ביאור שטיינזלץ על בבא קמא צ״ד

1 דמאספורק: בית שמאי אוסרין, ובית הלל מתירין, ואין זו סתירה איפוא בין ברייתות אלא כל ברייתא כשיטת אחד מהם. ולאחר שלמדנו שכדעת בית שמאי היא הברייתא האוסרת מבררים מאי טעמיה מה טעמו, טעמם של בית שמאי שאוסרים? — אמר קרא הכתוב: "לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' אלהיך לכל נדר כי תועבת ה' אלהיך גם שניהם" דברים כג, יט, "גם" הוא לשון ריבוי — לרבות שינוייהם. ובית הלל מה טעמם? אמר קרא הכתוב: "הם" להדגיש: ולא שינוייהם.

2 ויש לשאול: ובית שמאי מה הם עונים על כך? והא כתיב הרי כתוב "הם"! ומשיבים: לשון "הם" ההוא מיבעי ליה נצרך לו ללמדנו שהם אסורים ולא ולדותיהם. ובית הלל מנין להם הלכה זו של וולדות? תרתי שמעת מינה שני דברים אתה שומע מכאן: הם — ולא שינוייהם, הם — ולא ולדותיהם, שהרי הכתוב עומד על כך שיהיו הם = כמות שהם.

3 ושואלים: ובית הלל נמי גם כן הכתיב הרי נאמר "גם" שהיא לשון ריבוי! ואומרים: אכן "גם" לבית הלל קשיא קשה, שאין ברור לנו כיצד הם מפרשים אותו.

4 ר' אליעזר בן יעקב מאי היא מה הוא הענין שאמרנו שהוא סבור ששינוי במקומו עומד?

5 דתניא שכן שנינו בברייתא, ר' אליעזר בן יעקב אומר: הרי שגזל סאה של חטין, ואחר כך טחנה, לשה ואפאה ואחרי כל זה הפריש ממנה חלה, כיצד מברך על הפרשת חלה זו? — אין זה מברך אלא מנאץ מקלל, ועל זה נאמר: "ובצע ברך נאץ ה'" תהלים י, ג, שגזלן בוצע בצע המברך על מצוה שעושה בגזילה שגזל — אינו אלא מנאץ את ה'. משמע שהוא סבור שלמרות שעשה בחטים כל כך הרבה שינויים, עדיין השינוי במקומו עומד ואינו נחשב כקניינו של הגזלן.

6 ר' שמעון בן אלעזר מאי היא מה הוא הענין שבו הוא מביע את דעתו ששינוי אינו קונה? דתניא שכן שנינו בברייתא,: כלל זה אמר ר' שמעון בן אלעזר: כל שבח שהשביח גזלן את הגזילה — ידו של הגזלן על העליונה בטענותיו כלפי הנגזל, רצה — נוטל שבחו, רצה — אומר לו "הרי שלך לפניך".

7 ותוהים: מאי קאמר מה הוא אומר, מה פירוש הדברים, וכי יעלה על הדעת שיאמר הגזלן לנגזל במקרה ששבחה הגזילה "הרי שלך לפניך"? אמר רב ששת, הכי קאמר כך הוא אומר: אם השביחה הגזלן את הגזילה — נוטל הגזלן את שבחו, שהשביחה הבהמה על ידו. אם כחש הדבר הנגזל — אומר לו הגזלן "הרי שלך לפניך", ומדוע? מפני ששינוי במקומו עומד. ואינו נחשב כקנין, ולכן הוא מחזיר לו את השייך לו.

8 ושואלים: אי הכי אם כך שאתה אומר ששינוי במקומו עומד, אם כן אפילו השביח נמי גם כן, לא יהא זכאי הגזלן לקבל את מה שהשביח? אמרי אומרים בתשובה: שם עשו זאת מפני תקנת השבים, כדי להקל על בעלי תשובה שאם השביח יקבל את מה שהשביח, ולא יימנע הגזלן מלעשות תשובה בגלל החשש שיצטרך להחזיר גם את השבח.

