל זרוע לחיים וקיבה אם אין שם כהן ליטלם ורצה זה לצאת ידי חובה צריך שישום דמי המתנות ויאכלם בתורת חוב שיהא נותן את דמיהן לכהן:

5 הזוכה בקצירת שדה אחרים מן ההפקר פטור מלקט שכחה ופיאה ומשאר המתנות אבל אם הפקיר שדהו או כרמו והשכים בבקר וזכה בו וקצר או בצר חייב במתנות העניים כלן ומ"מ פטור הוא מן המעשרות כמו שיתבאר במקומו:

6 עור הזרוע ניתן עם הזרוע ומתוך כך אין מולגין אותו כדי שלא יפסידו לו את עורו אלא שיתנו את הזרוע בעורו ובצמרו אף במקום שנהגו למלוג על הצדדין שהתרנו את המליגה בפרק כל הבשר:

7 זו היא שטת של גאוני ספרד והם גורסים מקום שנהגו למלוג לא ימלוג את הזרוע כלומר שעור הזרוע הוא לדעתם בכלל המתנות ולפיכך לא ימלגהו שלא יפסידהו לו וכן דעת גדולי הפוסקים ומ"מ גדולי הרבנים סוברים שאין עור הזרוע בכלל המתנה ומ"מ מקום שנהגו ימלוג את הגדיים ואת הטלאים ברותחין ונישר השער ואוכלין את העור הרי עור זה במקומם בכלל הבשר ואינו רשאי להפשיט את העור אלא למלגו וליתנו עם העור והם גורסים מקום שנהגו למלוג לא יפשיט את הזרוע:

8 הלחי אף במקום שמפשיטין את הראש אין מפשיטין אותו כלל אלא נותנין אותה בעורה או בצמרה שאין מנהג למעט את מתנותיו והרי שער הלחי וצמריו זכה בו מן התורה כמו שיתבאר למטה:

9 בני הישיבה שנשתלחה להם נדבה אע"פ שדעת השולח לזכות בה מי שיזכה מהם לא יהא אחד מהן קופץ וזוכה בה אלא ראש ישיבה או מי שימנוהו על כך יהא זוכה ומחלקה ביניהם ואם זכה בה זה לשם כלם רשאי ואם היה הזוכה ראש ישיבה והוא אדם חשוב זוכה בה לעצמו שהרי כלם חייבים להעשירו אף משלהם על הדרך שאמרו בכהן גדול שיהא גדול מאחיו בכח בנוי בעושר ובחכמה ואם אין לו אחיו הכהנים נותנים לו משלהם כל אחד לפי עשרו עד שיהא עשיר יותר מכלם ומ"מ אין דברים אלו מעכבין כמו שהתבאר במקומו:

10 המשנה השמינית והכונה בה לבאר ענין החלק השלישי בשיעור המתנות ואמר על זה איזהו זרוע מן הפרק של רכובה ועד כף של יד והוא של נזיר וכנגדו ברגל הוא השוק ר' יהודה אומר שוק מן הפרק של רכובה ועד סובך של רגל ואיזהו לחי מן הפרק של לחי עד פיקה של גרגרת אמר הר"מ פי' זרוע הוא היד הימין וכבר נתבאר מגבול היד וממה שביארנו למעלה ששני פרקים נוטל הכהן האחד הוא המפורסם אצל כל בני אדם שהוא הרגל הנמכר עם הראש בבהמה דקה והפרק שלמעלה ממנו והוא הנקרא אצל העם זרוע ונמכר עם הבשר ודע שלשון עם שני לחיים תחשב והוא מכלל מתנות הכהנה וכתוב בתלמוד אמר ליה רבה לשמעיא זכי לי מתנאתא דבעינא למיכל לישנא בחרדלא ודע שהמתנות האלו נותן אותם למי שירצה ואע"פ שלא הגיע לידו לפי שאין בהן קדושה ונותנין אותן גם כן לכהנת והבעל אוכל בשביל אשתו כשהיא כהנת ואין הלוי חייב במתנות לתתן ואם לא נזדמן כהן במדינה נוטל אותם הטבח לעצמו בדמים ונותן הדמים לכהן והכלאים חייבים במתנות גם כן ואם עבר השוחט ונתן מתנות כהנה לא נאסר הבשר באכילה אבל חייב נדוי כפי מה שכתוב בתלמוד ואין מותר לקנות ממנו המתנות כדי שלא לחזק ידו על הגזל ואם עבר וקנה אותם אינו נאסר באכילה לפי שהעקר בידינו שמתנות כהנה נגזלות ואין הכהן רשאי לתבוע לטבח אלא למי שאכל ולפי דעתי זהו לענין הדין ממי מוציא הדמים אבל אכילת המתנות האמתיות בעצמם מ"מ הוא גזל ואין שום צד להתיר זה לכתחלה וראוי שתדע מה שאמר מתנות כהנה אינן נאכלות אלא צלי ואינן נאכלות אלא בחרדל כדי שיהיו חביבין אצלם כדרך שהמלכים אוכלין ואומר ונתן לכהן ואכל ולא שיטול מעצמו לפי שאין מותר לזלזל בעצמו וליטול מתנותיו ואין ראוי להצריכו לכך ואמרו הזרוע לאחד הסיבה לאחד הלחיים לשנים ואם היו מתנות שור מחלקין אותו לרבים לפי שאין מותר בכל מתנות כהנה לתתם אחד וכבר מנע מזה מאד ושובך של רגל שבכת רגל ר"ל ענפי המיתרים ואין הלכה כר' יהודה:

11 אמר המאירי איזהו זרוע מן הפרק של רכובה עד הכף של יד ר"ל מפרק רכובה הנמכרת עם הראש עד כף היד והוא עצם רחב של כתף שקורין אשפאנולא והם שני איברים מעורין זה בזה והוא של נזיר ר"ל וזהו גם כן שיעור זרוע בשלה של איל נזיר וכנגדו בשלמים כשנוטלין השוק שיעורו מפרק רכובה הנמכרת עם הראש עד בוקא דאטמא ור' יהודה חולק בשוק לומר שאינו אלא מפרק רכובה ולמטה עד הסובך והוא הנקרא קאוילייא ויש מפרשים עצם אמצעי שמארכובה עד הקולית ומ"מ אין הלכה כר' יהודה ואיזהו לחי מן הפרק של לחי אצל הצדעין וחותך כלפי מטה עד פיקה של גרגרת ר"ל פתחה של גרגרת והוא ראש טבעת גדולה והוא מקום חוטי הלשון וכל מה שבין אלו הלחיים הכל לכהן:

12 זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ומה שנכנס תחתיה בגמ' כך הוא זרוע זה אינו אלא זרוע של ימין ולא זרוע של שמאל הלחיים צריך הוא ליתנם עם עורם ושערם או צמרם שנאמר הלחיים להביא צמר שבראש הכבשים ושער שבזקן התיישים הקיבה הוא מקום שמתכנס שם חלב שהתינוק יונק ובדין היה ליתנה בחלב ועל גבי הקיבה אלא שהכהנים נהגו להניח את החלב שעליה לבעלים ומקבלים אותה עם חלב שבתוכה:

13 התבאר במקום אחר שהלוקח בהמה מפירות שביעית חייבת במתנות וכן המשלח בשר לחבירו והיו בה מתנות אוכלו בלא שום פקפוק ואינו חושש שמא עבר זה וגזלן:

14 ונשלם הפרק תהלה לאל: