ביאור שטיינזלץ על בבא קמא צ״ה

1 כאן שאמרו שחייב להחזירה מדובר בגזילה קיימת, כאן שאמרו שאין מקבלים מידו, אפילו כשבא לצאת ידי שמים מדובר בשאין גזילה קיימת. ומקשים על כך: והא והרי מעשה זה באבנט, שאמרה לו אשתו של אותו גזלן שגם האבנט אינו שלו שבעקבותיו תיקנו חכמים שאינו צריך להחזיר מקרה שגזילה קיימת היא ובמקרה שכזה הרי היה צריך להחזיר מן הדין! ומשיבים: מאי מה פירוש "אבנט" שאמרה לו אשתו שיצטרך להחזיר, ותיקנו חכמים שאינו צריך? — דמי אבנט, שהאבנט עצמו כבר לא היה בידו.

2 ושואלים: וכל היכא היכן שהגזילה קיימת, לא עבוד רבנן תקנתא עשו חכמים תקנה לבעלי תשובה? והרי מריש קורה שגזילה קיימת היא, ותנן ושנינו במשנה: שתיקנו חכמים על המריש הגזול שבנאו בבירה בנין, מגדל שיטול הנגזל את דמיו, ולא את המריש עצמו מפני תקנת השבים שלא יצטרך להרוס את הבנין, משמע שגם פה עשו תקנה! ומשיבים: שאני התם שונה שם, שכיון דאיכא פסידא שיש הפסד של כל הבירה כולה, שצריכים להרוס אותה, שויוה רבנן כדליתא עשו אותה חכמים כאילו אינה קיימת.

3 א ועוד בביאור המשנה, שנינו שמי שגזל פרה מעוברת וילדה, משלם לנגזל דמי פרה העומדת ללדת. ובענין זה תנו רבנן שנו חכמים: הגוזל רחל כבשה וגזזה, וכן הגוזל פרה וילדה — משלם אותה ואת גיזותיה ואת ולדותיה, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: גזילה חוזרת בעיניה כמות שהיא עכשיו. ר' שמעון אומר: רואין אותה, את הגזילה, כאילו היא שומא הוערכה אצלו בכסף, כלומר, העריכו את שוויה בשעת הגזילה, וכך הוא משלם.

4 ומבררים את הדעות השונות בברייתא זו, איבעיא להו נשאלה להם, ללומדים: מאי טעמיה מה טעמו של ר' מאיר שאמר שמשלם אותה ואת גיזותיה ואת ולדותיה? וצדדי השאלה: האם משום דקסבר שהוא סבור ששינוי במקומו עומד, שלמרות שהדבר השתנה הרי זה עדיין ברשות בעליו הראשונים, וכאילו השביחה הבהמה ברשותם. או דילמא בעלמא שמא בכלל סבור הוא ששינוי קונה, ומעיקר הדין הגיזות והוולדות היו צריכים להיות של הגזלן שקנאם בשינוי, והכא קנסא קנס הוא דקא קניס שקונס, שיחזיר הגזלן אף דברים שמן הדין שלו הם?

5 ומסבירים: למאי נפקא מינה מה יוצא מזה, איזה הבדל להלכה יש אם נאמר כטעם זה או כטעם זה? — להיכא דכחשא מכחש למקום, במקרה, שכחשה שהוזלה משעת הגזילה, שאם טעמו של ר' מאיר משום שינוי במקומו עומד — מחזיר אותה כמות שהיא, אף שמשיב עתה פחות ממה שגזל, ואם הטעם הוא משום קנס, ומן הדין נקנתה לו הבהמה בשינוי, יצטרך להחזיר כפי שהיתה שווה בזמן הגזילה.

6 ומציעים: תא שמע בוא ושמע פתרון לדבר ממה ששנינו במשנה הבאה: גזל בהמה והזקינה אצלו ופחת ערכה, או גזל עבדים והזקינו — משלם כשעת הגזילה, ר' מאיר אומר: בעבדים — אומר לו "הרי שלך לפניך". ומשמע לדעת ר' מאיר שאילו בדין בהמה גזולה שהזקינה אינו חולק וסובר שמשלם כשעת הגזילה.

7 ואי סלקא דעתך ואם עולה על דעתך לומר כי סבר סבור ר' מאיר ששינוי במקומו עומד, אם כן אפילו בהמה נמי גם כן יחזיר אותה כמות שהיא כעת! אלא לאו שמע מינה האם לא תלמד מכאן כי קסבר סבור ר' מאיר ששינוי קונה, והכא וכאן כשגזל בהמה וגזזה וילדה קנסא קנס הוא דקא קניס שקונס שלא ירוויח הגזלן ממה שהשביח.

8 אמרי אומרים בדחיה: מכאן אין להוכיח, שכן אפשר לומר כי ר' מאיר לדבריהם, לשיטתם, דרבנן קאמר להו של חכמים אמר להם, וכך יש להבין: לדידי לי עצמי, לשיטתי שינוי אין קונה, ואפילו בהמה נמי גם כן שגזלה והזקינה, צריך להחזיר כמות שהיא עכשיו. אלא לדידכו דאמריתו לכם עצמכם, לשיטתכם, שאתם אומרים ששינוי קונה, אודו הודו לי מיהת בעבדא על כל פנים בעבד שמחזירו כפי שהוא, דכמקרקעי דמי שכקרקע הוא נחשב, וקרקע אינה נגזלת! ואמרי ליה רבנן ואמרו לו חכמים בתשובה: לא, עבדא כמטלטלי דמי העבד נחשב כמיטלטלים לענין גזילה.

9 ומציעים: תא שמע בוא ושמע ראיה לדבר ממה ששנינו במשנה: אם נתן צמר לאומן לצבוע לו את הצמר בצבע אדום וצבעו שחור, או לצובעו שחור וצבעו אדום, ר' מאיר אומר: נותן לו האומן שעשה שלא כדעת בעל הבית דמי צמרו. ונדייק: דמי צמרו — אין כן, אבל דמי צמרו ושבחו, השבח, תוספת הערך שבאה על ידי הצביעה — לא, ואי סלקא דעתך ואם עולה על דעתך לומר כי סבר סבור ר' מאיר ששינוי אין קונה, אם כן דמי צמרו ושבחו, כלומר, את צמרו שהושבח בעי למיתב ליה צריך להשיב לו!

10 אלא לאו שמע מינה האם לא תלמד מכאן כי קסבר סבור ר' מאיר שינוי קונה, והכא וכאן בבהמה שנגזזה וילדה קנסא קנס הוא דקא קניס שקונס את הגזלן שלא יהנה מהגיזות והוולדות. ומסכמים: אכן שמע מינה למד מכאן שכך היא דעת ר' מאיר.

11 איכא דאמרי יש שאומרים: הא דבר זה לא איבעי לן נסתפק לנו, ומדוע? — מדאפיך ממה שהפך רב ותני ושנה את המשנה בלשון זו: גזל פרה והזקינה, עבדים והזקינו — משלם כשעת הגזילה, אלו דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים: בעבדים — אומר לו "הרי שלך לפניך", ואם כן ודאי לדעת ר' מאיר שינוי קונה ולכן משלם כשעת הגזילה, והכא וכאן בפרה שילדה ורחל שנגזזה קנסא קנס הוא דקא קניס ליה שהוא קונסו לגזלן.

12 כי קא איבעי לן כאשר נשאלה לנו השאלה, הכי איבעי לן כך נשאלה לנו: כי קא קניס כאשר ר' מאיר קונס האם זה דווקא במקום שרכוש חבירו הגיע לידיו במזיד, אבל אם לקח דבר מבעליו בשוגג, לא קניס קונס, או דילמא שמא אפילו בשוגג נמי קניס גם כן קונס?

13 ומציעים: תא שמע בוא ושמע פתרון לדבר ממה ששנינו בברייתא: לצורך חמשה דברים גובין רק מן הנכסים המחוררין בני חורין, כלומר, שהם ברשות בעליהם, ולא מנכסים משועבדים שמכרו הבעלים כבר לאחר.

14 ואלו הן: פירות, מי שצריך לקבל פירות של נכסים שנלקחו ממנו, ושבח פירות, כלומר, השבח שהושבחו הנכסים על ידי עבודתו, והמקבל עליו מתחייב בזמן הקידושין לזון את בן אשתו ובת אשתו מנישואיה הראשונים, וגט שטר חוב שאין בו אחריות, שלא נכתב בו במפורש שכל נכסי הלווה יהיו אחראים וערבים לפרעון חוב זה, וכן כתובת אשה שאין בה אחריות.

15 ונברר: מאן מי שמעת ליה דאמר אותו שאומר שאחריות לאו טעות סופר הוא? שאם לא נכתב תנאי של אחריות בשטר אין זו טעות סופר ששכח ולא כתב אחריות, והרי זה כאילו נכתבה במפורש, אלא שטר שאין כתובה בו אחריות באמת אינו יכול לגבות מנכסים משועבדים — ר' מאיר הוא הסבור כן, וקתני ושנה: פירות ושבח פירות.

16 ונברר: שבח פירות היכי דמי כיצד הוא בדיוק? — כגון שגזל אדם שדה מחבירו ומכרה אחר כך לאחר, והשביחה הקונה, והרי היא יוצאה מתחת ידו של הקונה, על ידי הנגזל, כאשר הוא מוכיח בבית הדין ששדה זה היה שלו, כשהוא, הקונה, גובה מן הגזלן שמכר לו את השדה שעתה נלקחה ממנו, ורוצה לקבל ממנו בחזרה את מה ששילם לחינם,

17 גובה את הקרן, כלומר, מה ששילם עבור השדה אף מנכסים משועבדים של הגזלן, ואת השבח, מה שעשה והשביח את השדה, הריהו משלם מנכסים בני חורין. ומדוע עושה זאת? — דאתא שהרי בא בעל ארעא קרקע הראשון ושקיל ארעיה ושבחיה ולוקח גם את הקרקע שלו וגם את השבח שלה.

18 ונברר: מאי לאו האם לא מדובר כאן בקונה שהוא עם הארץ, שלא ידע יודע שקרקע נגזלת או אינה נגזלת, ואם כן בשוגג עשה כאשר קנה מן הגזלן, שסבור היה שקרקע זו אכן שייכת לגזלן שמכר לו אותה. ואפילו הכי כך קאתי בא בעל קרקע ושקיל לארעא ולוקח את הקרקע ושבחה, ושמע מינה ולמד מכאן: שבשוגג נמי קניס גם כן קונס ר' מאיר ומחייב להשיב גם את השבח לבעלים. אמרי אומרים בדחיה: לא, מדובר פה בלוקח קונה תלמיד חכם וידע ויודע, שלגזלן אין זכות קנין כלל בקרקע זו ולכן נקנס הוא להשיב גם את השבח לבעלים.

19 ומציעים עוד, תא שמע בוא ושמע ראיה לדבר ממה ששנינו במשנה: נתן צמר לאומן לצבוע לו את הצמר בצבע אדום וצבעו שחור, או לצובעו שחור וצבעו אדום — ר' מאיר אומר: נותן לו האומן לבעל הצמר את דמי צמרו. ונדייק: דמי צמרו — אין כן נותן לו, ואילו דמי צמרו ושבחו, התוספת שהשביח בצביעה — לא.

20 ואי סלקא דעתך ואם עולה על דעתך לומר שבשוגג נמי קניס גם כן קונס ר' מאיר, אם כן דמי צמרו ושבחו בעי למיתבא ליה צריך לתת לו! אלא לאו שמע מינה האם לא תלמד מכאן שבמקום שעה זאת במזיד קניס קונס ר' מאיר, ובמקום שעשה זאת בשוגג לא קניס קונס, ומסכמים: אכן שמע מינה למד מכאן שכן היא שיטת ר' מאיר.

21 א ועוד באותה ברייתא שנינו, שר' יהודה אומר: גזילה חוזרת בעיניה. ר' שמעון אומר: רואין אותה כאילו היא שומא אצלו בכסף. ושואלים: מאי בינייהו מה ההבדל ביניהם הלכה למעשה? שלכאורה נראה ששניהם מסכימים כי הגזלן אינו צריך לתת לנגזל את השבח ונשאר הוא אצלו.

22 אמר רב זביד: בשבח שעל גבי גזילה קמיפלגי חלוקים הם, כלומר, כאשר גופה של הגזילה השביח כגון שנתעברה אצלו, וכיון שהחזיר הגזלן את הבהמה לבעלים הרי החזיר עימה גם את השבח שעליה, ונמצא שלא קיבל הגזלן דבר ממה שהשביחה. ובזאת נחלקו: ר' יהודה סבר סבור כי שבח זה של הנגזל הוי הוא, שהרווח הזה של הנגזל הוא, שהרי הוא אומר שגזילה חוזרת בעיניה כמות שהיא כעת, גם כאשר השביחה בידי הגזלן. ור' שמעון סבר סבור שהרווח הזה של הגזלן הוי הוא.

23 רב פפא אמר הבדל אחר בין ר' יהודה ור' שמעון: דכולי עלמא לדעת הכל גם שבח שעל גבי גזילה של הגזלן הוי הוא, והכא וכאן לענין מחצה, לשליש ולרביע קמיפלגי חלוקים הם, כלומר, לגבי זכות הבעלים לחלק מן הרווח הזה. וכך יש להבין, ר' יהודה סבר סבור: שבח שעל גבי גזילה כוליה כולו של הגזלן הוי הוא, ור' שמעון סבר סבור: למחצה, לשליש ולרביע הוא דשקיל שנוטל הגזלן, שהוא נחשב כמי שלקח את הבהמה לטפל בה ולהשביחה, ולכן אינו מקבל את כל הרווחים אלא רק את חלקם, כנהוג באותו מקום בתשלומי מלאכה זו. ומנסים להביא ראיה לשיטת רב זביד.