9 ר' ישמעאל מאי היא מה הוא הענין שאמר בו ששינוי במקומו עומד? דתניא שכן שנינו בברייתא: מצות פאה היא להפריש פאה מן הקמה, כלומר, מן התבואה שלא נקצרה עדיין. לא הפריש מן הקמה — מפריש מן העומרים קבוצת שבלים שנקצרו, לא הפריש מן העומרים — מפריש מן הכרי ערימת תבואה עד שלא מרחו סידר ויישר אותו,

10 מרחו וחלה עליו חובת מעשרות — מעשר תחילה את התבואה ואחר כך נותן לו לעני את הפאה, שלא יפסיד העני שיצטרך הוא עצמו להפריש מעשר ממה שקיבל. ואילו משום בשם ר' ישמעאל אמרו: אף אם לא הפריש פאה בכל השלבים הללו ועשה עיסה הריהו מפריש מן העיסה ונותן לו, משמע שאפילו שנעשה שינוי בתבואה — אין זה פוטר אותו מחובת נתינה זו. עד כאן פירטה הגמרא את דעות האומרים ששינוי במקומו עומד, וכדברי אביי.

11 אמר ליה לו רב פפא לאביי: איכפל וכי טרחו נאספו יחד כל הני תנאי לאשמועינן התנאים הללו כדי להשמיע לנו כדעת בית שמאי שמן הסתם אינה הלכה? אמר ליה לו: הכי קאמרי כך הם אומרים: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל בדבר זה. כלומר, שכל התנאים הללו סבורים שענין זה ששינוי אינו משנה את המצב המקורי הוא לדעת הכל, ולא נתון במחלוקת בית הלל ובית שמאי.

12 אמר רבא: ממאי מנין מוכיח אתה שכל אותם תנאים סבורים ששינוי במקומו עומד? כי כל הראיות שהבאת מהתנאים האלו לגבי שינוי אינם ראיות מכריעות, כיצד? דלמא שמא עד כאן לא שמענו כי קאמר אומר ר' שמעון בן יהודה התם שם לענין ראשית הגז אלא בצבע שאינו נחשב שינוי, הואיל ויכול להעבירו על ידי צפון.

13 ועד כאן לא שמענו כי קאמרי אומרים בית שמאי התם שם שגם אתנן שנשתנה נאסר אלא משום שהוא נמסר לגבוה לקרבן לה', משום דאימאיס שנעשה מאוס בהיותו אתנן ולכן אין ראוי להקריבו גם אם נעשה בו שינוי.

14 ועד כאן לא שמענו כי קאמר אומר ר' אליעזר בן יעקב התם שם במפריש חלה ומברך עליה אלא לענין ברכה, משום דהוה ליה שהרי זו מצוה הבאה בעבירה, שגוזל דבר ומברך עליו,

15 אבל לא שנחשב הדבר שלו בדיני קניינים. ועד כאן לא שמענו כי קאמר אומר ר' שמעון בן אלעזר התם שם בגזלן שרשאי להחזיר בהמה שהכחישה כמות שהיא אלא בהכחשה דהדר שחוזרת, שיכולה להשתנות על ידי פיטום הבהמה, שתחזור לכמות שהיתה, ואין זה שינוי גמור.

16 ועד כאן לא שמענו כי קאמר אומר ר' ישמעאל התם שם שמחוייב להפריש פאה אף מן העיסה אלא לענין פאה, משום דכתיב שנאמר בה: "תעזב" ויקרא יט, י. וכן שם כג, כב יתירא יתר שאנו למדים מכאן שמכל מקום צריך לתת פאה אף אם השתנתה התבואה והיתה לעיסה. וכי תימא, ליגמר מיניה ואם תאמר נלמד ממנו שגם בדברים אחרים אין שינוי קונה, על כך יש להשיב כי מתנות עניים שאני שונות הן שיש להן דין מיוחד זה.

17 וראיה לדברי רבא שלא ניתן להוכיח בוודאות מדברי ר' ישמעאל לענין זה, כדבעי כפי ששאל ר' יונתן, דבעי ששאל ר' יונתן: מאי טעמא מה הטעם של ר' ישמעאל? האם משום דקסבר שהוא סבור ששינוי אינו קונה, או דלמא בעלמא קסבר שמא בכלל סבור הוא ששינוי קונה, והכא וכאן הדין כן משום דכתיב שנאמר "תעזב" יתירא?

18 ואגב שהובא ענין זה שואלים: ואם תמצי תמצא לומר כי טעמא הטעם של ר' ישמעאל משום דקסבר שהוא סבור שינוי אינו קונה, אם כן "תעזב" יתירא יתר דכתב רחמנא שכתבה התורה למה לי? ותו ועוד: לרבנן לחכמים החולקים על ר' ישמעאל וסבורים שאינו יכול להפריש פאה מן העיסה "תעזב" יתירא יתר דכתב רחמנא שכתבה התורה למה לי?

19 ומשיבים: מבעי ליה לכדתניא נצרך הוא הדבר לכמו ששנוי בברייתא: המפקיר כרמו, והשכים לבקר לפני שזכה בו אחר, ובצרו — חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ובפאה, ואף שפטור מן המעשר כדין הפקר שפטור מן המעשר, משום שלגבי מתנות עניים ולא במעשר נאמרה בתורה מצוה יתירה של נתינה "תעזוב" שמכל מקום צריך לתת.

20 א ולענין שינוי בגזילה אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כשיטת ר' שמעון בן אלעזר שאמר שאף שכחשה הבהמה שנגזלה מחזיר אותה לבעלים, ולא קנה אותה הגזלן בכך.

21 ותוהים: ומי והאם אמר שמואל הכי כך? והאמר והרי אמר שמואל: אין שמין לא לגנב ולא לגזלן אלא לנזקין בלבד. ששור שהמית שורו של אחר, מחזיר בעל השור הנוגח את הנבילה לבעלים, ושמים כמה הפסיד על ידי מיתה. אבל גנב וגזלן שכחשה הגזילה שבידם, אינם יכולים להחזירה כמות שהיא ולהוסיף את דמי הפחת, אלא מחזירים דמים כשעת הגזילה.

22 בשלמא נניח לשיטת רבא, שאמר לעיל, כשדחה את דברי אביי: כי קאמר כאשר אומר ר' שמעון בן אלעזר התם שם הרי זה דווקא בהכחשה דהדר שחוזרת, אם כן לא קשיא אין זה קשה, שכן כי קאמר כאשר הוא אומר שהלכה כשיטת ר' שמעון בן אלעזר הסובר ששינוי במקומו עומד, כוונתו היא בהכחשה דהדר שחוזרת שלכן אין השינוי נחשב, וכי קאמר שמואל התם וכאשר אמר שמואל שם: אין שמין לא לגנב ולא לגזלן אלא לנזקין הוא דיבר בהכחשה שלא הדר חוזרת.

23 אלא לאביי, שאמר: כי קאמר כאשר אומר ר' שמעון בן אלעזר אפילו בהכחשה דלא הדר קאמר שאינה חוזרת הוא אומר, אם כן מאי איכא למימר מה יש לומר, כיצד סותר שמואל את עצמו?

24 ומשיבים: אביי מתני הכי שונה כך, גורס את השמועה הזו בלשון אחרת: אמר רב יהודה אמר שמואל:

25 אמרו שהלכה כר' שמעון בן אלעזר, ואולם ליה לו עצמו לא סבירא ליה סבור, נראה לו כן.

26 ועוד בענין זה של שינוי אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: דבר תורה מדין תורה גזילה גם זו הנשתנית שהשתנתה חוזרת בעיניה, כפי שהיא עכשיו עם השינוי שבה, שנאמר: "והשיב את הגזלה אשר גזל" ויקרא ה, כג, כוונתו: והשיב אותה מכל מקום. ואם תאמר: משנתנו שאינה אומרת כן, אלא נאמר בה שמחזיר דמים בלבד! — אותה קבעו חכמים משום תקנת השבים.

27 ושואלים: ומי והאם אמר ר' יוחנן הכי כך? והאמר והרי אמר ר' יוחנן: הלכה כסתם משנה, ותנן ושנינו במשנה בענין ראשית הגז: לא הספיק הבעלים ליתנו את הצמר לו, לכהן, עד שצבעו — פטור, משמע שצביעה שהיא שינוי יוצרת קנין!

28 אמר להו ההוא מדרבנן להם אחד החכמים ור' יעקב שמיה שמו: לדידי מפרשא לי מיניה לי עצמי נתפרשה המשנה ממנו, על ידי ר' יוחנן, שמדובר במקרה כגון שגזל עצים משופין ועשאן כלים, דהוה ליה שהריהו שינוי החוזר לברייתו, ובשינוי החוזר לברייתו מן התורה אינו קונה, והמשנה תקנת חכמים היא.

29 א אגב מה שדברנו בתקנת השבים דנים עתה בכמה עניינים הנוגעים בזה. תנו רבנן שנו חכמים: הגזלנין ומלוי ברבית שהחזירו למי שלקחו ממנו את הגזילה או הריבית — אין מקבלין מהן, והמקבל מהן — אין רוח חכמים נוחה הימנו מפני שמרפה בכך ידיהם של הרוצים לחזור בתשובה.

30 אמר ר' יוחנן: בימי רבי נשנית משנה ברייתא זו. דתניא שכן שנינו בברייתא: מעשה באדם אחד גזלן שבקש לעשות תשובה על כל גזילותיו, אמרה לו אשתו: ריקה שוטה, אם אתה עושה תשובה תצטרך להשיב כל דבר לבעליו, ואפילו אבנט שאתה לובש אינו שלך! ונמנע ולא עשה תשובה. באותה שעה אמרו חכמים: הגזלנין ומלוי רביות שהחזירו — אין מקבלין מהם, והמקבל מהם — אין רוח חכמים נוחה הימנו, שעל ידי זה מונע אותם מלעשות תשובה.

31 מיתיבי מקשים על כך ממה ששנינו בברייתא: בנים שהניח להם אביהם מעות של רבית שהרוויח על ידי לקיחת רבית, אף על פי שהן, הבנים, יודעין שהן מעות רבית — אין חייבין להחזיר. ונדייק: אינהו הם הוא שלא חייבים להחזיר. הא אבל אביהם עצמו חייב להחזיר ומקבלים ממנו.

32 ומשיבים: אין לדייק כן, שכן בדין מן הדין הוא שאביהם נמי גם כן אינו חייב להחזיר, והא דקתני בדידהו וזה ששנה בברייתא את ההלכה בהם — טעם הדבר הוא משום דקא בעי למתני סיפא שרצה לשנות בסוף הברייתא את ההלכה: הניח להם אביהם פרה וטלית וכל דבר אחר המסויים מוגדר ומוכר שגזל — חייבין להחזיר אותם מפני כבוד אביהם שלא ייזכר תמיד שזה הדבר שגזל אדם פלוני, והלכה זו היא דווקא בבנים, משום כך תנא רישא נמי בדידהו שנה בתחילת הברייתא גם כן בהם בבנים.

33 ושואלים: ומפני כבוד אביהם חייבין להחזיר? מדוע חייבים להחזיר? אקרי קרא כאן כמו שנאמר: "ונשיא בעמך לא תאר" שמות כב, כז, ודייקו חכמים שהכתוב מדבר דווקא בעושה מעשה עמך, אבל המקלל נשיא רשע אינו עובר על איסור זה. והוא הדין לכיבוד אב, שאם אינו נוהג כראוי אין צריך לחשוש לכבודו, ומדוע צריכים הבנים להחזיר משום כבוד אביהם הגזלן?

34 ומשיבים: כדאמר כפי שאמר רב פנחס בענין אחר, שמדובר בשעשה האיש תשובה, הכא נמי כאן גם כן מדובר בשעשה האב תשובה ואין הוא עוד רשע וחייבים הבנים בכבודו. ותוהים: אי אם עשה תשובה, מאי בעי גביה מה עושה הדבר אצלו? הלא איבעי ליה לאהדורי היה צריך לו להחזיר את הגזילה! ומשיבים: מדובר שם שלא הספיק להחזיר עד שמת, ובמקרה כזה צריכים הבנים להחזיר אם הוא דבר המסויים, מפני כבוד אביהם.

35 ומציעים, תא שמע בוא ושמע ראיה אחרת ממה ששנינו בברייתא: הגזלנים ומלוי ברבית אף על פי שגבו — מחזירין.

36 ותחילה מבררים את לשון הברייתא: לגבי גזלנין מאי מה "שגבו" איכא יש, מה לשון "שגבו" שייכת בגזלנים? שהרי אי גזול אם גזלו — גזול גזלו, ואי ואם לא גזול גזלו — לא גזול גזלו ואין כאן גבייה כלל! אלא אימא אמור ותקן את הלשון כך: הגזלנין, ומאי ניהו ומה הם הגזלנים — מלוי רביות, אף על פי שגבו את הריבית — מחזירין, והרי זה שלא כדברינו שאין מקבלים מגזלנים וממלוי בריבית! אמרי אומרים בתשובה על כך: אמנם הם מחזירין ואולם אין מקבלין מהם.

37 ושואלים: אלא למה מחזירין אם אין מקבלים מהם? ומשיבים: כדי לצאת ידי שמים. שכדי שתהא תשובתם שלימה צריכים הם לפחות להציע ללווים ששילמו הריבית את האפשרות לקבל את השייך להם.

38 ומציעים: תא שמע בוא ושמע ראיה נוספת ממה ששנינו בברייתא: הרועים שרועים את בהמותיהם בשדות אחרים, וגוזלים בכך את בעליהם, והגבאין שנשכרים לגבות מיסים ולוקחים יותר מן הראוי, והמוכסין שמקבלים את זכות המכס וגובים שלא כדין — תשובתן קשה, משום שגוזלי הרבים הם וקשה להם להחזיר לכל מי שלקחו ממנו, ומחזירין למכירין, לאותם אנשים שהם מכירים ויודעים שלקחו מהם. ומשמע שבכל זאת מחזירים!

39 אמרי אומרים בתשובה לכך: אמנם הם מחזירין ואולם אין מקבלין מהם. ושואלים: ואלא למה מחזירין? ומשיבים: כדי לצאת ידי שמים. ומקשים: אי הכי אם כך שבעצם אין עליהם חובת החזרה, אמאי מדוע אתה אומר שתשובתן קשה? הרי אין הדבר יותר קשה להם מלאחרים, שהרי גם הם אינם צריכים להחזיר בפועל!

40 ועוד, אימא סיפא אמור את סופה של הברייתא: ואותם כספים שאין מכירין את האנשים שמהם נלקחו — יעשה בהן צרכי ציבור, ואמר רב חסדא: הכוונה לדברים כגון בורות, שיחין ומערות, שהציבור כולו נהנה מהם ועל ידי כך נמצא שמחזירים לציבור מה שגזלו ממנו. ואם כן הרי שמקבלים מהם! אלא צריכים לתרץ באופן אחר, לא קשיא אין זה קשה; כאן שאמרו שמחזירים בפועל מדובר קודם תקנה, כאן שאמרו שאין צריכים להחזיר מדובר לאחר תקנה.

41 ומעירים: והשתא ועכשיו שאמר רב נחמן והסביר שמה שאמרו שאין מחזירים הוא דווקא בשאין גזילה קיימת בעינה, אפילו תימא אידי ואידי תאמר שזה וזה מדברים בזמן שלאחר תקנה ניתן לפרש את הדברים, ולא קשיא קשה;