24 תנן שנינו במשנה: גזל פרה ונתעברה אצלו וילדה, רחל ונטענה אצלו בצמר וגזזה — משלם כשעת הגזילה. ונדייק מכאן: אם ילדה הפרה — אין כן משלם כשעת הגזילה, אם לא ילדה ועדיין היא מעוברת — הדרא בעינא היא חוזרת בעינה כמות שהיא.

25 בשלמא נניח לשיטת רב זביד שאמר ששבח שעל גבי גזילה שעדיין לא לקחו הגזלן של הנגזל הוי הוא לדעת ר' יהודה, הא מני משנתנו זו של מי היא? כדעת ר' יהודה היא, אלא לרב פפא שאמר שהשבח של הגזלן הוי הוא, הא מני זו כשיטת מי היא הרי היא לא כדעת ר' יהודה ולא כדעת ר' שמעון!

26 ומשיבים: אמר יכול היה לומר לך רב פפא: הוא הדין אפילו לא ילדה נמי גם כן כשעת הגזילה הוא שמשלם, והוא מקבל בחזרה את השבח. והא דקתני וזה ששנה "ילדה" — אי אפשר לדייק מכאן לענייננו כי איידי דנסיב רישא מתוך שנקט בהתחלה לשון "ילדה", נסיב סיפא נמי תפס בסוף גם כן לשון "ילדה". אבל אין לדייק מכאן, שאם לא ילדה חוזרת כשהיא מעוברת בלא תשלום.

27 ומעירים: תניא כוותיה שנויה ברייתא כשיטתו של רב פפא, ר' שמעון אומר: רואין אותה כאילו היא שומא אצלו בכסף למחצה, לשליש ולרביע.

28 אמר רב אשי: כי הוינן בי כאשר היינו לומדים בבית רב כהנא, איבעיא לן נשאלה לנו שאלה זו: לדעת ר' שמעון שאמר למחצה, לשליש ולרביע הוא דשקיל שלוקח גזלן, כי מסלקינן ליה כאשר אנו מסלקים אותו את הגזלן ואומרים לו שיקבל חלק בשבח, האם בדמי מסלקינן ליה בדמים מסלקים אנו אותו שמשלמים לו את חלקו בכסף, או דילמא מבשרא שקול שמא מן הבשר עצמו הוא לוקח?

29 ופשטנא ופתרנו את הבעיה הזו מהא מזו שאמר רב נחמן אמר שמואל: שלשה שמין מעריכים להן את השבח שהשביחו ומעלין אותן בדמים, שמשלמים את השבח בכסף, ואין משלמים בחלק מן הנכס, ואלו הן: בן בכור לבן פשוט אח שאינו בכור, שאם עבדו שניהם בנחלה משותפת שירשו מאביהם, ואחר כך חילקו ביניהם, צריך הבכור המקבל פי שנים להחזיר לפשוט את חלקו ברווח שהשביח חלק הנכס שירש הבכור יתר על אחיו, ודבר זה נעשה בדמים, ולא בחלק מן הקרקע.

30 וכן בעל חוב ללוקח, בעל חוב הגובה בחובו מקרקע משועבדת לו, שמכר הלווה לאדם אחר, הריהו מפצה את הקונה על מה שהשביח את הקרקע בכסף ולא מגוף הקרקע. ובעל חוב ליתומים כשגובה מנכסי אביהם עבור חוב של אביהם, ומוטל עליו לשלם להם במה שהשביחו את הקרקע לאחר מות אביהם — אף דבר זה נעשה בכסף, ולא מן הקרקע עצמה.

31 אגב שהובאו דברי שמואל דנים בהם. אמר ליה לו רבינא לרב אשי, מי האם אמר שמואל: שבעל חוב ללוקח יהיב ליה נותן לו שבח כלשהו? והאמר והרי אמר שמואל: בעל חוב הוא גובה את השבח כולו! אמר ליה לו רב אשי: לא קשיא אין זה קשה; כאן שאינו גובה את השבח, הרי זה בשבח המגיע לכתפים, כלומר, שהשביח הלוקח עד שנשלם גידולו, שהוא כבר בשל ואפשר לבוא ולקחת אותו על הכתפיים, וכאן שגובה, הרי זה בשבח שאין מגיע לכתפים, שעדיין לא נשלם גידולו והוא עובר לגמרי לרשות בעל החוב.

32 אמר ליה לו רבינא: והא והרי היו מעשים בכל יום, וקא מגבי והיה מגבה שמואל מן הלוקח אפילו שבח המגיע לכתפים! אמר ליה לו רב אשי: לא קשיא אין זה קשה: